ביום שני נסעתי לנטוע עץ בכיסופים. 5 חודשים שלא נסעתי בדרכים המוכרות, בדרכים שכל כך אהבתי, עם הנופים היפים והמוכרים. ישבתי ליד החלון ובלעתי בשקיקה כל פיסת תמונה, כל פיסת נוף מוכר ואהוב, וככל שהתקרבתי לכיסופים הלב מתחיל להגביר את קצב פעימותיו, והמחשבות בראש רצות.
אילו רק יכולתי להמשיך עוד כמה מטרים, אי שם מעבר לגדר, איך הכל היה שונה. לעמוד בכיסופים, זה לעמוד בעצם מרחק של צעד אחד מהחיים שכל כך אהבתי ושחסרים לי, מחיים שאני חולמת עליהם לילה לילה, וחושבת עליהם יום, יום, והגעגוע לא מרפה.
אומנם עברה חצי שנה ובתקשורת המילה גוש קטיף היא ז"ל, אבל אתם חייבים לזכור שיש אנשים שהחצי שנה הזאת היתה הכי קשה בחייהם. איבדתי הכל, והייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה, זה לא משנה אם את או אתה בעד או נגד, בשורה התחתונה זה קשה וכואב, ואנשים סובלים וקשה להם. לפחות אל תזלזלו ברגשות שלהם.
היום שבו ראיתי איך הורסים לי את הבית, איך הורסים לי את המושב ובעצם את החיים, היה היום שבו הבנתי שהכל נגמר. גם אם נחזור, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, וצריך מעכשיו לאסוף את החלקים ולהתחיל לבנות חיים חדשים. מאותו יום התחלתי בעצם לחיות חיים אחרים. התחלתי את החיים האלו בבית ההארחה חפץ חיים. היחס של האנשים שם היה מדהים, אבל כאב העקירה וההרס עדין פיעם בי חזק. כבר לא הייתי אותה רננה שתמיד הייתה עם חיוך על הפנים. שמחת החיים שלי נשארה יחד עם הריסות ביתי ומושבי, אי שם בחולות גוש קטיף.
הייתי בוכה המון, לפחות פעם ביום. כל פעולה הכי קטנה ביום שלי הייתה שונה ממה שהייתי רגילה לה. פתאום לעבור מבית מרווח לחדר מטר על מטר עם עוד 2 בנות שהם לא מהמשפחה שלי, בלי פרטיות - זה היה קשה. ובדיוק גם התחלתי שרות לאומי בת"א, שם בכלל שכחו מה קרה בקיץ האחרון, ופתאום להתחיל שיגרת חיים עם אנשים שממש לא מבנים מה עובר עלי, ולמה אני כל הזמן עצובה והעינים שלי אדומות...
השיגרה הייתה הדבר שהכי היה לי קשה איתה, כי בגוש קטיף לא היה לי יום שחזר על עצמו. כל יום היה מיוחד ובכל יום קרה משהו. ופתאום פה הכל כל כך רגיל ועצוב... דירת השירות הפכה לבית שלי, וכל יום חמישי אותו סרט: כל הבנות הולכות הבית ורק רננה חוזרת לבית ההארחה; כל הבנות מביאת אוכל מהבית ורק רננה קונה אוכל. כי לרננה אין בית. אתם לא יודעים מה זה להרגיש, שאין לך לאן לחזור. זו הרגשת תלישות, הרגשה של להיות תלוי תמיד במישהו ובמשהו.
תמיד אמרו לי שהזמן ירפא את הפצעים. הוא ריפא, אבל נשארה שם צלקת גדולה וכל פעם שרק מסתכלים עליה, היא צורבת וכואבת. אני חושבת על הצלקת הזאת, שפעם היתה הבית שלי, היתה החיים הכי מדהימים שיכולים להיות, במקום הכי מדהים שרק יכולתי לבקש. ועכשיו הכל הרוס ומוחרב.
אחרי חודשים עברנו לקרוואן ביד בנימין, ופתאום הכל קטן ואפשר להכניס רק חצי סלון וחצי חדר. אומנם סוף סוף היה לי בית, היה לי לאן לחזור - אבל זה שונה. כל כך לא כיף לחזור למקום כזה שאתה לא מתחבר אליו, שאין לך משם שום זיכרון; שאתה קם בבוקר ואתה לא שומע את הציפורים מצייצות או את רחשי הגלים המתנפצים על החוף.
אני חושבת על הכל, והכאב הזה מתחיל בלב ומתפשט בכל הגוף. ואז הדמעות עולות לעינים והכאב קשה וכה בלתי ניתן לעצירה שאני לא יודעת איך לברוח
מזה. הדמעות פשוט מתפרצות והתמונות בראש מתחילות להיטשטש. אני עוצמת את העינים ופשוט יכולה לראות ולהרגיש איך אני נכנסת לבית שלי דרך הדלת החומה. אני אפילו יכולה להריח את הריח של הבית שלי. ואז אני באה לגעת בקירות, לראות אולי זה אמיתי - והתמונה מתנפצת.
משהו בלב לא נותן לי לשכוח את זה. ועם כל זה אני צריכה להתמודד בכל יום, בכל שנה. וזה לא רק אני.
לכל מטבע יש שני צדדים. כתוצאה מהגירוש קרו לי גם דברים טובים. אני יודעת במה אני רוצה לעסוק בעתיד. כל הכתבות הבהירו לי היטב שזה הדבר שאני אוהבת, וזה התחום שאני רוצה לעבוד בו. קרו לי עוד כמה דברים אישיים, שבזכותם אני יודעת את עתידי....
זה שעברה חצי שנה לא אומר שזה יותר קל, או שצריך לשכוח. זה קשה כמו ביום הראשון ואפילו יותר. המדינה לא ממש עוזרת לנו יותר מדי, ואנחנו צריכים להתמודד עם כל הקשיים הנפשיים.
מישהו שאל אותי באוטובוס: למה את עצובה? התשובה שעלתה לי לראש היתה פשוטה: לא הייתי בבית שלי כבר חצי שנה. אני פשוט מתגעגעת...