סיפור אישי מרתק, מהפכה פרטית שהפכה לאקטיביזם חברתי ויעל דן אחת, שפעם בשבוע מדובבת גיבורים מקומיים שהמציאו את עצמו מחדש - זה המפרט הטכני של תוכנית הראיונות "כנגד כל הסיכויים". הערב יתארח בה חיים בר יעקב, ממנהיגי מאבק מחוסרי הדיור בבאר שבע ומקים "התנועה לחיים בכבוד".
מתוך "כנגד כל הסיכויים" עם חיים בר יעקב (באדיבות שידורי קשת)
הסיפור של בר יעקב, 48, התחיל, המשיך ועדיין מתחולל בבאר שבע. הוא נולד כחיים איבגי, בן רביעי מתוך שמונה למשפחה מרוקאית שהיגרה לתוניס, ומשם עלתה לישראל ונשלחה לשיכונים של שכונה ד' בבאר שבע. מעט אחרי ההגעה הוא החל להתגלגל בין פנימיות דתיות ומוסדות חינוך שונים ("בשנים הללו היו בשכונה 'ציידי ראשים', אברכים שעברו ממשפחה למשפחה וניסו להשפיע על ההורים לשלוח ילדים לחינוך הדתי"), התגייס לצבא ושירת בגולני, השתחרר וחזר לעיר.
בר יעקב המשיך במסלול המהיר לבורגנות: השלים את הבגרויות שהחסיר במכינה אקדמית, החל ללמוד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון ועזב אחרי סדרת מאבקים חברתיים שהנהיג, עבד כאיש שיווק, נישא והיה לאב, הוביל מאבק מקומי לזכויות דיור ורכש בסופו דירה, התגרש, הקים סוכנות ביטוח משגשגת, נישא בשנית והפך לאב לשני ילדים נוספים. אלא שהחיים הבורגניים שאיחל לעצמו הופרו. באמצע החיים העסק שלו התמוטט והוא חזר למחוזות ילדותו, שקוע בחובות וכמעט חסר כל.
"בעקבות ההידרדרות הכלכלית שכרתי דירה בשכונה ג' בבאר שבע", הוא משחזר. "המעבר היה לי מאוד קשה אבל בהתחלה לא הפנמתי אותו, בכלל לא קלטתי מה עובר עליי. רק אחרי שנתיים, כשמצאתי את עצמי בביטוח לאומי, התעמתתי עם המציאות. אף אחד לא רוצה לחיות בעוני, אבל בשבילי זו היתה
תחושת כישלון. הרגשתי כאילו יד ענקית מושכת אותי בחזרה למטה ואומרת לי 'זה המקום שלך'. המקום שהייתי בו גרם לי לחשוב שאולי אני צריך להיות בו מתוך שליחות, לסייע לאחרים במצבי.
"במקביל לתהליך התמוטטות, ואולי גם בגללו, התחלתי לחזור בתשובה. לא עשיתי את זה במסגרת מסודרת או ממוסדת, פשוט התחלתי ללכת לבית הכנסת. מעבר לעניינים האישיים חשתי משבר חברתי בארץ - הסולידריות שהיתה כאן פעם נעלמה. הרגשתי שהחומריות הפכה לעיקר ומצאתי תשובות ביהדות. ההתחזקות הדתית מאוד השפיעה עליי, והתעוררה בי שוב תחושה של שליחות".
קריירה של מאבקים חברתיים
שוב? בהחלט. שכן בר יעקב סוחב קריירת מאבקים חברתיים. זו החלה בעקבות היכרות משמעותית עם איש "הפנתרים השחורים" ויקטור אלוש, אליו התוודע כשהחל ללמוד במכינה של אוניברסיטת בן גוריון. מנהל המוסד דאז, יוסף תקוע ז"ל, לא הסכים שתלמידי המכינה ילמדו במקום, ובר יעקב החליט למרוד.
"התקופה הזו היתה מאוד מכוננת עבורי", בר יעקב אומר. "עד אז הייתי ממש מרובע בחשיבה. לא חשתי מקופח, לא היתה לי תחושה של מזרחי דפוק. להפך, תמיד חשבתי שכל-אחד יכול. אבל כשנשיא האוניברסיטה הגיב כך הבנתי שאני חלק מהסיפור הזה, שבעיניהם אני בכל מקרה מזרחי מהשכונה.
"אחרי שהשגנו תוצאות טובות התחלתי לנהל מאבק שכונתי שתפס הד ארצי", הוא ממשיך. "בשלב מסוים רציתי להקים בית חם לתושבים בשכונה ד', בה התגוררתי במסגרת פרויקט מעורבות חברתית של האוניברסיטה. ביקשתי מיחם ותקציבים לקפה, אבל מנהלי הפרויקט התנגדו בטענה שאין לכך תקציב".
- ואז?
"יום אחד שמעתי שליז טיילור תורמת לאוניברסיטה ושהיא מגיעה ארצה. רצו לערוך לה סיור בשכונה כדי להראות לה אילו דברים נהדרים נעשים עם כספי התרומות. מעבר לכך שהרגשתי שהסיור מזכיר קצת ביקור בגן החיות, ראיתי
בכך שעת כושר. כינסתי את הוועד והתושבים ויצאנו בקריאה שאנו סוגרים את השכונה ומסרבים לתת לה להיכנס. התקשורת סיקרה את זה בעיתונים היומיים".
התחנה השנייה התחוללה בראשית שנות התשעים, לאחר שנישא לאשתו הראשונה. "כנשוי טרי, שרוצה לרכוש דירה, העלייה מרוסיה באותה תקופה מאוד השפיעה עליי. מחירי הדירות הרקיעו שחקים והמשכנתא היתה מצומקת. הבנתי שזה מצב שאין לי סיכוי להתמודד איתו. ואז, כמו תמיד, החלטתי לפתוח במאבק".
- איך נוהל המאבק?
"הקמנו תנועות של אנשים צעירים בדרישה למענקי דיור, משכנתאות יותר נמוכות ואפשרות לרכוש קרקע לבנייה עצמית. בשלב מסוים הקמנו מאהל מול העירייה שם שכנו כשלושה חודשים. בהתחלה התעלמו מאיתנו, אחר-כך התחילה להגיע התקשורת. בכל יום נסענו לעיר אחרת וביקרנו יושבי אוהלים או שהקמנו אוהלים, ניסינו לגרום למחאה לצבור תאוצה. בסופו של דבר הסכימו להקצות עבורנו קרקע לבנייה עצמית. בנינו 36 בתים לתפארת בשכונה יא' בבאר שבע, שהיום נחשבת לאזור יוקרתי".
"מדיניות שמכניסה עשרות אלפי אנשים ללופ"
נדלג, ברשותכם, לראשית המילניום. בר יעקב, שפרש בינתיים מהפעילות החברתית לטובת מה שהוא מכנה "המסלול הנורמטיבי של החיים", מתקמבק. העסק שהקים קרס, הוא חי בנפרד מאשתו וילדיו ומגלה שהם עומדים להיות מפונים מהדירה. "בהתחלה ניסיתי לפתור את זה בדרכים מקובלות. דיברתי עם פקידים, שלחתי מכתבים. אבל אז התוודעתי לבעיה ציבורית בקנה מידה גדול בהרבה מהמצב האישי שלי. קלטתי שיש פה סיפור של מדיניות חברתית-כלכלית שמכניסה עשרות אלפי אנשים ללופ".
- איך היא ממומשת בפועל?
"למדינה יש אפשרויות למתן פתרונות דיור לאזרחים: רכישת משכנתאות לזכאים, סיוע ממשלתי בשכירת דירה בשוק הפרטי. אבל המדיניות הוקשחה, תקציבים שמיועדים למשפחות שנתמכות על-ידי הביטוח הלאומי הולכים ומצטמקים משנה לשנה, הקריטריונים של הדיור הציבורי מחמירים ומאגר הדירות קטן. התוצאה היא שאזרחים רבים מעדיפים לשלם עבור החזרי משכנתא סכום דומה לזה שהיו נדרשים לשלם עבור שכירות בשוק החופשי, ובכך לדאוג לנכס ולביטחונם האישי.
"אלפי משפחות בישראל משלמות מחיר יקר על החמרת הקריטריונים לדיור ציבורי. בעצם, המדינה מסלילה אותנו לרכוש דירות. כבר בשנות השמונים היא החלה בהפרטת דירות ועודדה אזרחים לרכוש בתים. עם השנים רכישת דירה הפכה לנורמה, כי בישראל אין מנטליות של השכרת דירות לטווח רחוק. לזוג
צעיר יש שתי ברירות: לשכור דירה בשוק הפרטי במחירים גבוהים, או לשלם משכנתא על דירה שיום אחד תהיה שלו. אנשים עושים שיקול מתמטי פשוט והולכים על רכישת דירה".
- וכרגיל, אתה מוצא את עצמך בעוד מאבק.
"בשבילי זו היתה מלחמה על הבית. הקמנו את עמותת "התנועה לחיים בכבוד" במטרה ליצור פתרונות קונקרטיים לדיור ולשנות את המדיניות הממשלתית בנושא. בנינו מאהל מול קריית הממשלה בבאר שבע ודרשנו פתרונות קונקרטיים. תשעה חודשים וחצי ישבנו שם. בהתחלה היתה התעלמות מוחלטת, אבל לאט לאט זה צבר תאוצה. המאבק התפתח לממדים יותר רחבים, לכן גם דרשנו פתרונות רחבים יותר ממה שביקשנו בהתחלה".
סופו של המאבק, שכלל הקמת חממה בימי החורף, שרפת צמיגים, עלייה לרגל של הציבור הרחב, ניסיונות מוצלחים לפתות חלק משוכני האוהלים בפתרונות דיור, התדיינות משפטית וגם ליווי תקשורתי צמוד, הוא סוף טוב. אם כי זמני. "קיבלתי סיוע בשכר דירה ועברתי לגור בשכונה א' עם אשתי והילדים, לאחר שהמאבק גרם לאיחוד משפחתי. היום אנחנו מתקיימים מהבטחת הכנסה ומנסים לאסוף את השברים".
"אני רוצה להרגיש ולפעול ממקום של כוח"
את רוב שעותיו בר יעקב מקדיש היום לעמותה. "אסטרטגיית הפעולה שלנו היא פעולה ישירה של אזרחים מול קובעי המדיניות", הוא אומר. "הסיוע שאנחנו מספקים הוא בשני מישורים. במישור הפרטי אנחנו מסייעים בסינגור מול הבנקים, והמישור הציבורי כולל פעילות מול הכנסת, מחאה קבוצתית לעצירת תהליכי פינוי של אזרחים מביתם ויצירת לחץ על המוסדות למציאת פתרון שיאפשר קורת גג. כמובן שבמקביל אנחנו מבקשים לקדם פתרונות לטווח הארוך".
- אתה לא מרגיש לפעמים שהעבודה הציבורית כפוית טובה?
"אני מבין היום שאנשים שמצויים במצב של מצוקה לא יכולים להתעלות מעל עצמם. אני מבין שאני עוזר לאנשים קשי יום ולא יכול לצפות מהם להכיר תודה, כי הראייה שלהם מלכתחילה היא ראיית מצוקה. אי אפשר לשפוט אותם אלא צריך לפעול מתוך רגש עמוק של מחויבות ואמונה בשינוי. ההבנה הזו סייעה לי במאבק מחוסרי הדיור בשנת 2004. ישבנו שם במשך תשעה וחצי חודשים, בלי סכסוכים פנימיים ובלי שום הערות קטנוניות וחיסולי חשבונות כפי שאנו רואים לא פעם במאבקים מהסוג הזה, ראה מקרה ויקי קנפו.
"גם היום אני לא חש שייך לשכבה החלשה שלה אני מסייע. אני מסרב להשלים עם זה. אני חושב שעצם ההשלמה עם ההנחה שאני 'משם' תשריש בי את תרבות העוני, שחלק ממאפיינה היא השלמה עם הגורל. אני רוצה להרגיש ולפעול ממקום של כוח. הגעתי למקום הדתי בחיי כי האמנתי שעוברים עלי דברים שאני יכול להם. מלמעלה לא מפילים ניסיונות שאנשים לא יכולים לעמוד בהם".
"כנגד כל הסיכויים" עם חיים בר יעקב, היום (חמישי 2.2), 22:55, ערוץ 2