דה צ'אפ כך נדמה, פיצחו את האתגר הגדול ביותר העומד בפני מוזיקאים ברגע שהבינו שהכל כבר נעשה קודם. הם מצאו את נקודת הג'י של המוזיקה הפופולרית: רלוונטיות בלי ניכור, כנות בלי פאתטיות, ציטוטים בלי גנבות, וכמובן ימבה להיטים, בראש.
הרבה המנוני אלקטרו לוקחים את הוויית הפופ כנושא מרכזי, אבל מעטים מצליחים לעשות את זה כמו הייקו מזוקק. מעטים מצליחים לשמור על כך שהמודעות שלהם לא תרחיק רגשית אותם ואת המאזין. מוזיקלית יש כאן את כל מה שבאמצע בין גליץ' לטוקינג הדס, בין מיס קיטן לבלאדי ולנטיין. הכל הפוך והכל יושב בדיוק שמפתיע פעם אחר פעם. דה צ'אפ מצליחים לשמור על זה באמצעות האוס ביצ'י עם מסכי גיטרות, אלקטרוניקה מלטפת עם פופ ברוטלי.
כמו בתקליטים האהובים עלינו באמת, יש כאן תחושה של משהו שמתמזג עם החיים. משלב מסוים אין יותר "שירים", או משהו שמתחזה להם. לאט לאט מתרחשת איזו דיפוזיה בין האובייקט לסובייקט, שרגע ההתחלה שלה לא ברור. השחרור ממנה הוא כשדה צ'אפ מכריזים: "תן לי חוזה, תן לי החתמה". אגב, אם אתן צריכות סיבה לרכוש ולא לצרוב את הדיסק הזה, אז העטיפה שלו היא עוד מאסטרפיס מבית Non-Format, שביקור באתר שלהם הוא שיעור מאלף באסתטיקה.
בקיצור: Ham הוא כל מה ששמעתן קודם, ושום דבר ששמעתן עד עכשיו.
דה צ'אפ, Lo recordings, Ham
בום כולתום
סואד מאסי היא זמרת וגיטריסטית אלג'יראית שהתגלתה בפריז בשנת 1999 וזכתה לחיבתם הרבה של המקומיים. Mesk Elil , האלבום החדש שלה, הוא האלבום הפוליטי של הזמן האחרון, שכן הוא מעלה את השאלה: למה לא כל המהגרים בצרפת כאלה נחמדים?
הז'אנר שמאסי פועלת בו הוא מוזיקת עולם לייט, כלומר לא מקהלות נזירים ואלפקות מדרום טיבט אלא משהו מערבי יותר, עם הרבה גרוב ודרבוקות. השם הנכון ביותר לז'אנר הזה כרגע הוא "מוזיקה לבתי קפה", והוא נכון בעיקר משום שהוא עומד על האספקט הכלכלי שלו. זה לאו דווקא רע כמו שזה נשמע, כי סואד מאסי זה ממש סורבה עראק ופיסטוקים בזיגוג קרם ערמונים.
על השיר הראשון ישר מתחשק לי צימר אבן, וכל מיני דברים בצבע טורקיז, ושהשמש תכה לי בריסים בזווית הנכונה. לרגע אני כמעט חושבת שקווצה קטנה של שיער שיבה זה יופי. בקיצור, איכויות פוסט-יאפיות שקשה לעמוד בפניהן. אבל מה שבאמת טוב בדיסק, זה בדיוק מה שעושה אותו כל כך מתאים לקיש פלפלים וגבינת עיזים: הוא לא מתלהם בגרוש, ויש לו אסתטיות מוזיקלית אמיתית. כזאת שבטח יש רק בצורפת.
המחמירים יאמרו שמאסי נשמעת קצת כמו אתי אנקרי, אבל עם פחות ייסורים, יותר בוז'ולה ויותר טקס בישבן. והאמת, ברגעים הפחות טובים מאסי גולשת לסתם בורי בגריל עם לימון, וחבל. בסופו של דבר Mesk Elilהוא כל מה שיכול להיות יפה בעולם, עם משכורת טיפה יותר גבוהה - צרפתית, ערבית, אנגלית, כינורות, עודים, גיטרות, דרבוקות. ממש מזרח תיכון חדש.
מאסי שרה בעיקר בערבית, והטקסטים שמצורפים בעטיפת האלבום הם בצרפתית. אני, שלמדתי שנתיים ערבית וארבע שנים צרפתית, ומסוגלת להגיד בשתיהן ביחד "תן לי לחם" ("תן לי" בערבית ו"לחם" בצרפתית. מה אני, פראיירית?) מצאתי עונג רב בלהמציא מילים בעברית לטקסט הערבי, כמו למשל הלהיט "אתה אסלי, שנתפס לי". אז אל תתפסו אותי במילה, אבל סואד מאסי יכולה להיות המאנו צ'או החדשה, רק עם פסטיס במקום מריחואנה. בכל מקרה אלכוהול זה הסם החדש, ככה שהכל פרפה.
בקיצור: הו רומיאו זאת היתה פנטזיה נהדרת, על מרקיז חלבה בשקיעה במקום החדש הזה שפתחו בעג'מי על החוף.
סואד מאסי, Mesk Elil, הליקון
מיס אנדרסטוד
העובדה הבולטת ביותר לגבי האלבום של קייט בוש היא שהוא נורא מזכיר אלבום של קייט בוש. טוב, וגם של פיטר גבריאל. וגם קצת פינק פלויד. שני האחרונים הם השפעות לגיטימיות של אמנים שבוש עבדה איתם בשלבים שונים של הקריירה, אבל מעל הכל יש כאן את האישה שאי אפשר לטעות בה, ולא רק בגלל הקול.
Wuthering Heights הוא הסינגל הראשון והמצליח מאוד של קייט בוש, שיצא ב-1978 והיה שיר מוזר מאוד. שילוב של פאנק ואנטי-פאנק, פופ במיליונים ואופרה בגרוש. כבר אז היה ברור שבוש היא סוג של טרלללה. 12 שנים עברו מאז האלבום האחרון שלה, ועכשיו בוש בת ה-47 ממשיכה עם הטרלול ומלחינה את שובל הספרות של המספר 9 ופשוט שרה את זה כפזמון. מה תגידו? אז נכון שטירוף קל הולך נהדר עם מוזיקה, אבל הוא הולך קצת פחות טוב עם נשים מעל גיל 40, שישר מתחילות להיחשד כמאכילות חתולים או כגרושות חלילה.
Aerial ("אנטנה" כשם עצם, אבל גם "בעל נקודת מבט אווירית" כשם תואר) הוא אלבום כפול המשתרע על פני 90 דקות. זה הרבה, אבל לא הרבה בשביל כל שנות השתיקה האלה שבהן פרשה בוש לאיזו זולה, גידלה את ילדה בן השבע, ברטי, וספחה אליה עוד אגדות מגוחכות על המוזרויות שלה.
האלבום נחלק כאמור לשני דיסקים: הראשון נקרא "ים של דבש", והשני "שמיים של דבש". כמצופה, "ים של דבש" הוא החלק הארצי יותר, ומכיל דברים שמוכרים לנו כשירי פופ-רוק, גם אם המבנים והעיבודים שלהם אינם שגרתיים. "שמיים של דבש" הוא החלק הרוחני יותר של האלבום הזה. מדובר ביצירת קונספט שמכילה הרבה, או יותר מדי - תלוי מי מאזין - פסנתר, ציוצי ציפורים וגם מונולוג של בייבי-בוש הקטן, שעניינו, ניחשתן נכון, ציוצי ציפורים.
שנות הפרישה ניכרות היטב באלבום הזה. השירים, אם אפשר לקרוא להם ככה, ארוכים ונינוחים, כמו אין רינגטון בעולם. כך למשל "גברת ברטולוצ'י", שמדבר על החושניות שבמכונת הכביסה, עלול לגרום לתחושת אי נוחות מלווה בניחוח דק של עיפוש. שלא לדבר על הבלדה הקלטית למחצה "ברטי", שכפי שציין אחד ממבקרי האלבום בבריטניה, ודאי תחולל הרבה מריבות בבית כשבוש-ג'וניור יגיע לגיל 15 ויתמרמר: "אבל אמא, איך יכולת להביך אותי ככה?".
למרות הפוטנציאל הגדול לקיטש בלתי נסבל, הצ'יז של קייט בוש אף פעם לא מגיע למרקם מלא. מי שאהב אותה פעם, יאהב אותה גם עכשיו. היא רק מתחה את החבל, לא עזבה אותו. A Coral Room למשל, השיר שסוגר את החלק הראשון, ממש משחזר מהלכים הרמוניים שמוכרים מ- Running up that Hill, אבל בגירסה מפסונתרת במיוחד, על גבול המומחזת. אמנים רבים בעולם מתוודים כרגע על אהדתם לבוש: ביורק, ג'וני ליידון (שמעתן נכון), ואפילו קולדפליי, שהודו לפחות בחצי פה בגנבה המוזיקלית שלהם מ- Running up that Hill. הקאמבק הזה גם מצליח יפה במצעדים, והאלבום נמצא עמוק ברשימת האלבומים הנמכרים של הזמן האחרון. הסיבה לכך, בין היתר, היא שלקהל הבוגר יחסית של בוש קל יותר להוציא 100 שקל מאשר לחפש בסולסיק. לצערי, גם לאלבום של בוש נכנסו אלמנטים ספרדיים, שזה תמיד יותר מדי בשבילי. אבל כמו שדורון מזר אמר פעם: "אשכנזים מוכנים לקבל ים-תיכוניות רק כשהיא מוגשת להם כמאזט, או כפלסטיני".
בקיצור: הכל דבש.
קייט בוש, Aerial, הליקון
היו זכרים במערב
"שלום, אני ג'וני קאש" - כך נהג לפתוח כל הופעה מי שנולד כ-ג'יי.אר קאש בארקנסו, עבד כבר בגיל חמש בשדות הכותנה ומת ב-2003 כאחד מגדולי אמני הקאנטרי והרוקנרול שידענו. הסרט עליו, "הולך בדרכי", עם חואקין פניקס (יאמי!) בתפקיד הראשי פותח תקופה של מסחרת-קאש, אבל כידוע - לכל מסחרה יש יתרונות וחסרונות. ובמקרה של אישיות טעונה כמו קאש, רבים היתרונות. אחד מהם הוא האוסף החדש Ring of Fire, שמכשיר את הקרקע ליציאת הסרט.
האוסף החדש, כמו רבים לפניו, כולל את הלהיטים הגדולים מסוף שנות ה-50 וה-60, ביניהם השיר הנושא את שם האוסף כולו. עוד כלול בו השיר המצליח ביותר של קאש, "ילד ושמו סו", (שכתב של סילברסטין, מחבר "העץ הנדיב"), המספר על ילד שאבא שלו המניאק קרא לו בשם של נקבה כדי לחסן אותו מפני תלאות החיים.
האוסף, שעוקב אחר הקריירה של קאש, מגלה כי למרות שהוא נשאר אמן פעיל עד ימיו האחרונים, הוא לא הידרדר עם השנים - חוץ מאיזו מעידה קטנה בשנות ה-80, כמו כולם, והופעת אורח מיותרת ב-Zooropa של יו 2. ג'וני קאש נשאר תמיד ג'וני קאש, בלי לעמוד במקום. הקטעים שסוגרים את האלבום, כולם מתוך אלבומי הקאברים שהוא הוציא בלייבל America, שונים מאוד מלהיטי המריאצ'י של תחילת הדרך, אבל יפים לא פחות. אולי יותר. ביניהם אפשר למנות את הביצוע ל- Rusty Cage של סאונדגרדן, הגירסה החנוקה ל- One שמוחקת כל טיפת סכרין שהיתה בו, וכמובן Hurt , במקור של ניין אינץ' ניילז, שמציג ביצוע שמי שלא מתרגש ממנו הוא כנראה אבן, או עיתונאי.
בקיצור: קאש היה גבר שידע להזדקן וידע להתחרט. להגיד "גבר גבר" זה לא מספיק, אולי עוד "גבר" אחד יאמר משהו.
ג'וני קאש, Ring of Fire, הליקון