תראו תראו ת'גרי קופרים האלה, קלינט איסטוודים דמיקולו

לא האמנו שהם עדיין קיימים, אבל אביטל זהר מצאה בנגב את אחרוני הקאובואים העבריים. ולא האמנו שזה יקרה, אבל מאז היא בדיכאון אימים

"נקבות טובות להרבעה הן ארוכות, גבוהות, עם רגליים חזקות. אותן אני משאיר בחווה. אני מחפש פרות שלא יהיו חכמות מדי, כי נקבות חכמות מדי זה בעייתי. אותן אני שולח לשחיטה" (איתמר גלעד, חוות גלעד)

 

הקאובוי של הפנטזיות הוא גבר גס עור, מוצק ישבן ורחב כתפיים. כזה שמפיץ זיעה עתירת טסטוסטרון ושלחופש נולד. זכר לא נוירוטי, עם איזון נכון בין חום גוף לקור רוח, שיישא אותנו בזרועותיו אל האופק. אבל איפה הוא? הייתכן כי בעודנו צועדות ברחובות העיר, בוקרים עבריים רוכבים על סוסיהם בשממות הפראיות של הגולן והמדבר? ואם כן - האם הם צדים באפלו, מקרקפים אינדיאנים וחוטפים מחלות בבתי זונות?

 

יש רק דרך אחת לענות על השאלה הזאת: לצאת מהבית, מהעיר, ולהתחיל לחפש. כך, בשעה מוקדמת מדי של בוקר סגרירי מדי, ממתינה לי חברתי יעל, ויחד אנחנו עוזבות את תל אביב בנהמת מנוע, משאירות מאחורינו את הברמנים, המשוררים והמעצבים, הרגישים, הקשובים ועדיני הידיים. בדרכנו למצוא קאובוי אנחנו לא מסתכלות לאחור. ערבות הנגב, הנה אנו באות.

 

איתמר בדיאלוג אינטימי עם "מניאק" (צילום: יעל גבעון)

 

אלא שהערבות, מתברר עד מהרה, הן עניין של השקפה. האופטימית שבינינו מוצאת בהן יופי, מתרגשת מהמרחבים ומהעצים; החמוצה, זאת אומרת אני, מתבייתת בעיקר על קוצים ואבק. בצידי הדרכים תחנות אוטובוס שוממות מעוטרות בשלטים מרופטים נגד היציאה מעזה. פגרי חיות דרוסות, מכליות דלק מחלידות וצרורות של חוטי חשמל פזורים מסביב. באמצע שומקום מתנוסס שלט ענקי, ועליו דגל אגודת ההומואים והלסביות שבמרכזו הכיתוב "'אמא, יש לי משהו לספר לך' - כנס תושבים". האם לשם הלכו כל הקאובואים?

 

"קשה למצוא פה אהבה. הרבה מהנשים עוזבות. המציאות קצת קשה. אולי עכשיו, עם הכתבה בעיתון, הבחורות יבואו לבקר אותי כאן" (שוב איתמר)

 

עם איתמר קבענו בתחנת דלק שהתחבאה מאחורי הרבה שלטים שכיוונו אותנו למעבר רפיח. הוא בא עם מסחרית מאובקת, ילד-גבר, חצי איכר וחצי קרחניסט עם ראסטות ורגליים יחפות. בלי כובע בוקרים, אבל עם לחיצת יד חזקה. אחרי מילות היכרות קצרות אנחנו נדרשות לעקוב אחרי הרכב שלו, שפונה במהרה לפרדס תפוזים ומסתובב שם כאילו הוא ג'ק ניקולסון שרודף אחרי בנו במבוך השיחים המצמרר ב"הניצוץ". רגע לפני שהחרדה משתלטת עלינו, אנחנו מגיעות לשערי חוות גלעד.

 

בראש החווה פזורים קרוונים, קרונות רכבת ישנים, סככות וכלובים. במורדותיה רועים, נחים, מזדווגים, אוכלים ועושים קקי עדרי פרות, צאן ואנטילופות, שיובאו לכאן מאפריקה על ידי אייל, אביו של איתמר ומייסד החווה. "הוא אחד המומחים הגדולים בארץ לגידול כבשים", מסביר לנו בנו. "מכבש ששוקל 50 ק"ג, נניח, הוא יכול להוציא כ-27 ק"ג בשר. כבש של בדואי מוציא מעצמו רק 22 ק"ג בשר".

 

איתמר עושה לנו סיבוב ברפת. במחווה מתבקשת מדור שני של קאובואים הוא עולה על גבו של "מניאק", פר הרבעה במשקל של יותר מטון, ונכנס לדיאלוג אינטימי עם הבהמה. שתינו, מרוגשות מהדאווינים של הגבר ומשני שקי העור הענקיים שמתנודדים בין רגליה של החיה, רודפות אחריהם עם המצלמה. הפר מתבונן בנו בהשתוממות ומגיב בחרבון שלא מהעולם הזה.

 

נכון שאת שתינו לא עשו באצבע, אבל מה שהולך כאן, בחיים של איתמר, הוא סיפור מליגה אחרת. אם אי פעם תרצו להבין מהי סימביוזה בין אדם לבעל חיים, בקרו אצלו. מלבד הפרות, הכבשים והאנטילופות יש פה גם סוסים, כלבים, אווזים, 60 טווסים - שאיתמר קיבל במקום משכורת כשעבד בפינת חי בקיבוץ סמוך - וחזיר בר אחד, עגמומי משהו, שנלכד ליד החווה ועכשיו מתרגל אליה לאט, בתוך כלוב.

 

בעבר היה לאיתמר חזיר בר אחר, מוקי שמו, שהיה קשור אליו ככלב. מוקי ז"ל אהב להתלטף ולהתחכך, אבל כשעשה בלגנים, איתמר היה מוריד עליו צעקה. מוקי, חזיר רגיש, היה נעלב ונעלם, וחוזר מפויס רק כעבור יום או יומיים. בסרטים המצוירים של דיסני חוברים גיבורים אנושיים לחיות בפסטורליה דו-ממדית חסרת ריח; ידידותו של איתמר גלעד עם חיות החווה בהחלט כוללת ריח, ויחד איתו גם לכלוך, צואה, שתן, זבל ותערובות מזון. הוא מטפל בחיות כאילו היה אחד מהן: טלה או עגל צעירים במיוחד, חולים או פגיעים, ישנים איתו עד שיתאוששו ויוכלו לחזור לעדר. פעם, כשזאב הטיל אימה על הכבשים, אפילו ישן בדיר במשך חודש, מתפלש במיצים ובסחי. הכל פיזי וחי ורוחש, רחוק מאוד מהאגדות.

 

בתוך מריצה שוכב פגר של טלה. איתמר מוציא אולר וחותך את התג שעל אוזנו, משאיר בדל אוזן על הקרקע. אנחנו מצטלמות עם הפגר ועם האוזן, פונות לקרוון שבו הוא ישן, ומגלות שאין מי שמחממת את יצועיו בלילות הקרים. "למעשה אני תומך בנשים חכמות, רק שאין פה הרבה בסביבה", מנסח איתמר את המצוקה הרומנטית שלו. "את יודעת מה הכי הדהים אותי באחת הפעמים האחרונות שהגעתי לתל אביב? הייתי במסיבה, והיו שם מאות נשים. רק שאף אחת לא הולכת על ארבע ואף אחת לא עושה מההה". מסתבר שהבחור המתוק הזה אינו קאובוי הסוליטר שחשבנו, אלא צעיר עם מעט מדי חיי חברה ועוד פחות יונקות מסוגו.

 

"הגענו למקום שלא היה בו כלום, והיינו שנים בתוך הכלום הזה. אלה היו השנים הקאובואיות שלנו" (עמי אוח, חוות שיבטה)

 

אנחנו נפרדות מאיתמר באמפתיה כמעט אימהית ועוזבות בתחושה עמומה של בדידות, שתלך ותתחזק בהמשך. אנחנו מתרחקות מבליל הפעיות, הנביחות, הגעיות והצניפות, וחוזרות לכביש הראשי הדומם. משבי הרוח והאבק מתחזקים, והערבות נעשות שוממות עוד יותר. "אין פה אפילו פגרים של חיות", מתרעמת יעל בעוד אני מחטטת בעונג באף, ומבינה - בהחלט באיחור - שבאלה הידיים אחזתי רק לפני רגע שארית אוזן טלה.

 

כשה"רק דקה אחרי הצומת" של איתמר הופכת לעשרות קילומטרים, אנחנו מתחילות להפנים שלמרחקים פה יש סטנדרטים של טקסס. בדרך אנחנו מספיקות לעצור אחוזות התרגשות ליד חוות יענים: אחת מאיתנו, זאת שלא קוראים לה יעל, יוצאת מהאוטו בחבטת דלת ורצה בהתלהבות לצלם את העופות המוזרים. אבל רגע אחרי שהקומפוזיציה נבנית, מתברר לי שבמקום מצלמה אני אוחזת בידי טייפ מנהלים.

 

מאמצי התיעוד ננטשים ואנחנו ממשיכות הלאה, לעבר הצחיחות, בדרכנו לפגוש את עמי ליד פארק לאומי שיבטה, שם נמצאות חורבות העיר הנבטית. אבל האמת היא שכל הנגב, במיוחד היישובים הבדואיים הלא חוקיים, נראה כמו עיר נבטית מפח מגולוון. ליד אחד מהם אנחנו בולמות בחריקה למראה השלט "מכולת יסמין". שתינו רעבות כזאבות; למעשה לא היינו מתנגדות לטרוף את אחד מטלאיו של איתמר. אבל מכולת יסמין סגורה, מה שמוביל אותנו לתהות איזה מין חופש זה אם אי אפשר להיכנס ל- AM/PM בכל שעה שנחפוץ רק כדי להשקיט את הרעב. אנחנו מוסיפות לכך את המרחבים המאיימים ואת האין-נפש-חיה, והציפוי הפריך של הקאובואי הרומנטי מתחיל להתקלף.

 

נרגנות וממורמרות אנחנו מצליחות להגיע לנ.צ הנבטי, ולעינינו נגלה מחזה סוריאליסטי ממש: אדם אחד, מסביבו רק חול וחול של מדבר ענקי, מסמן לנו בידיו שהגענו. יופי, אנחנו אומרות לעצמנו. לאן?

 

עמי, איש מקסים ועניו, חי ממש פה בלב השומקום עם אשתו דינה ושני ילדיו, יפהפיים קטנים עם לוק בדואי מושלם. לנגב הוא היגר מפתח תקווה כבר בגיל 14, במסגרת לימודים במדרשת שדה בוקר. אחרי שעזב את בית הספר הוא קנה גמל, הסתובב ברחבי הנגב ועבד כרועה גמלים אצל משפחה בדואית. גם בשירותו הצבאי המשיך להסתובב בדרום, ביחידה ללכידת מבריחים. כשהשתחרר חשב להשתקע אבל לא לוותר על המדבר, אלא "לקחת משהו ראשוני", לדבריו, "ולהוציא אותו אל הפועל".

 

עמי ודינה נפגשו במכינה קדם אקדמית, והחליטו להרים פרויקט חיים: להקים חברה שתשחזר את העבר הנבטי בנגב. זה היה ב-1986, וליד הפארק הנבטי הלאומי לא היה כלום. הבית היה חורבה נטושה, והזוג שיפץ אותו במו ידיו - בלילות היו חופרים, וביום מרימים לבנים. בהתחלה שתו מבורות מים, חיו עם אקדח מתחת לכר ובישלו מעל מדורות. כיום שומר עמי על האתר הנבטי עבור רשות שמורות הטבע והגנים, ומקבל קבוצות להדרכה. חוץ מזה הזוג מנהל עסק קטן לצימרים, ועמי בונה ומתקן הכל - משולחנות ועד לטרקטורים.

 

"בשבילי זה החופש", אומר עמי. "אני לא חלק ממערכת אמיתית של משהו, אלא בוחר לעצמי את סדר היום". אבל ככל שהשיחה מתארכת אנחנו מתוודעות מחדש לעומק הפרדוקס שגילינו במכולת יסמין. מהו חופש, אם כדי לקבל כאן את השירותים הבסיסיים ביותר כמו מים וגנרטור לחשמל, צריך לצאת למלחמת חורמה במינהל ובביורוקרטיה? אם כדי לקנות אוכל נוסעים במשך שעה לבאר שבע וצריך לתכנן את הקנייה בקפידה שלא היתה מביישת אסטרטג בבית הלבן? ואם כדי להקפיץ את הילדים לחברים ולגנים נדרש תיאום בסדר גודל של מבצע צבאי? אין שום דבר ספונטני בתוך החופש הזה. את הכל צריך לכלכל מבעוד מועד. הכל תלוי בגורמים משתנים.

 

"כולם הולכים אחרי החלום, אבל אחר כך הוא מתברר כעבודה קשה מאוד. העקשנות היא תכונת המפתח של השורדים" (עמוס זאבי, שדה בוקר)

 

לא בלי דאגה אנחנו נפרדות מעמי וממשפחתו: החרדה העירונית שלנו לא מצליחה לתפוס שזה יהיה בסדר גמור מצד המשפחה הקטנה הזאת להישאר שם לבד, באמצע הכלום, עם חורבות נבטיות כתפאורה וחמור קשור מאחורי הבית. "זאת כמובן השלכה", אנחנו מרגיעות זו את זו. אבל שתינו מרגישות לא את הרומנטיקה ולא את החלום, אלא את הבדידות ואת הנטישה. המרחבים הפתוחים סוגרים עלינו כמו קירותיו של קניון אחרי סיבוב קניות ארוך מדי. אנחנו מתחילות להתגעגע לאמבטיה חמה, לכבלים, לקרם ממצק של אסתי לאודר ולגברים עדיני הידיים. דחוף לנו לשבת בבית קפה או במסעדה, לאכול ארוחה שלא הוכרחנו לגדל מבעוד מועד.

 

עם אבק בפה ובנחיריים, ועם דאגה גוברת למצבן של נקבוביות הפנים, אנחנו מגיעות לתחנה האחרונה: משפחת זאבי, שחיה כיום עם שישה מתוך עשרת ילדיה בווילה שכורה בשדה בוקר, אחרי שנים של חיי חווה. עמוס זאבי היה, ועודנו במובנים רבים, קאובוי מהולל, "השריף של הנגב", כפי שכינה אותו אחד ממכריו. הוא ואשתו רותם חיו בעבר בחווה באזור ירושלים, ואחר כך עברו לדרום.

 

"החוות האלה הן פלקט של חיים טובים יותר", פוסקת רותם זאבי וסותמת לנו סופית את הנקבוביות עם סיפור מצמרר: כשחיו בחווה באזור ירושלים הכירו שם משפחה אחת שגידלה כלבים לפרנסתה. החווה היתה מרוחקת מכל יישוב, שלא לדבר על גני ילדים, וכשפעוטת המשפחה גדלה היא התחילה לנבוח במקום לדבר. היום מדובר בבחורה מקסימה, רהוטה ולא מריירת, אבל מבחינתנו כל הקסם כבר הלך. את הנסיעה חזרה אנחנו עושות כאילו אחזה בנו הקדחת.

 

בבוקר שבת אני מתעוררת ומסכמת את המסע למציאת הקאובוי מהאגדות במסקנה אחת: אין דבר כזה קאובוי מהאגדות. הגברים שפגשנו אינם ג'ון וויין או קלינט איסטווד; ספק אם הם יודעים להצית אש בעקבי נעליהם. ספק אם הם בכלל מעשנים. ובכלל, בתוכם פועמים ילדי מסיבות יחפי רגליים או נבטים רגישים. מתחת לעורם הלא-בהכרח-מסוקס אין פלדה חשילה. מתחת לכתפיהם, שאינן רחבות באופן מיוחד, פועם לב דומה לשלנו.

 

חלומם של הקאובואים על "עצמאות ובעלות מוחלטת", כפי שניסח אותו עמוס זאבי, הוא במידה רבה החלום של כולנו. השאלה היא רק כיצד מתרגמים אותו למציאות. מבחינת הבוקרים בחוות המבודדות, התרגום ל"עצמאות ובעלות מוחלטת" הוא מילולי מאוד ופיזי מאוד. העצמאות נקנית בעבודה פיזית, הבעלות היא על שטח פיזי, והחופש הוא החופש לא להיתקל פיזית באנשים אחרים. השתעבדות, בשבילם, היא עבודה וירטואלית, בעלות על שטח צר של דירת ארבעה חדרים והיתקלות בשכנים בחדר המדרגות. אבל העצמאות הזאת מתגלה גם כחרב פיפיות של בדידות עצומה ותלות עצומה עוד יותר בשירותים בסיסיים.

 

האם זה שווה את המחיר? כן בשבילם. לא בשבילנו. אנחנו רוצות פנטהאוז, קריירה משגשגת, פיצוציות שפתוחות כל הלילה. רק מה לעשות שמדי פעם, בחלומותינו, אנחנו עדיין שומעות ציוץ ציפורים, מריחות את ריח האדמה הרטובה וסוחבות גויאבות מהעץ של השכן.