בר מינן

חולם לפתוח בר? ערן לב, אחד שכבר ראה איך חלום הופך לעסק, זורק לך כמה עצות לדרך. לא לצאת אליה, למשל

פעם שאלתי הודי אחד בן כמה הוא. בלי להתבלבל הוא אמר לי שהוא בן 108. לא האמנתי לו. בעצם, הוא הוסיף, אני בן 54 אבל סופר גם את הלילות. זה קנה אותי. מאז גם אני סופר את הלילות, ואיכשהו נדמה לי שאני לא לבד: המאה הנוכחית הפקיעה את הלילה מידיהם של האופים, השומרים ונהגי המוניות, והחזירה אותו להמונים. אם אין במרחק דקה מהבית שלך פיצוצייה שפתוחה 24 שעות, אתה חי בשכונת מצוקה.

 

בשכונות אחרות משתוללת קדחת הברים המידבקת בקצב מסחרר. למעשה, יכול מאוד להיות שבזמן שכל מיני משועממים קוראים את השורות האלה, משועממים אחרים עם 100 אלף שקל מאבא כבר שוקדים על פיתוח חלום הבר שלהם. יכול מאוד להיות שגם אתה ביניהם. אם זה המצב, כנראה שנשבית בקסמו של החלום הגברי הנפוץ ביותר בישראל.

 

אז יש לי עצה בשבילך: גרד את הג'ובות ובוא אלי לייעוץ. זה יעלה לך חצי מההשקעה, והחצי השני יישאר לך כרווח נקי אחרי שאני אשכנע אותך לרדת מהרעיון. בינינו, אתה לא באמת רוצה אתה זה, בדיוק כמו שאתה לא מת לילד משלך. זה בוכה, זה מעיר אותך באמצע הלילה, ובסוף זה מקבל רשיון ודופק לך את האוטו. הרבה יותר נוח וזול לאהוב תינוק או בר של מישהו אחר, ואני יודע את זה מניסיון. ובמקרה שלי, הסיפור של "איך פותחים בר" התחיל דווקא מהסוף.

 

סגירה של עשר אצבעות

 

זה היה לילה ארוך במיוחד ב"סטיל". שלוש שנים וארבעה חודשים אחרי שהבר הזה המציא את סצינת הפיק-אפ בהרצליה פיתוח, ריחפה באוויר תחושה קשה שהמקום כבר לא רלוונטי. בעצם, לא יודע אם הבעיה היתה רלוונטיות. בימים שהרומנטיקה והמקצוענות שלטו בכיפת עולם המזון והמשקאות, לא היה מקום ראוי ממנו. אבל אופיה של בועת הברים הבהיר לכולנו שאהבה, נאמנות ועוד כל מיני שטיקים נשיים יצאו מהאופנה ישר אחרי טקילה סנרייז. הלקוחות שלנו הלכו לאיפה שמגניב, לאיפה שיקר, לאיפה שיש תור ומלא כוסיות. הם כנראה צדקו.

 

"חייבים לעשות משהו", "אולי נעשה שיפוץ" ו"תמזוג לי מהר עוד מנה כפולה של מקאלן" היו רק חלק מהמשפטים שעפו באוויר באותן שעות קשות. שני הבעלים, א"א, שחוץ מלברון ג'יימס ויהודה סעדו אין הרבה מיתולוגיות בגילם - היו צריכים לקבל החלטה ומהר. בסוף הם החליטו לעשות מה שעושה כל גבר אמיתי במצוקה: לזרוק הכל לעזאזל, לקלל את הכושלאמא של העולם, ולהמשיך הלאה. הודענו לכולם שעוד חודש סוגרים.

 

30 הימים שאחרי אותו ערב היו מהמרגשים בחיי. אלפי אנשים וכוסיות גדשו את המקום כמו בימים הטובים. הם בכו, קוננו, סיפרו חוויות עבר שהמסו לנו את הצהוב באוזן, ושתו כמו מטורפים. חלקם ליטפו במבט עורג את הפינה הקבועה שלהם בבר, אחרים לוטפו במבטו ההורג של הדורמן שחיפש מישהו להנחית עליו חבטת סיום. המכנה המשותף של כולם, חוץ מהרצון להשיג זיון ללילה, היה תחינה כנה שלא נסגור. האמת היא שלא כל כך הבנו מה הם רוצים; אנחנו סוגרים כי לא באתם, ועכשיו אתם באים לבקש שלא נסגור? קצת מאוחר מדי, רבותי. א"א מצידם כמעט התפתו להשאיר את המקום פתוח במתכונת חודש אחרון לפחות עוד שנה וחצי, אבל בסופו של דבר סגרו.

 

מי שלא ראה את הגרניקה של פיקאסו תלויה אצל סבתא שלי בפרוזדור לא הפסיד כלום, אבל בטח יתקשה להבין את ההשוואה לכמות העצב ששררה בערב הסיום שנמשך עד 8:30 בבוקר. טום וייטס נתן בקלוזינג טיים בקול חרוך מסטאוט ומבורבון, ואנשים סירבו ללכת הביתה. לכולם היתה הרגשה שמשהו אבד. חתיכת ילדות מזוינת הלכה לעולמה.

 

מי שחלם

 

כשהסטיל נסגר חשבנו שהגיע הזמן להתעסק במה שחשוב באמת, כלומר בחלומות. אני תמיד חלמתי להיות סופר (אבל מליין); מ' תמיד חלם להיות רופא (אבל לתפוס כוסית עשירה במיוחד); ת' חלם להישאר בבית ולראות "זינה" על מסך 60 אינץ' לנצח; וא"א חלמו להיות מיליונרים, אם אפשר עד גיל 30.

 

באחד הימים ישבנו במרפסת עם בקבוק עארק וגרעינים. טוב, מרפסת אין לנו, ואם אנחנו לא מוכרחים אנחנו לא שותים עארק - אבל תודו שמרפסות, גרעינים ועארק הולכים טוב עם אבטלה. בכל מקרה, בהחלט ישבנו איפשהו וחשבנו מה נעשה. ת' דיקלם בייאוש כמה קטעים מהפרק האחרון של "זינה". אחר כך היה שקט. אף אחד לא זז. את האוויר היה אפשר לשתות עם שניים קרח, אשכוליות וטוניק. מפה לשם הגענו למסקנה שאנחנו לא יודעים לעשות שום דבר שיקדם אותנו אל חלומותינו, ידיעה שבמסגרתה התלכדו ההחלטה הרציונלית והאפשרות היחידה שנותרה לנו לכדי הכרעה אחת: פותחים עוד בר.

 

עם שנים של ניסיון על כתפינו הצעירות ומוטיבציה אדירה יצאנו לדרך. הקצבנו לעצמנו שלושה חודשים לסיים את ההקמה; לספצים כמונו זה בטח לא ייקח יותר. השלב הראשון היה למצוא לוקיישן. כל יום עמדנו מחוץ לבניין אחר, שמנו את הידיים בצידי הראש והדבקנו את האף לחלון. כמה חזק שניסינו לא הצלחנו לדמיין בר בשום מקום. בדיעבד מתברר שנדרש הרבה פחות זמן לבנות בניין בהרצליה פיתוח מאשר למצוא שם שטח נורמלי אחד להשכרה. בסוף זה קרה. בדיוק אחרי שלושה חודשים.

 

שמע, אל תתאהב יותר מדי בלוקיישן שמצאת. אני יודע שאתה חושב שהנכדים שלך יחגגו ממש כאן את מסיבת הגיוס שלהם, ובאמת שצר לי להרוס את המסיבה - אבל זה הולך להיות קוויקי של שנתיים עד חמש שנים מקסימום, וגם זה בהנחה שתהיה הכי מוצלח בעולם.

 

השלב הבא הוא שלב איחוד החלומות, כלומר גיבוש הקונספט. במילים אחרות, כדאי שתדע מה אתה רוצה למכור, איזה סוג של בר אתה מקים, לאיזה קהל אתה פונה ובמה אתה מיוחד אם בכלל. זה נשמע מטופש, אבל קונספט מגובש הוא כמו רשימת קניות איכותית. הוא מכתיב את העיצוב, האווירה והרכש, וגם חוסך המון זמן וכסף. הנעלם היחיד שיישאר במשוואה שלך הוא הקהל.

 

ניסוי מצחיק בהקשר הזה הוא לשאול מישהו שפותח בר (ולא משנה אם זה מגה-בר, בר שכונתי או דאנס-בר) לאיזה קהל הוא מכוון. התשובה תהיה תמיד "בני 35-25 שאוהבים לצאת, ויש להם הרבה כסף לבזבז". עכשיו, אני לא יודע מה כל הפותחנים האלה חושבים שקרה בין 1971 ל-1981, אבל אנשים לא הזדיינו יותר מהרגיל. להפך. מאז היו מלחמות, פיגועים, אסונות, והחור באוזון גדל. בקיצור, לא נשאר הרבה מהדור הזה, וגם אם אלה שנשארו הם באמת מיליונרים - יכול להיות שאין להם חשק לצאת היום. לפעמים בא לנו לראות סרט בבית.

 

בכל אופן, אחרי שמצאת מקום מושלם וקונספט חתרני הגיע הזמן לתוכנית עסקית. אל תעשה אותה לבד, הרי אין לך מושג מהתחת שלך. יותר מזה, סוג ההתלהבות שאתה שרוי בה עלול להפוך את התחזית העסקית הכי פסימית שלך למציאות ורודה. מהצד זה אמנם נראה פשוט כמו להצביע לקדימה; צריך אפס כישורים, והאורגיות, האלכוהול והפאסון בילט אין. גם החישוב מצחיק: חתיכת עץ - 100 שקל, בקבוקים - 100 שקל, ברמנית עם ציצים ענקיים - 100 שקל. כל השאר רווח טהור ונקי כמו שרק כסף שחור יכול להיות. מודה, ככה גם אנחנו התחלנו.

 

כשהתפכחנו, כעבור ארבע שנים, גילינו שהשוק רווי בהמון חברות שנותנות שירותי ליווי עסקיים. ולא, אני לא מתכוון למה שאתה חושב, אלא לחברות שמתמחות בתכנון ובכסף. עצה: תיעזר בהן. תוכנית עסקית טובה תחסוך לך הרבה כסף בהקמה ובהוצאות השוטפות, ובעיקר תאפשר לך להבין במהירות כמה חלומות נכנסים בשקל. מצד שני, גם התוכנית הזאת היא לא ביטוח חיים. אנשים לא באים לבר בגלל שתכננו אותו כמו שצריך, כמו שהם לא מאמינים שהפצצה הבלונדינית שבאה איתך למסיבה הגיעה בהתנדבות.

 

מי שנתקע

 

הקושי הכי גדול הוא למצוא מעצב. אם החלטת על מקום קטן אולי לא תצטרך ארכיטקט מהשורה הראשונה, אבל אם השטח שלך גדול מ-150 מטר כדאי שתשקיע במישהו טוב, ותמיד עדיף הומו. כן, זה עולה המון כסף - רק תזכור שאתה גבר אמיתי, ולכן החוש האסתטי שלך מפותח כמו יכולת דיבור של כלב. ובינינו, לא תיתן לשום אישה לעצב לך את החלום; הרי אחת מהן הרגה את דראזן פטרוביץ', השנייה הדביקה את מג'יק ג'ונסון באיידס, והשלישית גרמה לגירוש של אדם מגן עדן. אני מניח שהבהרתי את הנקודה.

 

לא משנה מה חלמת על הבר שלך ובכמה מילים השתמשת כדי לשטוח את הרעיונות באוזני המעצב, הוא הולך לעשות מה שבא לו ולשכנע אותך שזה מה שרצית. בעצם על הכישרון הזה משלמים לו. וכן, כמעט שכחתי, רגע אחרי שסגרת איתו, קנה לעצמך סכין טוב. למה? כדי שלא תחתוך את הוורידים בחפצים אקראיים, זה למה. במקרה שלנו, כשהמקום כבר היה בידינו - ההומו לא ענה לטלפון. חלפו עוד חודשיים שבהם סיפרנו לכולם כמו אנחנו מגניבים, אבל בפועל שום דבר לא קרה. חמישה חודשים, וכל מה שהיה לנו ביד זה 430 מטר ריקים כמו התנחלות בעזה, וחניה בבניין שבו יקום מתישהו בעתיד הבר שלנו. החניה הכי יקרה בעולם.

 

בתהום שבין המעצב לפרולטרים המרתכים, מרצפים ומתקינים, מתקיים מעמד שלם של אוכלי חינם: היועצים-מהנדסים. אלה גרועים כמו עו"דים, רו"חים, ועוד כל מיני קיצורים שמשמעותם אנשים שסוגרים מרפסות מאסונותיה של האנושות. היועצים הם הצעד הקטן הראשון במסע הארוך לאישור רשיון העסק, ולכן היינו מוכרחים לשלם להם. גם הם ידעו את זה, ולכן גבו סכומים מטורפים. באמת שרצינו לחסוך, אבל לאף אחד לא היה חשק לקום בבוקר וללכת לשעת אפס במבוא להנדסת מיזוג.

 

כשהיו בידינו תוכניות חתומות, נכנסנו לקרקס האמיתי: העבודה עם בעלי המקצוע, שגילתה לנו עולם חדש ומלא הפתעות. הידעת, למשל, שיש אנשים שהתפקיד שלהם הוא למנדף ולספרנקל? ומעבר לשמות מקצוע הזויים המומחים האלה תמיד מאחרים, ויחידת הזמן הקצרה ביותר שהם מכירים היא שבוע. הצעת מחיר - שבוע. תחילת עבודה - בעוד שבוע. את התשלום, אגב, הם מעדיפים על המקום. רוצה לחסוך? לא תצליח, אלא אם כן אתה מבין משהו בהסנקת ספרינקלרים ובאיכון תותחי אוויר.

 

ציוץ המקדחה הראשון חישמל לי את הצורה. חמישה חודשים של כסיסת ציפורניים, ישיבות קדחתניות אל תוך הלילה על תפריטים, נהלים, אישורים, חוזים ותוכניות באו אל סיומם. העבודה רק התחילה, אבל משום מה הפיגום נראה לי כמו הגג המזורגג של העולם. תנו לי רק לעמוד עליו כל היום, לקדוח, להבריג ולפנטז על הבלגן שמצפה לי תוך חודשיים. ממילא לא נשאר לי כסף לעשות משהו אחר. למטה עמדו חמישה גברים (נוסף עוד א' בדרך) עם חיוך של ילד משתין בבריכה. גם הם הבינו שזה תכף קורה.

 

מי שלא יכול אחרת

 

אוטוטו תפתח את הדלתות. שום ווליום שבעולם לא יחריש את דפיקות הלב שלך. האדרנלין, שמקבל תנופה שלא חשבת שאתה עוד מסוגל לה, מתערבב בפחד, שהוא סך כל החלומות שבהם אתה עומד לבד באמצע הבר שלך ואף אחד לא בא. מהצד מזדחלת ההתרגשות. התרגשות מזה שזה כבר כאן וזה שלך. הייתי אומר לך שתשתה משהו וזה יעבור, אבל אבוד לך. כל מה שתסניף, תשתה ותעשן ישאיר אותך באותו מצב: מתרגש כמו ילדה קטנה שהביאו לה ברבי חדשה. מי יודע מה תצטרך לעשות כדי להרגיש ככה שוב? להחליט שאתה ממש בקטע של אספות הורים וחיתולים?

 

שלא תבין אותי לא נכון: אני בהחלט לא ממליץ לך לפתוח בר. להפך, אני ממליץ שתחזור רגע למעלה ותזכור טוב טוב מה סופה של כל פתיחה. וזה לא רק הכסף או ההשקעה האינסופית, בכלל לא. רופא אחד שבדק אותי פעם אמר שאם חיים הפוך, כלומר ערים בלילה במשך שלוש שנים במצטבר - החיים מתקצרים בחמש שנים בממוצע. ישבנו שם שנינו מהרהרים; הוא בתורנויות לילה במיון, ואני באלכוהול ובמשמרות הלילה בבר. אחר כך החלטתי שאולי אני לא אחיה עוד הרבה, אבל במה שנשאר אני הולך לעשות רק מה שבא לי - לכתוב, לשתות, לפתוח ברים ולסגור אותם. העניין הוא שבניגוד אליך, המשוואה שלי נראית אחרת. אני סופר את הלילות.