הבורגני

עד לא מזמן טל ברמן עוד היה רווק מבוקש עם עודף זמן פנוי, שחי מטייק אוויי. אבל אז הוא הכיר את אשתו, התחתן, הוליד ילדים והפך לאיש משפחה למופת. רגע לפני הלייט נייט החדש שלו בערוץ 2 הוא מנסה להסביר לאיתי סגל למה בורגנות זה לא דבר כל כך רע, ואיך הפכו החיתולים לפלייסטיישן החדש שלו

הצלקת הקטנה מעל לגבה השמאלית של טל ברמן (32) היא אולי המזכרת היחידה שנותרה לו מ"חייו הקודמים", עד לפני שלוש שנים. הפירסינג בגבה - אולי סמלו המסחרי המובהק של מי שנחשב בשנות ה-90 לילד הפלא של גלי צה"ל, ומאוחר יותר חלוץ תוכניות הלייט נייט בערוץ 2 - כבר מזמן לא שם. ברמן הסיר אותו לפני כמה שנים בתואנה ש"זה כבר לא היה יפה כמו פעם", אבל אבוי, יחד איתו התפוגגה גם רווקותו הנחשקת. תוך זמן קצר הוא הצליח לעשות מטמורפוזה כמעט מבהילה. את דירת הרווקים, הטייק אוויי, המסיבות והפלייסטיישן הוא המיר בחיי נישואין, גידול ילדים, דירה מאובזרת בצפון תל אביב, ארוחות חמות ומעט מדי זמן למשחקי מחשב. להתראות נעורים, שלום בורגנות.

 

ברמן, כצפוי, מתקומם נוכח הדיבור על נעוריו בלשון עבר. עם זאת, ייאמר לזכותו, הוא מוותר מראש על כל ניסיון להוכיח לי את ההפך. כשאתה איש משפחה במשרה מלאה, כנראה שאפילו לזה כבר אין לך זמן. "זה נכון שהכל קרה לי נורא מהר בשלוש השנים האחרונות", הוא מודה, "אבל מבחינתי זה היה הדבר הכי טבעי בעולם, כך שזה לא גרם לי לטלטלה מקצה אחד לשני. ברגע שבאה מישהי שידעתי שאני רוצה לחיות איתה את חיי ולגדל איתה את ילדיי, זה פשוט קרה. הלכתי על זה בלי לחשוב פעמיים".

 

ותראה מה נהיה ממך.

 

"כן, הפכתי להיות אדם מבוגר, אחראי. אני חושב שמנטאלית לא השתניתי ממה שהייתי לפני חמש שנים או אפילו עשר. אני אותו בן אדם, רק שהמציאות האובייקטיבית מסביבי השתנתה. אני עדיין אוהב לעשות את כל הדברים שעשיתי פעם. לא מרגיש את עצמי כמו איזה איש מבוגר עם כל מה שמשתמע מזה. אז כן, יש לי משכנתה, יש לי ילדים, יש לי בית לתחזק, זו אחריות, אבל זה לא אומר שזה חייב להיעשות במובן של זקן או כבד. רבים מסביבי נתפסים לקלישאות, 'הוא התחתן, יש לו ילדים, אז הוא התבגר'. אני באמת לא חושב שהתבגרתי. במה אתה יותר צעיר ממני?".

 

אני חושב שעם האחריות אתה מאבד את הספונטניות.

 

"ברור שטכנית יש יותר מגבלות כשיש לך ילדים. צעיר זה הרבה יותר הלך רוח מאשר המעשה עצמו. אז נכון, יש ילדים, וכל יציאה כרוכה ביותר לוגיסטיקה, ואנחנו יוצאים. הרבה פחות מבעבר, אבל זה בסדר, כי אלה תהליכים טבעיים. אני גם לא מתכוון לשכנע אותך שאני צעיר ושצעיר זה ברוח. זה חירטוטים. אני ממש סבבה עם עצמי, בתקופה מאושרת, טפו טפו".

 

גברים נשואים תמיד מדברים על תקופת ההוללות וההשתוללות שלהם בערגה. זה לא המקרה שלך.

 

"ממש לא. הדבר היחיד שחסר לי הוא קצת יותר זמן לעצמי. אבל זה דבר שנמחק ברגע שיש לך ילדים. אתה מקריב המון מהפנאי האישי שלך לטובת המשפחה. נכון, כבר אין לי זמן לשחק במחשב. פעם הייתי יושב שעות מול המסך. אבל זה כמובן מתגמד לעומת האושר האדיר שהביאו איתם הילדים והמשפחה".

 

את אשתו, אמי, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הכיר ברמן לפני שלוש שנים בפיק-אפ בר תל אביבי. זו היתה אהבה ממבט ראשון. ברמן ראה אותה יושבת עם חברותיה, אזר אומץ, ניגש אליה והציג את עצמו. שמונה חודשים אחרי הם כבר התחתנו. שנה מאוחר יותר נולד בנו הבכור, יהלי (שנה ושמונה חודשים), ולפני חצי שנה נולדה מיה. ההתברגנות היתה רק שאלה של זמן. "כן, אני בורגני", הוא מודה, "אבל גם קודם הייתי רווק בורגני. כבר אחרי הצבא התחלתי לעבוד ולהרוויח טוב, אז אף פעם לא היתה לי תקופת של להתכלב בדירת חדר בפלורנטין. אני אוהב את חיי הבורגנות. הבורגנות היא חמימה ועוטפת ומהנה, ואני אוהב את זה מאוד".

 

ברמן, זהיר ככל שיהיה, מדגדג בקלילות את פרופיל האב הטרי. על ילדיו הוא מדבר בהתרגשות גדולה. מבטו מתרכך, עיניו בורקות, חיוכו נמתח כגומי דביק. "נו, כן, אני מאוד אוהב לספר סיפורים על הילדים שלי", הוא כמעט מתנצל, "אבל יחד עם זאת אני מודע לזה שאנשים לא באמת מתעניינים לשמוע אותם. כל הורה נהנה לספר על הילדים שלו, אבל לא ממש נהנה לשמוע על ילדים של אחרים. אני לא מציף אנשים בסיפורים באופן אובססיבי, אבל לפעמים נפלט פה ושם, כי באמת זה הדבר העיקרי בחיי. אני יכול להראות לך תמונות אם אתה רוצה, יש לי כמה בפלאפון".

 

מה גילית על עצמך מאז שהפכת לאבא?

 

"יש לי המון חברים עם ילדים, פחות או יותר באותו הגיל. ויש כל הזמן את העניין הזה של ההשוואות, בעיקר כשהילדים קטנים. 'הוא כבר התהפך?', 'הוא כבר מרים ראש?', 'הוא מתהפך לשני הכיוונים?', 'הוא כבר יושב?', 'הוא כבר זוחל?', 'עומד?', 'הולך?'. בהתחלה הייתי נורא עסוק בהשוואות של מה הוא עושה ומה הוא לא עושה. הוא כבר בן שנה ושלושה חודשים, אז הוא כבר אמור לעמוד. בבסיסי אני גם אדם תחרותי. ואז הבנתי שזה נורא לא בריא. יש המון הורים שדוחפים את הילדים שלהם, שיהיו כמו אחרים, ומתחלחלים מזה שהוא בן שנה וחצי ועדיין לא אמר 'אבא'. קלטתי שאני עסוק קצת בלהסתכל מה קורה אצל אחרים. אבל זה לא באמת משנה לי. ברור לי שבסוף כולם מדברים וכולם הולכים. תן לילד להיות ילד בשקט, בלי להילחץ וללחוץ".

 

כבר דיברו הרבה על ילדים של פסיכולוגים, אבל אותי דווקא מעניין איך זה להיות נשוי לאחת כזאת.

 

"זה מין קיבעון או פחד שיש לאנשים מפסיכולוגים, שהם חושבים שהם כל הזמן רק עסוקים בלנתח אותך ולגלות עליך דברים שאתה בעצם לא מודע להם. אומרים שילדים של פסיכולוגים יוצאים הכי דפוקים, אבל זה לא יהיה המקרה. בבית היא לא פסיכולוגית. תהיה בטוח שהיא לא יושבת בבית ושואלת את הילדים שלה: 'ומה זה גרם לך להרגיש?'. היא לא עושה את זה. מי שמוכר נעליים בחנות לא כל היום רודף אחרי הילדים שלו ומנסה להתאים להם נעליים. ככה פחות או יותר זה גם אצלנו".

 

אני מניח שיש לזה גם יתרונות, פסיכולוגית צמודה.

 

"בוודאי. זה לא רק שהיא מבינה אותי טוב יותר. זה מתבטא בדברים שאנשים נוטים להחליק או להתעלם, אז מעצם היותה פסיכולוגית, זה מאפשר נקודת מבט יותר ביקורתית, כאילו, לא לתת לדברים להיות לא מדוברים. אבל זה גם לא שיושבים ומדברים על הכל. חוץ מזה שהיא פסיכולוגית מאוד מוכשרת, אני מאחל לכל אחד בת זוג כזו".

 

קצת מוזר לראות את ברמן כאיש משפחה, כזה שמרעיף על אשתו מחמאות בצרורות ומדבר על החלפת חיתולים ברצינות תהומית. ברמן הרי ידע ימים נועזים יותר, כשחשף למשל את ישבנו ב"פרפר לילה", הרבה לפני שעפר שכטר למד לאיית תחת, או ברומנים המתוקשרים שניהל, למשל עם מרב מיכאלי. ובכל זאת, קל לזהות שמשהו בו נרגע. בעיקר, ברמן כבר לא מתאמץ להוכיח. הביטחון והנוחות שהביאה איתה משפחתו דחקו הצידה את כל השאר.

 

ואולי היתה זו בכלל דווקא הפעם ההיא, לפני ארבע שנים, כשהתמוטט, בשבוע השני לתוכניתו "חדשואו" בערוץ 10, ושאחריה גזר על עצמו צינון ממושך מהטלוויזיה. את התקופה ההיא הגדיר אז ברמן בראיון לאבנר ברנהיימר ב"7 ימים" כ"תקופה הקשה של חיי. הביטחון העצמי שלי היה מרוסק לגמרי. ממש".

 

למרות שברמן לא משתוקק להיזכר באירועים הללו, החזרה שלו כעת למרכז העצבים של התקשורת הישראלית - היישר לאולפן הלייט נייט של ערוץ 2 - היא במידה מסוימת התיקון שלו היה זקוק. בשנים האחרונות, מאז שחש בליבו והיה משוכנע שהוא על סף התקף לב, ברמן התרחק מערוץ 2 ככל האפשר, על אף שקיבל לא מעט הצעות מפתות. את הזמן הפנוי העביר ברדיו תל אביב, עם תוכנית משותפת ומצליחה לצד אביעד קיסוס. עם הזמן חזר בהדרגה לטלוויזיה. קודם הגיעה ההצעה מערוץ 8 להגיש את "חדשות המדע" (בשבוע שעבר נודע כי לצערו הרב של ברמן התוכנית כנראה עומדת לפני ביטול), ומאוחר יותר השתלב על תקן המנחה הראשי בתוכנית הנונסנס "הרצועה", בערוץ הצחוק, ביפ, בכבלים. אלה היו תוכניות נידחות יחסית בערוצי נישה, אבל לברמן זה הספיק כדי לאסוף את השברים. השבוע, שמונה שנים אחרי "פרפר לילה" המיתולוגית, הוא חוזר כאמור עם "אחרי הכל", תוכנית לילה יומית (ערוץ 2, רשת), ומקווה להחזיר את הסומק ללחיי הלייט נייט הציוני. יעזרו לו בכך אבי נוסבאום ודודו ארז, שיגישו מדי יום כתבות משועשעות מהשטח. הוא עושה זאת בזהירות, בלי חששות של ממש, לדבריו, אבל עם הרבה התרגשות ובעיקר - פרופורציות. התוכנית היא מין שעתוק של הפורמט שהציג אז בערוץ 10: מגזין חדשותי תרבותי עם קריצות, הנשען באופן מוחלט על דמותו הטלוויזיונית האינטליגנטית והשנונה של ברמן. "אין לי חששות ואין לי שום בעיה עם עבודה קשה. גם אז, עם התוכנית בערוץ 10, לא היתה לי שום בעיה עם עבודה קשה. אבל די, דשו בזה כל כך, עשו מזה הרבה יותר דרמה ממה שזה היה במציאות.

 

"אני חושב שבפאזה הזו, שבה אני חוזר לערוץ 2, אני כבר פחות מתרגש מדברים רעים או ממה שיגידו. ברור שלא נעים לקבל ביקורות רעות, או לקרוא את הטוקבקים שמשתוללים, אבל זה כבר לא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. קיומי בעיני עצמי לא תלוי בזה. המון אנשים שמופיעים בטלוויזיה, ההגדרה שלהם בעיני עצמם היא דרך הדמות התקשורתית שלהם. אני מאוד מקווה שהתוכנית הזו תצליח, אבל גם אם היא לא תצליח, זה לא יהיה הדבר הכי נורא. הפרופורציות השתנו.

 

"אין לי שום לחץ להופיע בערוץ 2 כי זה ערוץ 2. אם היה לי כזה, הרי כבר מזמן הייתי מגיש תוכניות אחרות בערוץ 2. ערוץ 2 זה סוג אחר של עוצמה, של חשיפה. זה מרכז הבמה, אין ספק. אבל לא היה לי נורא דחוף לי לחזור למרכז הבמה בכל מחיר. חיכיתי עד שיתארגן לו הדבר הטוב. ומה שקורה עכשיו עם התוכנית הזו זה בהחלט הדבר הטוב. תוכנית לייט נייט אינטליגנטית, בשידור חי, בערוץ 2. זה החלום הרטוב של כל מגיש טלוויזיה. שלי לפחות".

 

ברמן שייך לחבורת אנשי הטלוויזיה המצומצמת והאיכותית - בהם איל קיציס וארז טל - הידועים בחיבתם להרים להנחתות. לשלושתם, אגב, פאסון של מגישי מהדורת חדשות מהוקצעים. משהו בטון השפוי של ברמן, כמו אישיותו הנוחה, עליה מסכימים כל אלה שעבדו איתו לאורך השנים, הפכו אותו למרים מקצועי להנחתות. קודם ב"פרפר לילה" עם רועי לוי ורן תלם, שקנו את פרסומם בזכותו, ומאוחר יותר בתוכנית הרדיו היומית לצד קיסוס וב"הרצועה", שם תפקד על תקן המנחה משליט הסדר. "אין לי שום בעיה לתת מקום לאחרים. יש אנשים שטובים יותר בהנחתות ויש אנשים שטובים יותר בהרמות להנחתות. שחקן כדורגל גדול באמת - ואני לא משווה את עצמי לאחד כזה - עושה את השחקנים לידו גדולים יותר ולא רק חושב על המבצעים האישיים שלו. יש אנשים שהרבה יותר מוכשרים ממני בלהגיש את הפאנץ' המדויק עם הטיימינג של הקומיקאי. אני הרי לא קומיקאי. אני מגיש, מנחה, מראיין, מוביל, אבל אני לא בדרן. ובמערכת היחסים עם אביעד למשל, ברור שהוא הרבה יותר פאנצ'יסט ממני".

 

חבל. אולי דווקא היית יכול להיות מוצלח בתור הילד רע.

 

"לא מעניין אותי להיות רע. זה לא באישיות שלי. יש בי איזו ציניות, סרקזם, אני אף פעם לא יושב ומלקק לאורח. זה אני, למה שאני ארצה להיות מישהו אחר? אני חושב שהיתרון שלי הוא שבזכות הפרסונה התקשורתית שלי, דברים מאוד מזעזעים יכולים לצאת טוב יותר דרך הפילטר שלי. אם אני שם, אז זה כנראה בסדר. כנראה יכולים להגיד את הדברים הנוראים האלה".

 

אם צריך למקם אותך בין חתרן לממלכתי, איפה תתיישב?

 

"אני חושב שאיפשהו באמצע. אני נתפס כיותר נייטרלי, למרות שאף אחד הרי לא באמת נייטרלי. ברגע שיש לך את הבסיס של העוגה, אתה יכול לשים עליה קישוטים. אבל הקישוטים האלה לא יחזיקו בלי הבסיס עצמו".

 

אחרי שלוש שנים של מערכת יחסים יומית עם אביעד קיסוס לפחות הפכת למטרוסקסואל?

 

"מטרוסקסואלים הם הומואים בפוטנציה. זו הרי הגדרה של מגזיני אופנה".

 

אני לא בטוח שאביעד לא ישמח לשמוע אותך אומר את זה.

 

"הוא גם חושב את זה. שמע, הכל קשקושים. מה זה החארטה הזו? פעם גברים ישראלים הלכו בסנדלים וגזרו ציפורניים עם פלאייר והתגלחו ב... אז נכון, דברים משתנים. אנשים מקפידים יותר על גילוח, על אסתטיקה, אבל להפוך את זה לאידיאולוגיה נראה לי מטומטם. לי באופן אישי אין גלריה של קרמים".

__________________________

"אחרי הכל", א'-ג', 23:00, ערוץ 2.