סיפור סתם
ציון נאנוס מתחנף ל"מפיקים", הבנות של הוט מקשקשות לריק ו"בטיפול" מתלבטת לאן הולכים מכאן. רענן שקד סוגר שבוע
יחצן על הזמן: ציון נאנוס רקח על "המפיקים" כתבה חנפנית שאין בה שום ערך עיתונאי (אולפן שישי, ערוץ 2, שישי, 20:00)
מהר, תביאו לי כסא. אני חייב לשבת טיפה כדי להירגע מגודל ההשקעה: חצי שנה – חצי שנה תמימה – ליווה ציון נאנוס את החזרות למחזמר "המפיקים", ואם זו לא עיתונות חוקרת, מושקעת, ארוכת-טווח ורצינית, אז זה בטח משהו אחר. רגע... אה, כן: זו כתבה חנפה, צפויה ובעיקר כזו שנראית כה שיווקית ויחצ"נית, עד שאתה ממתין לסיומה בציפיה דרוכה כדי לראות מה תהיה הבדיחה הקורעת שתשמיע ג. יפית לחותנתה רגע לפני לוגו המוצר ("היי, מאיה, לאן נעלמת?". "הלכתי ל'המפיקים', גימ"ל!").
אבל אני שמח על שראיתי את כתבת יומן שישי של נאנוס בנושא "המפיקים" ועל העובדה שנאנוס בילה חצי שנה מאחורי הקלעים, כשהוא בוודאי חוסך מעצמו אור יום וניזון ממי-תהום. רק כך נחשפתי לעובדה ש"מורה לפיתוח קול עבדה אישית עם כל אחד מהם" ו"מדי בוקר הם פתחו את העבודה בחימום". לא נכון! תשמעו, באמת שאני לא זוכר השקעה כזו באף הפקה ישראלית קודמת.
זולת קידום מכירות מאסיבי, לא היה לאוסף הנתונים הטריוויאליים שהביא נאנוס (נו, אז "המפיקים" הצריכה 400 איש ותקציב גדול. לא היינו מנחשים) שום משמעות עיתונאית. ב"יומן שישי" בחרו למכור את הכתבה תחת ההבטחה לחשוף "איך עושים מחזמר", ולא תאמינו – מתברר שבדיוק כמו שדמיינתם.
כתבות מאחורי-הקלעים שכאלה – בעיקרן כלי יחצ"ני הנמכר לכם תמיד באיזו אמתלה פסבדו-עיתונאית ("איך יוצרים סאטירה?"; "איך מפיקים פסטיגל?"; "איך עושה נינט?") נמצאות כרגע במגמה אינפלציונית בעיתונות המשודרת והכתובה. כן, זה תמיד נשמע חצי אטרקטיבי כשמההפקה מציעים לך לשלוח כתב שיתעד מאחורי הקלעים, רק שכדאי לזכור שלמעט מקרים נדירים בהם טוביה צפיר יוצא חגיגית מדעתו, החשיפה הגדולה ביותר מאחורי הקלעים היא העובדה שנינט שותה את הקפה של עם סוויט אנד לואו ואומרת: "יואו, אני נורא מתרגשת". בשביל זה יש "פנאי פלוס".
עוברים לכדורים: עם או בלי אסי דיין, בטיפול תחזיק בקלות גם עונה שנייה
"בטיפול" בטיפול. אנא המתינו ותיענו בסוף 2006, אז מתוכננת עונה שנייה. לפניכם תפריט השלוחות: לליאור אשכנזי, נא חייגו אחת נפילה בסמים. לאיילת זורר, נא חייגו תשע שורות ב"מינכן". לעלמה זק, נא חייגו למשרדי "קשת". לגילה אלמגור, נא חייגו אחת-שבע-מאות-קוריצה. לאסי דיין, נא נסו שוב במועד מאוחר יותר.
העניין הוא כזה: דווקא עכשיו, כשהעונה הראשונה והמופתית של הסידרה מתחילה סיבוב שני ב"הוט", והדי.וי.די מגיע לחנויות ומאפשר לכם סופשבוע מענג של ויפאסנה מול הטלוויזיה, עתידה של "בטיפול" נראה מעורפל. כלומר, רק דבר אחד ודאי: יש עתיד. תהיה עונה שניה. היא תשודר ב"הוט" ואחר כך ב"שידורי קשת" בערוץ 2, שהחליטו לשים כסף על ההימור הדרמטי הכי בטוח – לפחות פרסטיז'אית – בישראל. אבל כדאי להזהיר: בשידורים החוזרים, אל תיקשרו יותר מדי לדמותו של המטפל ראובן (דיין). ב"הוט" ממש לא בטוחים שהוא יהיה שם בשבילכם, מדי פרק, גם בעונה הבאה. למעשה, יש דיבורים על הפיכתו של דיין למטפל-העל – התפקיד שגילמה אלמגור בעונה הראשונה – כלומר הקטנת נוכחותו לפעם בשבוע, ואפילו על החלפת הפסיכולוג היומי ב – אולי תשבו – פסיכולוגית.
האם יש ל"בטיפול" קיום בלי דיין בכורסת הקפטן? השאלה אינה שונה מהותית מהסוגיה "האם ל-'24' יש קיום בלי ג'ק באואר", והתשובה, לאחר ה"לא" הספונטני, חיובית לגמרי. הפורמט המקורי והסיפורים החזקים, בשני המקרים, משמעותיים יותר. "בטיפול" סיפרה, בעונתה הראשונה, ארבעה סיפורי טיפולים וסיפור מסגרת אחד – סיפורו של הפסיכולוג ראובן. אתם הרי מכירים מספיק אנשים שסובלים מבעיות נפשיות והפרעות אקזוטיות לא פחות מאלו שהסידרה התמקדה בהן. במילים אחרות: יש עוד הרבה, המון, טיפולים מרתקים שאפשר ללוות. זו, מן הסתם, הסיבה שכל המטופלים שהשתתפו בעונה הראשונה – כולל המתים שבהם – לא יחזרו לשנייה, להוציא מקרים סבירים של הצצת-אורח. העונה השניה תביא סיפורים חדשים שיילכו רחוק יותר – כולל סיכוי למטופל ממש מבוגר (מי אמר אבא של ליאור אשכנזי?) או להתערבות תרופתית-פסיכיאטרית.
אבל בלי דיין? הם רציניים? והשמועות על ליהוק אפשרי של יוסי בנאי לתפקיד? בירורים מעלים שהדברים רחוקים מלהיות פתורים, אבל דיין בינתיים בסימן שאלה, בנאי הוא סתם שמועה מופרכת, ובכל מקרה – ליהוק שחקן, או שחקנית, שייכנסו לנעליו ההו-כה-ייחודיות של דיין היא בעיה שפתרונה בתחום המדעים המדויקים. ייתכן שדיין יצר כאן מקרה ייחודי של דמות גדולה מסך כל מרכיבי הסידרה, ורק ניסיון מוצלח להחליפו יוכל להוכיח אחרת. עד אז, גם ב-HBO כבר מתעניינים ברכישת הפורמט, ולא רק הם. בקרוב בבית המלון הזר שבו אתם מבלים דיל של שני לילות, אין תרגום ואין דיין.
נשים, שישים תשעים: תוכנית הפטפטת "בנות" מהוססת על קונספט משומש מודל 992 (בנות, א-ה', הוט, 19:30)
ניסיתי, באמת שניסיתי. שברתי על זה את הראש. הרהרתי קריאטיבית, שירבטתי על דף, אימצתי את מוחי ככל שיכולתי, ולא הצלחתי לחשוב על קונספט משומש וצפוי יותר משיחת בנות. גם בהוט לא הצליחו כנראה, ולכן הלכו על "בנות". אם תשאלו אותם מה השנה, אני מניח שיענו לכם: "99', לא? בנאדם, תתעורר ותריח את הקרי ברדשו!".
ובכן, שמו קבוצת בנות באולפן על בסיס יומי ואמרו להן: אודרוב. דברו. ההנחה (הגברית) המולבעת היא, כמובן שברגע שתניח קבוצת נשים זרות יחד, תקבל בהכרח פטפטת מענגת, שנונה ו... כן, חצופה! שכולה אחוות נשית והשוואת אורכים נדירה בכנותה.
מה לעשות שהבנות של "בנות", לפחות בשלב הרחרוח ההדדי הנוכחי, לא מסוגלות לייצר בינן לבינן יותר כימיה מזו שבין טוסטר לחתול, והן מנפקות פטפטת נטולת בדל פואנטה. פעם בחמש דקות מישהי עוברת לנושא השרירותי (או יחצ"ני. או גם וגם) הבא, ואתם נידונים לעוד חמש דקות שבהן אחת תדבר והשאר יסתכלו עליה במבט שכולו "שהסוכן שלי ייחנק" או לחילופין "שהסוכן שלך ייחנק" (הלוק, בפועל, זהה). בינתיים רק רבק'לה מיכאלי מרגישה שם לגמרי בבית. אבל אולי הן עוד יתחממו. ואולי בעוד חודשיים מישהי אפילו תגיד משהו ממש מצחיק.
- אפשר להגיד הרבה דברים על "פספוסים", אבל אין מה. אולי חוץ מהעובדה שלפחות פעם בעונה, קורה שם משהו ממש מצחיק ומחמם-לב. בעונה שעברה אלה היו לונדון וקירשנבאום, העונה דווקא המתיחה של צופית גרנט. מצטער, היה טוב.
- לכולם: אי אפשר שעה שבועית מהדסה? בכל זאת מתגעגעים קצת לשגרת מו-יוסף. או לפחות חמש דקות יומיות באודטייה?
- לאברי ועינב: אתם מבינים שבסוף תצטרכו להפסיק עם יחסי הציבור וממש לעשות את התוכנית, נכון?