החשופית

מדי פעם אמריקה קוראת לה, והיא באה. כך, על גדות ההדסון, בחדרי הקלטות, בכביש המהיר, במסעדות הטבעוניות ולצד ההומלסים בפארקים, משאירה עקבות רק עם כרטיס האשראי

לא התארגנתי על דברים כמו שצריך, ואחרי כמה ימים של שינה טרופה עם משקפי טיסה על ספה עקומה ברחוב 7, אני צריכה למצוא לעצמי מקום אחר. במקור היתה אמורה להתפנות איזו דירה, אבל כמו שדברים קורים היא לא התפנתה בזמן ובעוד שעתיים לא יהיה לי איפה לישון. שעתיים אחר כך אני ישנה בשק שינה על רצפת עץ מתחת למיטה של האקס שלי, שישן במיטה עם החברה שלו החדשה, בת 22 שלומדת דיפלומטיה. היה יכול להיגמר גרוע יותר.

 

את יום המחרת אני מבלה בשוטטות אינסופית. שוטטות זה מה שכולם עושים בניו יורק, אם הם לא עובדים, אבל זה הרבה פחות נעים עם תיק על הגב. בערב הם מזמינים אותי לאיזה בר באווניו C, שאפשר לזהות את הכניסה שלו רק לפי פנס כחול קטן שמאיר למעלה. בפנים מופיע מישהו שחושב שהוא פרינס, מתפתל ומתנשף על קובייה גבוהה באמצע החדר.

 

המרפסת האחורית מזכירה חממה. לח וחם שם כמו בג'ונגל, אור ירוק קלוש שכאילו מיועד לצמחייה מסוג מסוים, רעש חזק של מאוורר. שני ראסטות מגלגלים ג'וינט באורך פארודי. בילי נמצא שם. בילי הוא מתופף - גובה מטר שישים וחמש, בייבי-פייס מזרח אירופי - שזיין אולי 1,500 בחורות. בשנים האחרונות הוא ניגן עם מריאן פייתפול. הוא בחור נחמד, למרות שהוא מדבר על אודישנים לסטינג.

 

כמו הרבה אנשים שחולים בדיכאון, בילי נוטה לפתיחות קיצונית. "את יודעת שהייתי ילד רע?", הוא שואל אותי, ואז מראה לי, מתחת לאור הירוק המוזר, את שני פרקי הידיים שלו, מוגלדים בשתי צלקות תפוחות כמו תולעים גדולות. אחר כך הוא מציע לי, לב זהב שכמותו, לישון אצלו עד שאני אסתדר. אנחנו לא מכירים ממש טוב אבל אין לי ברירה, מה גם שהאקס והחברה שלו מאוד תומכים בהצעה הזאת. לפני שאנחנו יוצאים בילי מספר לנו על קפטן ביפהארט, שיום אחד היה בחזרה עם הלהקה שלו בחדר שהיה בו מאוורר כמו זה שכאן בחממה, מטרטר חורק ונוהם במעגלים בלתי סדירים. הקפטן הצביע על המאוורר ואמר ללהקה שלו: ככה. ככה אני רוצה שתישמעו.

 

שוטטות זה מה שכולם עושים בניו יורק, אם הם לא עובדים (צילום: יוסף ג'קסון)

 

אנחנו יושבים בטרנינג מול "צייד הצבאים" על הספה בדירה הקטנה של בילי בברוקלין, כשהוא מראה לי שוב את פרקי הידיים שלו. "ככה צריך לעשות את זה", הוא אומר. "הרבה אנשים חושבים שצריך לחתוך לרוחב, אבל האמת היא שצריך לחתוך לאורך, ואז לחפש אותו שם בפנים, את הווריד הנכון. רק אם חותכים את הווריד הזה אפשר באמת למות".

 

זאת לא פעם ראשונה שבילי מנסה את הטריק הזה. אחת לכמה שנים הוא נופל לאיזו תהום שאי אפשר לצאת ממנה, מתאשפז לכמה חודשים, מאבד את כל הקריירה והצ'אנסים, ואז מנסה להתחיל מחדש. הפעם הטריגר היה בחורה מבוגרת ממנו, עם ילד, שהיתה כמו המשפחה שלו ואז חזרה לחבר שלה שבכלל היה מרביץ לה. "אני לא זוכר מה קרה. ידידה שלי ג'ואן מספרת שהתקשרתי אליה מהאמבטיה, אחרי שכבר חתכתי את הוורידים, ואמרתי לה שאני לא מרגיש טוב. היא קצת מכירה אותי אז היא באה ישר והביאה אמבולנס. תסלחי לי, המקום הזה אף פעם לא נראה ככה".

 

הספה שעליה אנחנו יושבים היא אי באמצע הרצפה שכל כך מלאה בג'אנק ובלכלוך, בעיקר תערובת של מסמכים וכבלים שאין איפה להוריד את הרגל. בחדר השינה יש פסלון קטן של האל גנש, כמה נרות וספרים על מדיטציה, והמצעים מסריחים מסיגריות. בילי לא מצליח להירדם גם אחרי שני כדורים, והוא קם וממשיך לעשן את המרלבורו האדום שלו עד הבוקר. אני ישנה שתים-עשרה שעות כמו תינוק. זאת הפעם הראשונה שאני ישנה על מיטה זה שבוע.

 

קוק או חברים

 

אני לא יודעת למה אני נוסעת, כמו שאנשים לא יודעים למה הם נשארים. פעם, כשיצאתי מהשירותים בבית הפנקייק המקורי בכפר ויתקין, הרגע שפתחתי את הדלת נראה לי כמו הרגע היחיד שהוא הטריטוריה שלי. רגע מעבר בין פרטיות שמתארחת בציבורי לבין המרחב הציבורי המוכרז: ניאון, אוכל בכלים שאינם שלך, כסף, היעלמות.

 

למחרת אני הולכת לפגוש את אבי, חבר מישראל. אנחנו הולכים לנגן ביחד, בחדר החזרות שלו בוויליאמסבורג, אותו הוא חולק עם "!!!", להקה פופולרית, מנושאות הדגל של השכונה. החדר קטן ומחניק באופן בלתי נסבל. אנחנו מנגנים שעה עד שצצה לי יבלת באצבע ואז הולכים לנהר. אנחנו יושבים בין עשבים לחלקים של מכוניות חלודות, מזרקים וקונדומים, ומסתכלים על מנהטן בשקיעה. כרגיל, לא משנה כמה אתה באמת פה, העיר נראית כמו גלויה בלתי מושגת. הרעיון שלה תמיד נשאר גדול יותר מהקיום שלה במציאות, וכמה שאנחנו מנסים לשאוף את המראה אל תוכנו, להבין איפה אנחנו כדי להבין לאיפה אנחנו הולכים, הוא נשאר בחוץ.

 

אנחנו מוותרים והולכים לבית קפה של היפסטרים בבדפורד, מאה אחוז תסרוקות ואוכל אורגני, מרגיע כמו שרק מרקחת-תרבות יכולה להרגיע. כשאני חוזרת לדירה של בילי יורד מבול. הוא עומד גאה עם מרלבורו ומטאטא, הבית מצוחצח ומריח כמו חומרי ניקוי, יש רק עוד כמה שקיות זבל שחורות לפנות. בילי מניח כלי קטן מתחת לנזילה שיש לו מהתקרה, הכלי נראה כאילו פעם היתה פה חיה. בערב אנחנו שוב באותה פוזיציה על הספה, הפעם מול סרט של סקורסזה על בוב דילן. אחד המרואיינים מספר שאולי אנשים היום לא יאמינו, אבל פעם אנשים היו מדברים רק אם היה להם מה לומר. אם מישהו היה אומר למישהו, "היי, ראית את מה-שמו בטלוויזיה?", השני היה שואל אותו: "כן? מה הוא אמר?".

 

בילי אומר שהוא היה ככה קרוב לנגן עם בוב דילן, ככה קרוב, ועכשיו הוא צריך הכל מההתחלה. הוא רוצה לשאול אותי עלי, אבל אני לא אוהבת לדבר. הוא מתקרב אלי על הספה, הוא אומר שהוא לא פגש הרבה בחורות יהודיות נחמדות ושרק בזכותי הוא ניקה את הבית. בלילה אני שוב שומעת אותו מדליק סיגריה בסיגריה, מפשפש במגירת הכדורים שלו. כשאני קמה הוא כבר בשיא המרץ, אחרי שלושה אספרסו, שולח אימיילים לכל מפיק שהוא מכיר, מודיע שהוא חוזר לעניינים. קרן השמש היחידה שחודרת לדירה מאירה עציץ סחלבים מדהים ביופיו, עטוף בענני עשן. אני מודה לו על האירוח, לוקחת את התיק והולכת. בנאדם במצבו אסור שייקשר יותר מדי.

 

כשאני חוזרת העירה מחכות לי דווקא שלוש אופציות לשינה - בכולן, באופן מפתיע, מחכים גם כמה גרמים של קוק. אין לי כוח, ואני בוחרת בדירה שיש בה בקושי גרם אחד וכמה חברים טובים. לצערי זאת גם הדירה שבוחר לו סוחר הסמים.

 

הוא חובבן, נראה כמו סטודנט עם תלתלים בלונדיניים ומשקפיים וקייס גדול של גיטרה. כנראה שהוא בודד; הוא נגרר אחרינו למסיבת האוס מיושנת באזור ה"מיט פאקינג", וגם כשאנחנו רוצים ללכת אנחנו לא מצליחים להיפטר ממנו. הוא מבקש לבוא לישון, אנחנו מסבירים לו שבאמת אין מקום. הוא נכנס איתנו למונית ויורד איתנו בווילג' ואומר שהוא לא מצליח להשיג את השותפים שלו, ואם אפשר בבקשה להישאר אצלנו שעה או שעתיים עד שהם יענו לטלפון.

 

השעה קרובה לחמש בבוקר, אי אפשר להשאיר אותו ברחוב. בדירה אנחנו גמורים, והוא דווקא מקבל מרץ, פותח את הקייס של הגיטרה ושר כמה שירים רגישים, איומים ונוראים. בסוף הוא הולך. לאף אחד לא ברור מתי ואם מישהו ענה לו או שהוא סתם הבין שאנחנו אף פעם לא נהיה חברים שלו. אני שמה בטייפ הקטן את "ברקפסט אין אמריקה" של סופרטרמפ, אבל שום דבר כבר לא יציל את הבוקר הבא.

 

אינדיאנה או לואיזיאנה

 

החשופית היא חילזון חסר קונכייה, או ליתר דיוק, בעל קונכייה פנימית קטנה ומנוונת. גופה רך, מכיל הרבה מים, ואינו מוגן בכסות חיצונית. רוב חשופיות היבשה נראות כמו גוש ריר חרדלי. החשופיות הצהובות הן דו-מיניות - כל אחת מהן גם מעבירה זרע לחברתה וגם מטילה ביצים. לעיתים הן זוחלות במערכת הביוב ויוצאות אל חדרי אמבטיה ואל מטבחים (ויקיפדיה).

 

בבוקר הבא אני לוקחת מכונית ונוסעת לבקר חברים בבוסטון. המוח שלי רך ופתוח, היה ראוי שאישאר לנוח איפשהו, אבל די ברור שבשלב הזה כדאי לצאת מהעיר. לרוב מספיק לי לראות נוף ממוסגר בשמשה קדמית ולשמוע סאונד של רמקולים מהמושב האחורי כדי להיות מאושרת, אבל המציאות משובשת, והדרך לבוסטון רצופה כוונות רעות.

 

לוקח לפחות שעתיים רק לצאת מהעיר, הכביש מלא בכל כך הרבה אדי גז שבא לי להקיא. הכביש "הפתוח" תמיד סגור, מוקף משני צידיו בעצים שלא מאפשרים לך לדעת אם זאת אינדיאנה או לואיזיאנה, היציאות ממוספרות, עולות או יורדות, השמות מגוחכים: Catskill, Johnson City, Hope. למי יש כוח לסימבוליקה ההפוכה.

 

אני מחליטה לצאת באחת היציאות לפני שיחשיך, להיכנס לאיזה דראגסטור להירגע. השמש מאירה מרכז קניות ענקי לצד הדרך, מבנה בסגנון רומי שמקיף מגרש חניה חדש. אני מחנה את השברולט האדומה שלי ויוצאת. הכל מוזר, כמו שתמיד מוזר במקומות הכלליים האלה. המוזרות היא ללא ספק תוצאה של המוכר-הבלתי-מוכר, תחושת ה"הייתי פה מאתיים פעם אבל לא בדיוק פה", משהו שבטח משבש את הקשר בין החוויה המיידית של הגוף לבין הפירוש של המוח.

 

אבל מה שהכי מוזר כרגע הוא צפצוף בלתי נסבל שממלא את האוויר, נמזג מתוך הפאוור-סנטר למגרש החניה. קשה להסביר באיזה תדר הצפצוף הזה נמצא; אם זה היה סרט, הוא היה הדרך של החייזרים להשתלט על מוחם של בני האדם. במציאות זה רק יכול להיות גרוע יותר, זה אסון, קטסטרופה. כולנו עומדים לקפוא כאן בשמש המסנוורת הזאת עם שקיות הניילון שלנו מעל סטארבקס באמריקה הכללית.

 

אני מתנודדת לתוך חנות של GNC, מורידה מהמדף צנצנת ויטמין סי אנטי-חומצי במבצע. בתוך החנות הצפצוף מתגבר, אני שואלת את המוכר מה זה הרעש הזה והוא אומר שזה כנראה תרגיל של מכבי האש. אני משלמת ונאלצת לבקש ממנו להשתמש בשירותים, אני רצה ומקיאה שם את נשמתי. הצפצוף נפסק. אני קונה קפה גדול ומגעיל בכוס קרטון וחוזרת לפקקים.

 

בחורף בדירה בתל אביב נכנסות חשופיות מהגינה שמשאירות שובל של ריר בכל מקום.

אני משאירה סימנים עם כרטיס האשראי שלי. למעשה אני שום דבר בלעדיו, נווד עם ויזה. כרטיסי טיסה אני קונה באינטרנט, בשדות תעופה מסוימים גם הכרטוס אוטומטי, המכונה מברכת אותי בשמי. אני יכולה לעבור הכל בלי לדבר עם אף אחד. אני שותקת שעות, ימים. יש יממות שלמות שבהן אני רק אומרת "תודה" ליד קופות רושמות. הכרטיס מדבר.

 

אמריקה הצליחה להפוך את הכללי לאותנטי שלה. את מה שהוא נטול אופי לאופיה האמיתי. היא נמצאת הרבה יותר במקום שהוא כל מקום - בעמדת המפיות והרטבים של מקדונלדס, למשל - מאשר במקום שמתיימר להיות משהו. אבל זאת לא סיבה לאכול במקדונלדס. עם כל הכבוד לפוסט-מודרניות, הגוף שלי עדין עשוי רקמה חיה, ואני מפנטזת על אוכל אמיתי, אולי אפילו על איזה דיינר בלי סניפים. אין סיכוי.

 

אני גומרת בסבארו. שוב ניאון, שוב עובדת שמנה מדי, בלון-אדם, שני זוגות מימיני מתבדחים איתה, מספרים לה מאין באו ולאן הם נוסעים, מגלגלים אלפי מיילים על הלשון. כאן אין אכזבה: היכלי האוכל של תחנות הדלק לא מבטיחים ולא מאכזבים, בכך הם עדיפים על הדיינרים הגוססים. כאן המוות הוא כבר בבריאה, באסתטיקה, בסדר הידוע מראש. הכאב ערום ולא מיופיף. אנחנו כאן כדי לאכול, כאן כדי למות. יש מי שיישאר ויש מי שימשיך לנסוע. תשמח אם אתה נוסע, בעיקר תשמח אם יש מי שמחכה לך.

 

המבורגר או מרק אבוקדו

 

על הרבה מהמכוניות בכביש יש סטיקרים שתומכים במלחמה בעיראק, Support Our Troops או, כדי להכות בלב החזון האמריקאי, Freedom is not for Free. מה שנכון נכון: גם החופש שלי עולה ביוקר. יכולתי לגור חודשיים בצימר בכסף הזה, או שנתיים בהודו. אבל אני לא הודו, לצערי אני אמריקה: עצים וקניונים, נהרות ותחנות דלק, תאית ושומן. דיאלקטיקה ניידת. רוב הכסף הולך על טעויות, על בחירות שגויות שהן תוצאה של חוסר היכולת להסתגל לריבוי האפשרויות: כביש רגיל/ כביש אגרה; המבורגר רגיל/ המבורגר עם גבינה. טווח הטעות כאן הוא רחב הרבה יותר, כמו טווח הרווח. הסיכויים לבחור נכון קטנים, אבל בחירה נכונה שווה הרבה יותר.

 

אני שוגה הרבה. קחו את המרק הזה שהזמנתי כאן, במסעדה הטבעונית הידועה "קרוון החלומות": אבוקדו וקוקוס. מגעיל כמו שזה נשמע, ועוד מוגש קר. כאילו יש לו רק טעם לוואי, כמו קיא או שלשול של איזה מכרסם קטן שחי ביערות הגשם וניזון רק מקוקוס ומאבוקדו. טוב, מגיע לי. גשם טרופי מטורף יורד בחוץ, ואני פינטזתי על אוכל טבעוני שיחזק לי את המערכת החיסונית. אני מנסה לקרוא את הטקסט שמלווה את האוכל. אוכל כל כך מגעיל, כמו אמנות רעה, חייב לפחות להיות מוגש עם טקסט שיצדיק אותו. כתוב שם שכל מנה של אוכל כזה - Live Foodהם קוראים לו, אוכל שלא בושל, טוגן, הוקפץ או נאפה - תבריא אותך. אבל זה באמת בלתי אפשרי.

 

אני מנסה להניח את המרק במקום שהמלצרית תראה אותו ותשאל אותי אם אני רוצה משהו אחר, אבל זה בטח לא יקרה במקום הזה. הרוחניים האלה מעניקים את השירות האכזרי ביותר בעולם, כחלק מהמרד המזויף שלהם באמריקה הצרכנית. המזגן כאן מופעל בעוצמה שמבטלת את כל הטוב של אמא אדמה וגם את שארית המערכת החיסונית שלי. הגרון שלי מתחיל לשרוף. כדאי שאני אבקש מהרוחנית החמוצה תה ג'ינג'ר-לימון. המנה היחידה שאני יכולה להרשות לעצמי פה היא וג'י-ברגר. אני שונאת וג'י-ברגר, אבל שאר המנות עולות פי שניים ומכילות רק עלים לא מעובדים.

 

אני מתמלאת זעם: חבורה של מחופשים להיפים, גנבים משוגעים עם אוכל יקר ומחליא, ולא זו בלבד, הם הושיבו פה איזה מיוזע אחד עם גיטרה אקוסטית על הבמה מתחת למזגן, שעושה סולו חצוצרה עם הפה באמצע שירי הפולק הסרוחים שלו. אוי אלוהים, הוא שר על ג'ון קולטריין. מוות עדיף. אף אחד לא מרים אליו מבט ולא מוחא כפיים, לא משנה כמה יההה יההה הוא מכניס. אולי אני אזרוק עליו את המרק קוקוס-אבוקדו. איך אני אגרום להם להציע לי מרק מיסו במקום הקיא הירקרק והקר הזה? מעולם לא רציתי אצה כמו ברגע זה. תנו לי משהו, כל דבר, רק שיהיה חם. אני מניחה שאם אבקש לחמם את המרק החי אגורש מיד החוצה לגשם ואיכנס לרשימת אויבי הטבעונות.

 

מאחורי הבר נמצא הסוג הרגיל של עובדי מטבח בניו יורק: ההיספאני הקטן עם כובע המצחייה. בכל מקום יש לפחות שניים כאלה, לא משנה באיזו אידיאולוגיה המקום מחזיק. טבעונות, שוויון, לא משנה: ההיספאני רוחץ כלים, הלבן נותן שירות. המלצרית הזונה מעמידה פנים שהיא מתבלבלת ביני לבין האישה שמשמאלי כשהיא מביאה את ההמבורגר, שנדע שמבחינתה אנחנו אותו דבר, שתי נשים שיושבות לבד ומעמידות פנים שטעים פה.

 

זהו. ההמבורגר מוגש, המאבק אבוד: היא רואה את המרק הקרוש בפינה ולא שואלת אפילו. גם לא מפנה אותו. אני מכרסמת את הטבעול-בלחמנייה-יבשה-מקמח-מלא שקיבלתי. לידו הם זרקו חתיכה של מלפפון חמוץ לא עשוי וכמה חתיכות דשא. 25 דולר.

 

דיזיינר או סדקית

 

בלוס אנג'לס רק דיירי הרחוב מברכים אותי לשלום. אף אחד אחר לא נמצא ברחוב, ואם כן, הוא מנסה להעמיד פנים שלא. לפעמים נדמה לי שבדיוק בגלל זה דיירי הרחוב נמצאים בו, שהם פרשו מתוך החלטה להפוך לאחוות אומרי-השלום, האנשים היחידים שרואים אותך וגורמים לך לראות אותם. בניו יורק יש אשליה של רחוב, אבל היא לא מציעה דבר לזה שאינו מציע לה, אין שום אפשרות לנוע בה בלי סחר ומכר: יקר או זול, מרכזי או אלטרנטיבי, דיזיינר או סדקית. כמו בכל העולם, איו יותר שטחים ציבוריים, אלא רק שטחים פרטיים הפתוחים לציבור למטרות מסחר.

 

כשהגעתי לניו יורק ב-94', אמרו לי לא לעבור את אווניו A. מעבר לה, אמרו, זה רק שיכונים ונרקומנים. היום אפילו אווניו C מלאה בילדי בית ספר ובמסעדות צמחוניות. ההפרטה של העולם גם עושה אותו למקום בטוח יותר ברמה היומיומית: אם אפשר לקנות את זה, אי אפשר לפחד מזה. למרות זאת, דווקא אווניו A נשארה סוג של גבול אפל גם היום, וגינת טומפקינס, בעיקר הפינה של A ו-7, מלאה באנשים שההיפר-קפיטליזם הקיא החוצה.

 

רוב היום הם יושבים שם ושותים, מתווכחים ומשחקים שח. המדרכה מלאה בגרעינים, סנאים ויונים נהנים מהם. בספסל האחרון יושב כושי זקן עטוף בהר של שקיות שבטח לקח לו המון זמן לצבור, אבל גם הוא לא מתבטל, תמיד הוא פותר תשבץ, אולי אותו תשבץ. ימים אחרונים של שמש. אני מתיישבת באזור סטרילי יותר של הפארק, ליד כושי גדול עם גיטרה ששר משהו מתוק בקריאולית. שני צעירים מתקרבים, הגבוה מחזיק שקית חומה ונראה מלוכלך, יש לו טאטו על הגרוגרת. השני נמוך יותר, בלי חולצה, עם ילקוט על הגב. כל הגוף שלו מכוסה כתובות, מלמעלה עד למטה. הגבוה אומר לנמוך בטון חברי, "הייתי גמור בנאדם. ישנתי אתמול משבע בערב עד היום בעשר בבוקר, נפלתי", ואז הוא מושיט משהו לשני ועובר לטון מקצועי יותר: "אז קח את זה רק כשאתה ממש מוכן לישון, כן?". השני משלם על השינה שלו ושניהם מתרחקים.

 

מהגב אני רואה שהנמוך קצת צולע. מכונית משטרה משייטת לאט ובשקט בין השבילים של הפארק, אחד הקבועים ניגש לחלון שלהם לראות מה הם רוצים, כנראה שכלום. בגינה כולם משחקים את התפקיד שלהם: השוטרים משטרים, הציפורים מצייצות, הפאנקס מפריעים, הזקנים מפחדים, הסנאים חמודים, השיכורים מעולפים, הרגילים חולפים. כשאני קמה עוצר אותי שחור אחד שיושב עם מישהו בחלוק של בית חולים. הוא אומר לי שהוא מנסה לזהות אם אנשים מעשנים לפי ההליכה שלהם. אני אומרת לו שעישנתי והפסקתי. "אה", הוא מרוצה, "לכן היה לי קשה לדעת".

 

ניו יורק מנקודת מבט של הומלס (צילום: איי פי)

 

אני מתקרבת לפינה של רחוב 7, ליד ציור הקיר של ג'ו סטראמר. יש לי תמונה מכאן, בדיוק מהספסל הזה, משנת 94', עוד לפני שהיה פה הציור. אז הגעתי לכאן עם חברה שלי יעל כדי לבלות עם ג'ורג', מתופף גברי בלהקת קאברים של רוק כבד בערבים מסוימים, ובערבים אחרים דראג-קווין נחשק בגרביוני רשת. בן הזוג שלו היה הטרנסווסטייט הכי יפה בניו יורק, קבוקי קראו לו, והוא אפילו הופיע בקליפ של ג'ורג' מייקל. הם היו קשורים לקבוצת תיאטרון פרינג' של מלכות שהעלתה מדי שבוע מחזה אחר במועדון פירמיד. השחקנים אף פעם לא הספיקו ללמוד את הטקסטים בעל פה, אז הם היו פשוט מציגים הכל עם הדפים ביד. נשות הענק המופרזות האלה היו כל כך מתוקות ושובבות, התאהבנו וקינאנו בכל אחד ואחד מהם.

 

מישהו קורא לי. אני מזהה אותו. ראיתי אותו פה כבר כמה פעמים. הוא לבן, שונה בכך שהוא נראה לבן אמריקאי ולא מזרח אירופי. הוא בן ארבעים ומשהו, אולי חמישים, יש לו שיער ארוך והוא תמיד לבוש בטי-שרט שחורה של להקה ויושב עם בום-בוקס דומם על הברכיים, יחד עם חבורת השחמט. נראה כמו אוזי אוסבורן במוזיאון השעווה. הוא שואל אותי אם אכפת לי לבוא לשבת לידו קצת. אני מהססת, בכל זאת קיבלתי חינוך מסוג מסוים, אבל אלה ימי השמש האחרונים ולא אמרתי שום דבר חוץ מ"תודה" כבר שלושה ימים. אני מתיישבת. הוא כל כך בשוק שהוא לא מצליח להוציא מילה מהפה. הוא פונה מדי פעם לבחורות כדי שישבו לידו, זה ברור, והוא גם אומר לי שכן, כמו שהוא חוזר ואומר כמה פעמים - הוא יאמר לי רק את האמת, והן אף פעם לא עוצרות. אף בחורה לא עוצרת בפינה שבה החיים נעצרו באופן בוטה כל כך.

 

"את בטח צריכה ללכת לאיפשהו".

 

"נכון. רק לכם בפינה הזאת יש את כל הזמן שבעולם".

 

העיניים שלו כחולות, כמו שלי, והשיער שלו שחור, כמו שלי. היום הוא לובש חולצה של "איירון מיידן" וצמיד של "בלאק סאבאת'", מחבק את הטייפ. עור הפנים שלו גמור, מתוח מקור, עם כמה פצעים מוזרים שיש רק לדרי רחוב. למרות ההתחייבויות החוזרות ונשנות של תאי, זה שמו, לומר לי רק את האמת, השיחה לא באמת מתקדמת לשום מקום. בכל פעם שהוא רוצה לדבר הוא רוכן קודם לאחת השקיות שעל הרצפה ושותה משהו ואז לוקח אוויר, וגם אז לא תמיד הוא מצליח.

 

השעה ארבע וכל מי שסביבנו שיכור, לא כמצב חלופי אלא כהוויה. החברים של תאי לאחר הצהריים הזה הם שני רומנים ורוסי אחד בשם ויקטור. אחד הרומנים מנגן לידינו על סינתי ישן שהוא מצא בזבל באותו יום, תאי מודאג שהם עושים יותר מדי רעש לדייט שלו, אבל אני אומרת לו שזה יפה. הרומני השני צועק: "פולקה! פולקה!", והחבר שלו חוזר לנגן סולואים עקומים. תאי מתנצל שאין לו שום דבר להציע לי, כי עכשיו בדיוק היו כמה ימים גרועים, ואין לו כסף. הוא כן יכול להציע לי בירה, ואת אחד הסנדוויצ'ים שלו. אני שואלת אותו אם יש לו מקום לישון, הוא מספר שדווקא יש לו דירה בוושינגטון הייטס, שזה קצת רחוק וממש לא נעים לחזור הביתה בעיקר כשאתה שיכור. אני מספרת לו שכאן, בדיוק איפה שאנחנו, זאת הפינה שגרמה לי להתאהב בניו יורק, לפני יותר מעשר שנים, והוא שותה עוד ואומר לי, "כן, זאת הפינה הכי טובה בעולם. אם משהו קורה בעולם, הוא קורה בפינה הזאת".

 

"אתה מתכוון, לא קורה בפינה הזאת", מתקן אותו החבר שלו ויקטור וכולנו צוחקים.