הלכה ישראלית וצדק חברתי

העיסוק בצדק חברתי קיים בישראל מיום היווסדה, אולי אף מעצם היווסדה. אולם האם ניתן ליצור קוד של הלכה מחייבת לחברה הישראלית, שבאמצעותה נעסוק מחדש בצדק החברתי שלנו?

לפני כמעט 90 שנה פרסם חיים נחמן ביאליק את מסתו "הלכה ואגדה". ביאליק, מי שנתפס כמשורר הלאומי ואיש של ספרות ואגדה, קרא במפורש ליצירת הלכה. המפעל הציוני לא יוכל להסתפק באגדה, הוא טען, וחייב ביצירת הלכה של חיים יהודיים מלאים בארץ ישראל.

 

ביאליק הותקף על דבריו מכיוונים שונים, בין היתר על-ידי יוסף חיים ברנר. המתקיפים טענו כי ההלכה שייכת לעולם הדתי שנעזב מאחור, בגולה. שנים לאחר מכן, בהרצאה שנשא ב-1932, הוא ביקש להשיב לברנר וחבריו על השאלה מדוע הוא מתעקש לדבר במושגים של הלכה על המפעל הציוני החילוני. וכך הוא אומר:

 

"אני בוחר בכוונה בטרמינים ישנים למושגים החדשים, כדי להראות על הטרמינים הללו שיש להם מושג נצחי. במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי הכללי: סקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח סקולריזציה במובן חול (...). יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה", אומר ביאליק, וחותם במילים "אני דרכי לגאול" (דברים בעל-פה, כרך א' עמ' קצח).

 

יותר ממאה שנה חלפו מאז החל המפעל הציוני. המדינה שנבנתה על בסיסו כבר עומדת בזכות עצמה, והשאלות על דמותה, מהותה ואופייה החברתי מפעפעות ועולות תדיר. זה המקום לשאול האם ניתן להוציא היום קריאת כיוון ליישום חזונו של ביאליק, ליצירת הלכה ישראלית של אמת; הלכה אשר תשאב את שאלותיה מעומק העשייה הישראלית; הלכה אשר תשוב אל אותה מציאות עִם אמירות המתוות דרך וכיוון.

 

במשנה, קובץ החוקים ההלכתי הקדום ביותר שלנו, כאשר נוצרת הלכה בתחום של דיני עבודה, היא מנוסחת כך: "הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב - אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכֻפָּן; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן - יָזוּן; לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה - יְסַפֵּק; הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה" (בבא מציעא, פתיחת פרק שביעי).

 

'המדינה' של המשנה אינה 'המדינה' המודרנית. זו יותר הפוליס היוונית, המחוז אם תרצו. המשנה, ליבת ההלכה המרכזית, מסמיכה מלמעלה את השטח - הקהילה המקומית - לתת משקל מלא ליחסי העבודה הנהוגים בה, ליצור הלכה מקומית, לא לאפשר למעביד ליצור יחסי עבודה משלו גם אם העובד מסכים לכך.

 

ההלכה המאוחרת, שמתפתחת וממשיכה את המשנה, עוסקת ביחסי עבודה כמו גם בצדק חברתי בכלל, אולם הולכת ומתרחקת מהאתגר של יצירת הלכה בהקשר של חברה יהודית עצמאית בארץ ישראל. האתגר נזנח, וההלכה המשיכה קדימה.

 

והמדינה שלנו? בישראל של 2006 אין הלכה. יש מערכת משפטית נפרדת לדיני עבודה, יש חקיקה מהמתקדמות בעולם, יש ועדות, גופים וארגונים, סיפורים כואבים ודוחות על עוני - ולעתים נדמה כי אלו ואלו אינם נפגשים. הדין והמציאות אינם מפריעים זה לזה.

 

על קו התפר שבין הדין למציאות, מתבקשת היכולת ליצור הלכה מקומית; לאפשר לקהילה לקחת אחריות על סוגיות ממוקדות של צדק חברתי; לפתח, להרחיב וליישם מושג כמו 'כשרוּת' בחברה הישראלית הכללית. כשרות שאינה מתחילה או מסתיימת בחלב ובשר, אלא כשרות המהווה סטנדרט חברתי נדרש. כי מה שכשר, על-פי מילון אבן שושן, הוא דבר ראוי, הגון ואמיתי.

 

מושג הכשרות, בהמשך לדבריו של ביאליק, משווע למדרש יוצר אשר יחזיר אותו אל השפה העברית של ישראל - כאן ועכשיו. חברה שמסוגלת לשאול מה כשר בה רק מרוויחה ומרחיבה את דמותה המוסרית והאנושית. ההלכה שתיווצר צריכה ויכולה לסמן את ההבדל בין מאבק חברתי חד פעמי - יעיל ככל שיהיה - ובין התמודדות מתמשכת עם הסוגיה המורכבת בתוך הקהילה. האתגר הגדול עומד על היכולת שלנו לדרוש מעצמנו שיח חברתי מחייב, שיקיף את כולנו: ילדים והורים, עובדים ומעבידים, מוכרים וקונים. כולם.

 

ולבסוף, כדאי לזכור דבר אחד: העיסוק בצדק חברתי (וגם זו חשיבה הלכתית) לא נועד לבער את העוני או לפתור באחת את בעיות הרעב בעולם. גם התורה, כאשר היא עוסקת בנושא השמיטה בספר דברים, מצהירה מחד: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (טו ד), ומיד אחר-כך שבה ומזכירה כי "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (טו יא).

 

אי צדק הוא האתגר עבורנו להיות חברה טובה יותר. האתגר הזה לפתחנו כל הזמן. ההלכה - מושג תפוס עדיין בשיח הישראלי הקיים - היא הכלי ליישם אותו.

 

• איתמר לפיד הוא איש המדרשה באורנים, המוביל פרויקט יישומי של כשרות חברתית הנערך בעמק יזרעאל ובבקעת בית שאן