תוכנית החלוקה של ארץ בראשית

"למה אנחנו צריכים לכרות את המדינה כשאנחנו יכולים לקנות פוספטים מהשכנים שלנו? כמה עולה טונה? וכמה שווים ארץ וחיי אדם?" צור שיזף, כבר לא לוקאל-פטריוט עיוור, מזדעק לקראת ההכרעה הצפויה בדבר תוכניות הכרייה באזור דרכי הבשמים וארץ המכתשים

התוכנית לכריית פוספטים ב"ארץ בראשית", באזור בקעת צין בנגב, מעוררת מחאה חריפה וממושכת בקרב גופים ירוקים שונים, הנאבקים על כל פיסה בה נשתמר (בינתיים) נוף קדומים מדברי, עתיר ערכי טבע, נוף והיסטוריה. מחר (ב'), אמורה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בדרום לתת את החלטתה בדבר התוכנית לכרייה דרומית לנחל שרף.

 

בינואר 2005 התקשר אלי שי טכנאי, רכז שמירת טבע במחוז דרום של החברה להגנת הטבע: 'רותם אמפרט', שנמכרה על ידי המדינה לאייזנברג וממנו לאחים עופר, ביקשה להתחיל לכרות בעמק שנמצא מדרום לנחל שרף. בלב אותו חלק שהוא ריאה פתוחה ונושמת של מדבר.

 

שנה אחרי הופיע מכתב בהול משי שהמאבק מתקרב לשיאו הקריטי. ששוב

מנסים לחמוס מאיתנו את הארץ - מחר (ב') תשב הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בדרום על החומר ותקבע אם לאשר לרותם אמפרט להמשיך ולכרות ולכרסם הכל.

 

למרות התנגדותם של החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים והרבה גופים אחרים (ביניהם: ח"כים מהשדולה הירוקה בכנסת, תושבי הערבה וארגונים נוספים, פרופ' אמוץ זהבי פרופ' עמנואל מזור ומדענים נוספים) שמכירים בחשיבותה של ארץ בראשית לא פגועה, החליט דוד כהן, הממונה על המחוז, שלא למנות חוקר לבדוק את הטענות וההתנגדויות אלא לכנס את הוועדה שתשמע את כולם ביום אחד ואז תחליט. סליחה, אפילו לא ביום אחד - בסופו של יום אחד, כשכולם עייפים ולא נותר זמן.

  

תנו לי לנחש: הרבה כסף מול מעט טבע, ואין זמן לשמוע למה עדיף טבע על רעל והון. כשמקצרים תהליכים מתגלה כמעט תמיד כי הדרך הקצרה היא על חשבון הציבור ונכסיו הטבעיים.

 

הרבה מעבר לנוף

 

ארץ בראשית. ארץ של כלום. של פסגות משוננות ועגולות, חרוצות בנחלים אדירים, מרבדי צור וחמדה מפוזרים על רמות צחיחות. נשמתי לעומק הריאות והתחלתי ללכת לכיוון החיבור של הדרך עם בקעת אבו טרייפה - בקעת האשלים, שבה מסתיים שביל מלכודות הנמרים.

 

מהגבעה הקטנה שמעל היובל של המרזבה עליה התיישבתי, יכולתי לראות את ענן העשן שעולה ממתקן הקלייה של הפוספטים שליד הר צין. הפוספטים הם החומרים הזרחתיים שנוצרים בים רדוד כתוצאה משקיעה והצטברות שלדים של בעלי חיים ימיים. בפוספטים יש אורניום. בגלל זה מדינת ישראל פיתחה את מכרות הפוספט ובגלל זה הכור נבנה לצידם. מהאורניום מתפרק ראדון, גז אציל שריכוז גבוה ממנו גורם לסרטן ריאות. מתוך 65 עובדים שעבדו במזח הפוספט בנמל אשדוד חלו שבעה. חמישה מתו. הנזק של הפוספט הוא לא רק נופי.

 

פוספטים יש בכל האגן הדרומי של הים התיכון, מצפון אפריקה דרך ארץ ישראל, ירדן וסוריה. ירדן היא מפיקה גדולה. גם סוריה. הפוספסטים הירדנים מזיקים לא מעט למפרץ אילת (חוות הדגים?). אז למה אנחנו צריכים לכרות את המדינה כשאנחנו יכולים לקנות את החומרים לתעשיות הקצה שלנו מהשכנים הירדנים ובעתיד מהסורים? כמה עולה טונה? כמה שווים ארץ וחיי אדם? תלוי אם אתה פוליטיקאי ישראלי שמעביר את הארץ בנתחים כדי שאחת המשפחות העשירות תטחן אותה.

 

הפקת פוספטים היא דבר ישן במדינת ישראל, חלק מהתפיסה הסוציאליסטית-

ציונית של פיתוח מחצבים ותעשייה. בשם הפיתוח הפך החלק התחתון של נחל צין למגרש גרוטאות של ערימות עפר טחון. המכתש הקטן הפך לשדה כרייה. ומעיינות עין צין ועין עקרבים, גבים בחלק התחתון של הצין, רוויים בתמלחות זרחניות. הלקח של תמנע לא הופנם. לא די בכך שכל מה שמדרום להר תמנע - אזור המכרות - הרוס ולא ישתקם?

 

לפי האתר של כימקאלים לישראל, החברה שבה שולטים האחים עופר, היא אחראית על כריית 3 אחוזים מסך הפוספט העולמי. לא הרבה. האשלג מים המלח הוא יותר מ-11 אחוז מסך הכל העולמי. בים המלח אנחנו כבר יודעים כמה הכמות הזאת שווה לנו - כל סנטימטר שהים יורד, שהחופים מתמוטטים, שהים נעלם. כריית הפוספט בנגב זולה בעיקר בגלל שגורסים את פני השטח. כמו בים המלח, זול לקחת מאיתנו. אנחנו נותנים בקלות.

 

עשן היתמר מעל הר צין

 

הטנדר הירוק של רשות שמורות הטבע עם נמרוד בן אהרון הפקח ושי טכנאי מהחל"ט הפתיע אותי כשישבתי על הרמה. ממזרח מציצים הרי אדום אדומים-שחורים-כחולים, דרך מסך הגבעות היורדות אל הערבה. 

 

ירדנו מהציר אל דארב אל סולטאן, הדרך שעולה מהערבה אל גב הנגב. "זה המקום", הצביע שי על העמק המאורך שהיה כלוא בין ההרים. היובל המרכזי של נחל שרף שירד ממערב ויובל משני שלו שירד ממזרח, שניהם נבלעים בתוך קניון ששי הבטיח שיש בו עכשיו גבים עם מים ופריחה.

 

"הם רוצים לפרוץ דרך מהצין אל המחצבה, הם יחצבו פה בין 5 ל-15 שנים, עד שיגמרו להשתמש", אמר שי. נחל צין השתרע עם ערימות שפוכת מעבר לרכס. משלוחת צלמון המאורכת שעליה עצרנו, ירדה הדרך לתוך נחל שרף והמשיכה לנחל צין ולכיוון עין אורחות. מרחב ענק ובלתי מופרע, גלים גלים. כמה עולה נפש? מה שווה המרחב? כל מה שמרפא אותנו משנים של כליאה בין אספלט, קירות, אנטנות סלולאריות, תחנות כוח מזהמות, מירוץ עכברים?

 

"היינו אצל אופיר פינס כשהיה שר הפנים, ובאנו עם אמוץ זהבי ועמנואל מזור, עזריה אלון וחיים גורי. והוא הקשיב לנו. הוא הבטיח שרותם אמפרט לא יכרו פוספטים בשטח הזה. אתה מכיר את המפה הזו?", הוא פרש מפה עם שטחים צהובים של אזורי הפוספטים בארץ. המפה השתרעה מערד ועד כמעט לראש מפרץ אילת. מפה שרותם אמפרט מציגה בתור הרזרבות העתידות לכריה. אבל פינס הוא כבר לא שר פנים. אולי מישהו חיכה שיעזוב ושיבוא שר פנים שלא מבין, שלא איכפת לו, או שאולי איכפת לו רק מכוח הכסף.

 

נסענו למחצבה של חצבה מערב. שם כבר כירסמו הטרקטורים הצהובים הגדולים את הפוספט מההר, יוצרים בורות עמוקים וגדולים שנראו כמו פצעים עצובים. המשכנו אל הצין וטיפסנו דרך המחצבות ושטחי הכריה. עשן היתמר מעל הר צין שמאחוריו שדה הבולבוסין. הארץ היתה ערימת אשפה. לא הייתי רוצה להיות במקומם של אנשי דימונה שעובדים בכור הגרעיני ובמפעלי הפוספאטים, חשופים לקרינה וזיהום.

 

כמו כל לוקאל פטריוט אני אוהב את הארץ שלי כאילו היא היתה הכי יפה בעולם, וכמו כל מי שהוא כבר לא לוקאל פטריוט עיוור אני מופתע כל פעם מחדש איך הצליחו לבנות כל כך רע ומכוער וממשיכים להחריב את הארץ לטובת בעלי ההון ומבלי להסתכל שנייה מה יקרה אחר כך. האם באמת אנחנו טיפשים וחסרי כישרון כאלו?

 

• צור שיזף הוא סופר, עיתונאי וטייל