איך (שוב) פספסנו את הפלסטינים

יותר מדי טכנולוגיה, פחות מדי ערבית ומקום נמוך בצי"ח הביאו לכישלון נוסף בחיזוי. איך מתמודדים עם האתגר?

כמו אחרי כל התפתחות דרמטית באזורנו, גם הפעם הושמה מיד המערכת המודיעינית הישראלית על "צלב" התקשורת, והוצגה כאשמה המרכזית בטעות ההערכתית של ניצחון חמאס. היש בכך צדק? רבים סבורים שלא, שכן את הניסיון להעריך תוצאות של מערכות בחירות הם רואים כיומרה שאין לה מקום בעבודת המודיעין. אולי משום כך הכחיש ממלא מקום ראש הממשלה כי נזף בראשי שירותי המודיעין על "ההערכה הכושלת". אך מאחר ובשיח הציבורי עומד ריח של בעיית מודיעין, ראוי בכל זאת להעיף בה מבט ולנסות לבחון האם ניתן לעשות אחרת.

 

בעשרים השנים האחרונות ידענו שלושה כשלי הערכה בזירה הישראלית-פלסטינית: פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987, התפרצות האירועים האלימים בספטמבר 2000 והמהפך השלטוני הנוכחי ברשות. קו דק אך ברור מחבר בין ההתרחשויות שעמדו ברקע השלושה; זהו חוסר היכולת להבין את הנעשה בחברה הפלסטינית. ניסיון רב שנים מלמד כי מערכות מודיעין בעולם המערבי - וזו של ישראל בכללן - מתקשות לפצח את החברות אותן הן חוקרות. שני שורשים לבעיה המקצועית: האחד - בחירת הנושאים המטופלים, היינו הצי"ח (ציון ידיעות חשובות) המכתיב את כיוון מאמצי העבודה העיקריים ואת השקעת המשאבים; השני - תהליכי המודרניזציה והאימוץ הנרחב של טכנולוגיות מתקדמות.

 

בהתאם לצי"ח, יודעים גופי המודיעין העוסקים בנושא הפלסטיני לתת מענה איסופי ומחקרי מצוין למשימות דוגמת התרעות לפיגועים וסיכולם. הם גם יודעים לכסות היטב תאי שטח נרחבים ולבחון אם מתפתחת בהם פעילות בעלת אופי עוין, ליצור "בנק מטרות" ולעקוב אחר מנגנוני הביטחון (לפחות מה שנותר מהם). גם בתחום המדיני חדירתם לא קטנה: הידע הנרחב בזמן אמת של העמדות הפוליטיות הפלסטיניות ביחס לישראל, משרת ודאי היטב את מקבלי ההחלטות בארץ. החברה והתרבות הפלסטינית, להבדיל, כנראה אינן בצי"ח, ודאי לא בחלקיו הגבוהים; העיסוק בהן נתפש אולי כסוג של חיטוט רכילותי, או כלא "סקסי" מספיק. ואולי פשוט קשה ומסובך מאוד להתמודד עם האתגר, מה שמוליך לשורש השני של הבעיה - היתירות הטכנולוגית.

 

בעשרות השנים האחרונות מעדיפות מערכות המודיעין לאסוף מידע באמצעות טכנולוגיה מתקדמת. כך בתחום ההאזנה (סיגינט), כך במודיעין החזותי (ויזינט). אך יכולות האזנה גבוהות ככל שיהיו לא יספקו מודיעין חיוני על החברה הנחקרת, וגם ראייה של כל מטר בשטח אינה מועילה בחדירה למוחות והלבבות של האנשים. למודיעין האנוש (יומינט) פוטנציאל מצוין לגעת באנשים בצד השני, אך מסורתית, קיימת העדפה לנצלו לגיוס והפעלה של דמויות בעמדות מפתח, ולא ל"בזבזו" על ניסיון להבין את רחשי הלב של העם. הטענות התמידיות בדבר מצוקה במשאבי איסוף מודיעיניים, הן כנראה רק תירוץ למתן עדיפות לסוגיות מדיניות-צבאיות, על פני אזרחיות-חברתיות-תרבותיות.

 

פחות חיכוך, פחות ערביסטים

 

הכלים שעמדו לרשות גופי קהילת המודיעין הישראלית, אשר מאפשרים הבנה משופרת של החברה והתרבות הערבית, הולכים ומתמעטים. ההתרחקות ממוקדי האוכלוסייה הפלסטינית, החל ביציאה מהשטח בעקבות הסכמי אוסלו וכלה בהתנתקות מרצועת עזה, הקטינה מאוד את האפשרויות לחיכוך ואיסוף מידע. הדברים אמורים במיוחד לגבי מוסד היועצים לענייני ערבים (יע"ע) בגופי המינהל האזרחי, שהיוו בעבר מקור מרכזי להבנת החברה הפלסטינית. נכון הדבר גם לגבי פעילות היומינט של רכזי השב"כ והגופים האחרים. היציאה מהשטח מכבידה ביותר על גמישות הפעילות, שממילא חייבת להתמקד בהתרעה וסיכול טרור.

 

חמורה אולי מכל היא ההתמעטות של קאדר אנשי המקצוע המכירים את השפה והתרבות הערבית ועושים בה שימוש מקצועי. "דור המדבר" - דוברי השפה מבית - נעלם; מערכות המודיעין אינן תובעות ממועסקיהן ללמוד ולדעת את השפה כתנאי להעסקה (שב"כ ואמ"ן אמנם מכשירים את אנשיהם, אך באופן חלקי ולא מספק); משרד החינוך נמנע מלהגדיר את לימוד השפה כחובה; וצעירינו מבינים את "קריצת" המערכות, ונמנעים מלבחור מרצון בשפה. בעת שהופכים הם לחוקרים, מרביתם "מסתפקים" בתחליף שהמערכת מנפקת ממילא - שירותי תרגום לעברית, הפוטרים אותם מהכורח להיחשף למודיעין הגלוי (תקשורת כתובה ואלקטרונית) במקור, מה שחיוני כל-כך להבנת "נשמת" החברה בצד השני. וכשזה המצב - מה הפלא שמתקשים להבין את ההיגיון הצד האחר ומשליכים עליו את ההיגיון שלנו?

 

במצוקה הקיימת, ראוי גם לבחון מה יכולה להיות תרומתם של גופים אקדמיים, הסוקרים וחוקרים את החברה הפלסטינית. כישלון מכוני המחקר "מעבר לגבעה" להבין את עוצמת השינוי מטיל ספק ביכולת לראות בהם מקור מידע אמין להבנת חברתם-הם. המעניין הוא כי חוקרים בכירים, דוגמת ד"ר שקאקי, כן העריכו נכונה את הצפוי, אך נפלו קורבן לסקריהם. ה"פדיחה" של האקדמיה הישראלית השתקפה היטב בכנס הרצליה, שתכניו, הנוגעים לעניין הפלסטיני, הפכו בלתי רלוונטיים רק יממה לאחר נעילתו. הממסד האקדמי הישראלי, העוסק בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, התלבט תמיד האם ראוי לצאת מהתחום ההיסטורי ולעסוק גם באקטואליה, לא כל שכן בהערכת הצפוי בעתיד. ניתן היה לצפות ליותר מאותם חוקרים שבחרו לעסוק גם בחיזוי, כיוון שאחד מעיסוקיהם הטבעיים הוא החברה שמנגד.

 

בסיכומו של דבר, המתקפה על המודיעין בשל כישלון החיזוי אינה מוצדקת, אולם האירוע האחרון מחדד את הצורך להכיר טוב יותר את הנעשה בחברות הערביות. אין תרופת פלא בהתמודדות המודיעינית עם אתגר זה. הוא מחייב חריש עמוק ושידוד מערכות: על משרד החינוך לחייב את לימוד השפה הערבית כשפת חובה שנייה, מקבילה בחשיבותה לאנגלית, גם בחטיבות הביניים וגם בתיכונים, ולא לאפשר לתלמידים השתמטות (ומצד שני להקל עליהם בתחומים אחרים, החיוניים פחות לחיינו כאן). התייחסות רצינית כזו תביא לצה"ל ולמערכת הביטחון פוטנציאל ענק של שולטים בשפה, שיאפשר שימושים רבים. על קהילת המודיעין בכלל, ואמ"ן בפרט, להרים את נושא החברה בסולם הצי"ח ולתת מקום של כבוד ויוקרה לאנשי המקצוע שיעסקו במלאכה זו. ולבסוף, מי שאינו יכול להושיב קציני איסוף בארצות יעד לעבודה ממושכת בכיסוי דיפלומטי, טוב יעשה אם יושיב קציני מחקר לקריאת עיתונים מדוקדקת של אותן מדינות. המידע הקיים שם יקר מפז, וחשוב לא פחות מהתענגות על ידיעה אינטימית פרי טכנולוגיה מתקדמת. 

 

תת-אלוף (מיל) ד"ר יוסי בן-ארי, לשעבר בכיר בקהילת המודיעין וכיום מנהל משותף של היחידה לתכנון אסטרטגי של איפקר"י (המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע)