חגי ידידיה הישראלי נבחן בתוכנית האחרונה של "אמריקן איידול". היו בושות. הנציגה הערביה לעומת זאת עשתה חיל
פעם בכמה שנים מגיע מארץ מאובקת והלומת קרבות, אדם פשוט עם חלומות גדולים וכובש את אמריקה בקולו הצלול ובשירתו הסוחפת. האדם הזה הביט בחגי ידידה בדרכו לאודישנים לאמריקן איידול וברח כל עוד נפשו בו אל מדבריות
נבאדה, מהפחד שמישהו יגלה שהוא וחגי הם בני אותו לאום ומוצאם מאותה פיסת אדמה אסייתית.
מיד כשהופיע עם חולצה ססגונית שדגלי ארה"ב קטנטנים מכתימים אותה מכל עבר, ניחשתי שהדבר הזה הולך להיות מצחיק. כשפתח את פיו והקיא מלים במבטא של קיבוצניק שמשדל מתנדבת הבנתי ששום דבר לא הולך להיות מצחיק פה. להפך. מרגע זה והלאה עלי להתפלל בכל הכוח לאלוהים, שבחוקותיו איני הולכת, כדי שאותו חגי ידידיה לא יזכיר את מדינתי היחידה כמכורתו.
כשנזכרתי לפתע, לפני בוא המופע של חגי, שה"ישראלי" אמור להיבחן באודישנים בלאס-וגאס, כל כך קיוויתי שפֶפי הגונדולייר יהיה הישראלי. אפילו שקוראים לו פפי. והוא גונדולייר. בראשית צולם חגי, או כמו שקוראים לו שם, הגאי, שוטח את משנתו על הסתגלות לתרבות האמריקאית באנגלית שעמיר פרץ היה מתבייש בה. הוא התחיל להפחיד כשפנה אל ראיין המנחה והחמיא לו על עיניו היפות.
הגאי נכנס לחדר האודישנים כשבפיו הבטחה: להתבונן לשופטים בעיניים ולעורר בהם התרגשות. לא התרגשות הוא עורר
בהם אלא הלם כשהכריז שצפצוף שלט המכונית שלו נותן עבורו את אות הפתיחה לשירתו. כשסיימון שאל אותו אם הצליל לא נמוך מדי, הוא שאל בתשובה אם יש לו בטריה להחלפה ואז פצח בשיר הפטריוטי מכל שהולך ככה: "אני גאה להיות אמריקאי, שם לפחות אני יודע שאני חופשי". חופשי כנראה לרצוח את השיר בזיופים ולהתעלל בגוויה על-ידי צווחות וגניחות בלתי אפשריות. ברחבי ישראל אנשים החזיקו אצבעות והתפללו יחד שהתמהוני הזה לא יסגיר את מוצאו!
פולה אמרה לו בעדינות שהוא לא מתאים לאמריקן איידול. סיימון חרץ שהקול שלו נוראי. הגאי, עז המצח וזהוב הגורמט, ענה שקול אפשר לפתח, "ועם גובה הצליל המושלם שלי אלמד מהר מאוד". השופטים קטעו את דבריו בביטול ובעודם המומים אמרו לו ללכת הביתה. בחוץ אמר הגאי לראיין שהאודישן היה "150% טוב יותר מהאודישן הטוב ביותר שלי, אבל השופטים לא התרשמו בכלל". הוא גם גער בשופטים על שלא יצרו עמו קשר עין. "אם הם ישנו את דעתם הם מוזמנים להתקשר אלי", סיים בביטחון.
ארץ הולדתו של ההזוי לא הוזכרה אף לא במלה. אני בטוחה שהוא דיבר עליה, אבל מפיק יהודי חם כלשהו ודאי חתך את המבוכה בעריכה כדי שהמוני בית ארה"ב לא יקשרו בינו לבין ארצנו השלווה.
בניגוד לייצוג הצברי המביש, לעולם הערבי היתה נציגה ראויה פי כמה. מֶכה (כן, כמו העיר הקדושה) בת ה-18, רקדנית בטן במקצועה. מראה אופנתי ומתוק (מתולתלת, כובע של מוכר עיתונים בלונדון של דיקנס ומכנסי דרוויש טורקי), קול איכותי ורוגע נעים למשמע בשורת המעבר לשלב הבא - הביאו יחד כבוד לעמה, בעוד אנו נותרנו עם הבושה.
עוד על תוכניות ריאליטי בבלוג "מבחן המציאות" של מירב קריסטל