קַסְטָה דחויה

קיבוץ מקבלי הבטחת ההכנסה יחדיו במסגרת תוכנית ויסקונסין, מייצר תיוג חברתי חזק המתבסס על תחושת השפלה. בארה"ב התוכנית הביאה למספר גבוה של מנותקים חברתית, שנעלמו מהרדאר של שירותי הרווחה. ומה יקרה בישראל?

בהגיעה לגיל ה'מכובד' של חצי שנה, הוויכוח סביב תוכנית ויסקונסין הולך ומתלהט. המצדדים בתוכנית יאמרו שהביקורת צפויה ושסופה לגווע, הם ינפנפו בנתונים שמראים הפחתה של למעלה מ-35 אחוז במספר מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה. בקיצור, הצלחה אמיתית.

 

לא במקרה המספר המסוים הזה הוא המספר הזוכה. החברות הפרטיות, המפעילות את התוכנית בארבעת מרכזי הפיילוט באשקלון, ירושלים, נצרת וחדרה, מתחילות לקבל בונוסים כספיים מהמדינה לאחר הורדת 35 אחוז ממספר מקבלי הקצבאות. מנין מגיע הבונוס? החברות והמדינה מתחלקות בכספי הקצבאות שנלקחו מהמשתתפים. חלק קטן מהסכום, אגב, הוא תוצאה של השתלבות בשוק העבודה. לא ברור האם הסיבה היא גידול בדרישה לעובדים, או מאמציהם של מרכזי התוכנית.

 

ייתכן שהכל עניין של זמן, שגל המחאה ייעלם כפי שהופיע. ייתכן שהכל עניין של חוקי טבע, גיאות ושפל. כמו שוויקי כנפו הופיעה בסלון ביתנו ביום שמשי מיוזע אחד והתפוגגה לתוך האלבום הציבורי ההיסטורי, כך גם יתפוגגו משתתפי תוכנית ויסקונסין, הארגונים החברתיים, חקירת מבקר המדינה, ביקורת ועדות הכנסת. הכל יישטף כלא היה והתוכנית, בלבושה הנוכחי, תהפוך להיות חלק מובן מאליו בחיינו.

 

אני מאמין בכל לבי שתסריט כזה, ריאלי עד כמה שיהיה, הוא תסריט רע. הוא איננו רע בשביל פרט כזה או אחר, ואפילו לא בשביל הפעילים והארגונים החברתיים. אני מאמין שהוא רע בשביל החברה הישראלית. מעבר לכל הוויכוחים מחרישי אוזני הזירה הציבורית שלנו, אנחנו, במובן הרחב ביותר, רוצים מידה של סולידריות, אחריות, ממלכתיות. ואם אפשר עדיף בלי חמלה של בתי תמחוי ומקררים ריקים. כזו יש לנו לעייפה.

 

אתחיל דווקא מהרגש הסובייקטיבי, הפרטי, זה שלכאורה איננו נחשב ולא ראוי שייחשב בדיון הציבורי: רע מאוד למשתתפים בתוכנית. הם מרגישים מושפלים. הם חשים מפוחדים. לפני מאה שלמה, הסוציולוג הצרפתי אמיל דירקהיים כינה רגשות משותפים שכאלה "עובדה חברתית" - עובדה חיצונית, נכפית וקולקטיבית.

 

עושה רושם שעד כמה שכל פרט בתוכנית מסוגר בבועת מצוקתו, הרגשות הללו משותפים לכולם. בחיי הציבוריים מעולם לא פגשתי עוצמה כזו של רגשות, ורבים וטובים ממני בתנועה החברתית מעידים שמעולם לא פגשו עוצמות כאלה של השפלה, חוסר ודאות ופחד. אלה נתמכים באינספור איומים, הפחדות ושלילות קצבאות בעייתית.

 

הלב אכן מתקומם, אבל הראש מסרב להאמין. מדוע נבחר מודל המתמקד בהורדת קצבאות בכל דרך, כאשר רוב הירידה נובעת משלילתן בשל סעיף "אי שיתוף פעולה" האמופרי? מדוע לא נבחר מודל השם דגש ומתגמל את החברות הפרטיות על השמות איכותיות בשוק העבודה? מדוע נבחרו למשימה חברות כוח אדם פרטיות, המבקשות לגרוף רווחים? מדוע ניתן להן שיקול דעת כמעט בלעדי וכוח שיטור לשלילת הבטחת הכנסה מהשכבות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית? מדוע לא נבחרו, כפי שנעשה בעולם, אוכלוסיות ספציפיות להן מותאמת התוכנית, ותחת זאת נשלחו למרכזים כל מקבלי הקצבאות (כולל נכים, עולים חדשים, נשים וגברים עד גיל 67)?

 

ומדוע נבחרה פרקטיקה כה בעייתית של שירות בקהילה ("עבודות שירות" לפי המשתתפים) והופעלה ללא תגמול הוגן, ללא אופק תעסוקתי? האם תוכנית כה מוצלחת היתה חייבת להתקיים מתוך כפייה? האם כל כולו של השיח ובניית התוכניות ברמת המאקרו והמיקרו היה חייב להתנהל מעל ראשי המשתתפים, ללא שיתופם המינימלי? מדוע מתעקשות החברות המפעילות ומנהלת התוכנית על מדיניות עמימות, ולא מאפשרות פילוח אמיתי של השמות המשתתפים - שרובן חלקיות, זמניות ובשכר מינימלי? כיצד ייתכן שהמנהלת המפקחת לא יכולה להצביע ולו על מקרה בעייתי אחד שהתגלה במרכזים, ומסתפקת באמירה עמומה לפיה "ודאי שישנם ליקויים"?

 

השבוע ביקר בישראל ד"ר מרק גרינברג, מנהל המדיניות במרכז לחקיקה ומדיניות חברתית בוושינגטון. עמדתו הבסיסית היתה שבשורה ארוכה של תוכניות "מרווחה לעבודה" בארצות הברית, ננקטו פעולות חיוביות ופעולות

בעייתיות. במפגש עם התוכנית הישראלית הוא הופתע לגלות שרובם ככולם של הפרמטרים שנבחרו להפעלת התוכנית הן מתוך סל הכלים הבעייתי יותר. את הניסיון האמריקני החיובי, לעומת זאת, הותירו מאחור. גם זה סוג של למידה מניסיונם של אחרים.

 

ניתן לפטור חלק מהבעיות כחבלי לידה או כבעיות נקודתיות, אבל ישנו קו ישיר המוביל מהיסודות והנחות המוצא של התוכנית לבעיות המתגלות בכל עוזן במרכזים. תחנת המוצא של המסילה הזו היא האידיאולוגיה והפוליטיקה מבית מדרשו של משרד האוצר, גרסת שנות האלפיים. האידיאולוגיה הזו מבקשת לצמצם את רשת הביטחון החברתית בכל מחיר ולהעלים את המדינה מחיינו.

 

הדרך לקסם ההיעלמות הזה עובר, כך עושה רושם, במנגנון אחר שמייצרת התוכנית המושקעת, במודע או שלא במודע. קיבוץ מקבלי הבטחת ההכנסה יחדיו יוצר תיוג חברתי חזק המבוסס על תחושת ההשפלה. מעין קַסְטָה דחויה ומובחנת. בארצות הברית התוכנית יצרה אחוז גבוה של מנותקים חברתית שהתגלגלו לשרוד בצורות הבעייתיות ביותר, ונעלמו מהרדאר של שירותי הרווחה.

 

הפילוסוף מישל פוקו חקר את הצורות בהן החברות האנושיות מגדירות ומטפלות בסוטים החברתיים שבתוכן. ההגדרות הן סובייקטיביות, תלויות זמן ומקום, ונגזרות השקפה מוסרית ופוליטית. דוגמאות העבר, אליבא דפוקו, הן ספינות השוטים אליהן נשלחו אנשים חריגים, בתי הכלא ובתי המשוגעים. כולי תקווה שאיננו יוצרים ספינת שוטים נוסח ישראל של שנות האלפיים.

   

• אבי דבוש מרכז את הפורום למאבק באבטלה של "שתיל"