מחלקת תיירים או מחלקת סרדינים?

המרווח לרגליים הולך ומצטמצם, מנות האוכל קטנות ולא טעימות, ואם לא מקפידים על תרגילי התעמלות זה הופך להיות מסוכן. החיים במחלקות התיירים במטוסים הולכים ונהיים קשים

חברות התעופה הסדירות עושות חשבון פשוט: מחירי הדלק נוסקים במהירות גדולה יותר מהמטוסים עצמם ושוחקים לגמרי את הרווחים שנצברים מכל טיסה. מכיוון שהתחרות הקשה בתחום מונעת מהחברות העלאה משמעותית במחירי הטיסות, הן עושות מאמץ מיוחד לשכנע את הנוסעים לשדרג – לעבור ממחלקת התיירים הצפופה והרועשת למחלקת העסקים המרווחת והנעימה, או למחלקה ראשונה שהיא בעצם מלון פאר טס. ואם עוד לא הבנתם מי מפסיד מכל הסיפור, תבדקו כמה מקום נשאר לרגליים שלכם במחלקת התיירים.

 

רשמית, אין איש בחברות התעופה שמודה בכך, אבל בשיחות פרטיות מתבררת התמונה הבאה: רוב חברות התעופה הסדירות בעולם היו מוותרות ברצון על רוב מושבי מחלקת התיירים במטוסיהן, אם לא על כולם. התהליך שהחל כבר לפני מספר שנים, של צמצום מרחב המחיה של נוסעי מחלקת התיירים, קיבל עכשיו ממדים של מגיפה. כל חברות התעופה מנסות לדחוף עוד כמה מושבי מחלקת עסקים או מחלקה ראשונה

למטוסים, כדי להגדיל את ההכנסות והרווח. בתהליך הזה, מחלקת התיירים הופכת למשהו עם תנאים" בסיסיים" והרבה קירבה בין הנוסעים, בעיקר כי המושבים נעשים צפופים יותר.

 

התהליך מעורר כמה שאלות צרכניות חשובות: האם לנוסעים הרגילים, שלא טסים על חשבון העבודה, סיכוי לקבל שירות טוב כשהם טסים במחלקת תיירים צפופה? האם זה מה שמגיע לנוסעים שמעדיפים לשלם פחות על הטיסה שלהם? האם הנוסעים חייבים להשלים עם ההרעה בתנאים, שנובעת בעיקר מהגדלת העלויות של המטיס? חברות התעופה מודעות לסימני השאלה אבל לא ממש יודעות לתת תשובות.

 

כשרוכשים כרטיס בטיסת שכר, או בחברה המגדירה את עצמה זולה, אין ציפייה לתנאים טיסה משופרים. זהו אוטובוס צפוף שאמור להביא אתכם מנקודה אחת לשנייה בבטיחות. אבל כאשר מדובר בטיסה סדירה, יש לציבור הנוסעים זכויות וציפיות להתחיל את הטיול בחו"ל בתנאים נעימים, ועם קצת פינוק. כיום נראה שנוסעי מחלקת התיירים הם ציבור צייתן באופן חריג, אחרת ודאי היו נוסעים שלא היו מסכימים למה שהם מקבלים באותו חלק של תא הנוסעים.

 

הבעיה הראשונה היא צפיפות המושבים. בחלק מהמטוסים הסידור אינו מאפשר ישיבה נוחה לנוסע מבוגר, שלא לדבר על הישענות לאחור או אפשרות להגניב כמה דקות של שינה. הבעיה השנייה היא האוכל: המנות בחלק מהחברות בלתי אכילות, וגרוע מכך, המגשים קטנים וצפופים וחוויית הסעודה הופכת לעינוי.

 

חברות התעופה יודעות שהלקוחות העשירים, או העסקיים, הם אלה שיכולים לממן בחלקה את עליית מחירי הדלק. אף חברה שפויה לא תעז לפגוע במחלקות היוקרה, אבל מחלקת התיירים היא ללא ספק שק האיגרוף. כל צמצום בהוצאות שם יכול להיראות יפה במצגת של מנהלי חברת תעופה בפני חברי הדירקטוריון.

 

משחק הכיסאות

 

יש חברות שהבינו שמחלקת התיירים הבסיסית לא עונה כיום לצרכים של הלקוחות, גם אלה שאינם עשירים. אחת מהן היא "בריטיש איירווייס", שהפעילה מחלקת תיירים משופרת שזכתה לשם "תיירים פלוס". תמורת תוספת מחיר של כמה מאות דולרים, הנוסע מקבל מושב בתא נוסעים אינטימי ונפרד לחלוטין, הממוקם בין מחלקת התיירים למחלקת העסקים ונהנה מעיצוב פנים מיוחד. המושבים במחלקה רחבים

יותר והמרווח בין השורות גדול יותר. לכל מושב משענת ראש מתכווננת, הדום לרגליים, מרכז תמיכה לגב, מערכת בידור עם 12 ערוצי וידאו, שקע חשמל למחשב נייד וטלפון אישי.

 

חברות התעופה שלא הלכו בעקבות בריטיש ממשיכות לכרסם במחלקת התיירים, בלי אופציית שדרוג למחלקת ביניים. מחלקות היוקרה, בינתיים, הולכות ומשתפרות בקצב גובר. ריבוי הלקוחות שמוכנים ויכולים להכפיל את המחירים כדי לטוס בנוחות מביא לכך שמחלקות העסקים מלאות עד אפס מקום ויש עוד רשימות ממתינים. מצב זה מדרבן את חברות התעופה לצמצם את מספר המושבים במחלקת התיירים, או לפחות את השטח המוקצה להם, כדי לפנות מקום לעוד כמה מושבים של מחלקת עסקים או ראשונה.

 

האם הנוסעים יכולים לעשות משהו בנדון? כרטיס טיסה הוא למעשה חוזה בין חברת התעופה לנוסע, אבל בעוד שכל זכויות החברה מפורטות בו, וחלקן מעוגן באמנות בינלאומיות רבות שנים, זכויות הנוסעים כמעט אינן מוזכרות בשום מקום. האם לא צריך לחייב חברות תעופה לפרסם את השטח המוקצה לכל נוסע שקונה כרטיס (כלומר, את מרחב הרגליים בין המושבים)? האם לא ניתן היה לחייב את חברות התעופה לפרסם את גודלה של מנת המזון ואת סוג המשקאות שיוגשו במהלך הטיסה?

 

חברות התעופה גובות אגרות של משקל עודף על כל קילו מיותר במזוודות הנוסעים. זה כתוב באותיות הקטנות על כרטיס הטיסה. ראוי, באותה הזדמנות, שיקפידו באותה מידה על זכויות הנוסעים – גם של אלה שידם אינה משגת לטוס במחלקת העסקים.