אדום עולה
הנגב יפה כל השנה, אבל עכשיו במיוחד - כשכלניות מכסות שטחי מדבר בפריחה מדהימה באמת. כדי לגרום לתושבי המרכז לסובב בהמוניהם את ההגה ולהדרים במקום להגליל, התארגנו אנשי האזור ובשבתות הם מקיפים את הפרחים בבליץ של אטרקציות הפעלות ופיתויים, רבים מהם נדיבים ונעימים. הפרחים שם כל השבוע
החודשים ינואר, פברואר ומרץ הם החודשים של הנגב. לא קר שם (לפחות עד שקיעת השמש), גם כשיורד גשם בצפון ובמרכז – שם בדרך כלל יבש, זה לא רחוק כמו שזה נראה (מהמרכז, כמובן), אין פקקים בדרך לשם ואפילו בדרך חזרה, הפריחה מקדימה להופיע, והמרחבים גדולים יותר ופתוחים יותר. כל זה היה נכון תמיד, אבל השנה החליטו לעשות מודרניזציה מרוכזת לטבע, ומודרניזציה זה מיתוג/שיווק/אטרקציות.
"דרום אדום" קוראים לזה עכשיו, ואי אפשר שלא לתהות אם הכוונה היא רק לכלניות שמכסות שטחי מדבר נרחבים בפריחה מדהימה באמת, או אולי גם מחווה או קריצה לעמיר פרץ, מנהיג פועלים ותושב שדרות הנגבית. כך או כך, המרחב הדרומי קיבל שם, וגם דגל יש לו - אדום כמובן.
אני מאוהבת בנגב. הוא יפה בעיני לא רק עכשיו אלא גם בקיץ ובאביב ובסתיו. יש לו צבעים משלו, שאין בשום מקום אחר, קווי גוף גדולים ומעוגלים, שטחים ריקים שמתמשכים עד האופק. אבל כל אלה לא מספיקים. עובדה: כולם נוסעים לגליל, ומעטים בלבד פונים דרומה. כדי לגרום לתושבי המרכז לסובב בהמוניהם את ההגה ב-180 מעלות התארגנו השנה מבעוד מועד לבליץ של אטרקציות/הפעלות/פיתויים/ניסוחים שיווקיים.
רק תראו את היופי
בתחרות הפיתוי הזה מחפש כל אחד הגדרה עצמית ייחודית. בקיבוץ אור הנר מציעים אסדו ארגנטינאי משובח (אכן משובח), תחת ההגדרה של "אוכל ושמחה". במקום אחר מוכרים "אוכל ואהבה", "אוכל של פעם", "אוכל ביתי....אוכל כפרי.....אוכל בטבע" ועוד ועוד. לצורכי תנועה אפשר לבחור בעגלה רתומה לטרקטור, בטרקטור עצמו, טרקטורון, אופניים (בשבילים דקיקים ומדליקים בתוך החורשות), ג'יפים, מצנחי רחיפה ואפילו הליכה ברגל.
לילדים, שלא ישתעממו חלילה, מוצע כאן כמעט הכל – בואו לקטוף בעצמכם את הגזר, בואו לסחוט בעצמכם את המיץ, בואו לעשות יצירה בחימר, בואו לעשות יצירה בכיף, יצירה אקולוגית או ליטוף חיות.
יש משהו מקסים במאמץ המשותף הזה של כל האזור להביא אליו את "תושבי הערים הגדולות". נראה כאילו לצד הצורך הכלכלי להתפרנס קצת יותר בכבוד בפריפריה, יש גם רצון של ממש להראות כמה יפה, כמה נעים וכמה שונה שם בדרום. לכן יש גם יש תחושה של נדיבות ברבות מן ההצעות שמקבל המטייל. הדרכה והסברים שניתנים בחינם, למשל, מסלולים מפורטים שכל אחד יכול לצאת אליהם בעצמו, מבלי לשלם אגורה. רק תראו את היופי הזה, שלא ידעתם עליו.
את האהבה לאזור ביטא בחור צעיר מקיבוץ צאלים, שישב ליד מדורה מתחת לשמים שרואים בהם את הכוכבים, והכין תה חם לאורחים מהמרכז: "אני מעריץ את אלה שגרים בעיר. אני מעריץ אותם על זה שהם נשארים שם, וככה אצלנו נשאר שקט".
פסטיבל "דרום אדום" מתפרש על מרחב גדול. מקו אשקלון-קרית-גת בצפון ובערך עד קו צאלים-באר-שבע, וגם על שלוש השבתות הקרובות - 18 ו-25 בפברואר ו-4 במרץ. כל אפשרויות הטיול, האכילה, הלינה, הקניות והפעילויות מפורטות באתר שמוקדש ל"דרום אדום". יש בו גם מסלולים מפורטים ומפה נוחה לשימוש בצד פרטים על תחנות המידע שבדרך.
עזה באופק
ורק שתי הערות שוליים: הן באתר והן בתחנות המידע תוכלו לקבל הסברים מפורטים על מסלול הטיול המוצעים. ההסברים כוללים סיפור היסטורי, מה ניתן לראות באתרים והוראות הגעה מפורטות. אחד הסיורים המוצעים הוא לחורבות הכפר הערבי ג'ממה, "טיול אל המקום שהזמן כאילו עמד בו מלכת", נכתב שם. התיאור הוא פסטורלי, על הגמל שמסובב את גלגל הבאר, הפלחים הצנועים, עדרי הצאן הגולשים בגבעות. אבל "כיום לא נמצא במקום את הבית עם גג הרעפים, גם הגמל כבר אינו מסובב את גלגל הבאר ושואב מים.....". דמיינו את חיי הכפר השלווים ההם, מציעים לנו. בהחלט אטרקציה. אבל קשה לא להרים גבה נוכח ההשמטה שאינה יכולה להיות מקרית של השאלה – ולאן הלכו אותם פלחים, אותו גמל? ולמה? וקשה עוד יותר להבין אותה כאשר מרימים מעט את העיניים ורואים באופק, כל כך ברורה, את העיר עזה.
ועוד תהייה על דפי ההסבר. מקום נוסף לבקר בו הוא "גבעת לילי" - מקום הקבורה של לילי שרון ז"ל, על גבעה מול חוות השקמים. ושוב מספרים לנו ברגש על האשה הצנועה, ההגונה, הגאה ואוהבת היופי שלילי שרון היתה, ומציעים לנו לבוא למקום ולחשוב עליה בתוך לבנו פנימה. מתברר, מציינים עוד, כמה מעניין, שבימים קדומים היה באזור קבר של קדושה שאנשים נהגו לעלות אליו. בעיני, לפחות, זה קצת יותר מרמז. סנטה לילי? האמנם?