איפה האיש הגדול של ארז אדלשטיין

קוז'יקרו קצר, מרקוביץ' איטי, אוחנון לא קולע, אוסטין אינו המגדלור, ואמיר בוגן לא מתפלא שוויצ'יץ' ופפאדופולוס חוגגים בצבע. בלי תורן ברחבה אין עוגן בהגנה

ארז אדלשטיין הוא מאמן חרוץ, ממש אנטיתזה לפיני גרשון. למאמן מכבי תל אביב יש את ההברקות, תחושות הבטן וההשגחה עליונה. לאדלשטיין יש בעיקר עבודה קשה, חשיבה אנליטית ודחף בלתי מתפשר לאסוף אינפורמציה, ללמוד וללמד. כשאדלשטיין בוחן שחקן, הוא קודם כל בודק את הרעב שלו והמוכנות להתאמץ, להשקיע ובעיקר ללמוד. ואם השחקנים רוצים ללמוד, אדלשטיין מוכן ללמד.

 

אבל גם אדלשטיין - מאמן כדורסל, מורה ולעיתים קצת יותר מדי מחנך - לא יכול שלא להכיר בקלישאת הכדורסל השחוקה "אי אפשר ללמד גובה". במקרה של אדלשטיין וירושלים מדובר בקלישאה שהיא מציאות של ממש, אמת לאמיתה, אותה הם לא מצליחים תמיד להסוות. מי שמזהה זאת - גרשון למשל, כריס פינץ' מברי הבלגית, או אפילו דני פרנקו מרמת גן - יכול לגלות את המפתח להכרעה של ירושלים. היה תמים לקוות שדווקא דושאן איבקוביץ' לא ישים לב. קשה להאמין שזה לא יקרה שוב גם בגומלין מול דינמו מוסקבה.

 

בקיץ האחרון, עם התחברותו של ארקדי גאידמק לאבי העורקים של הקבוצה, התחיל אדלשטיין במלאכת הרכבת הסגל הנוצץ שהיה אמור להביא לבוס שלו תהילה אירופית מחד ותואר בישראל מאידך. הזרמת הכספים היא ברכה למאמן, אולם היא גם המלכוד הגדול. לא רק בגלל הלחץ להביא הישגים, אלא גם הצורך להביא את השחקנים הנכונים. היום ניתן לקבוע כי חסר לפחות שחקן אחד במערך הירושלמי - סנטר אמיתי. אחד כזה היה כנראה מאזן את העדיפות של דינמו או מכבי ת"א. מצד שני, הוא היה מתבזבז במאץ'-אפים סוריאליסטים מול שאר קבוצות הליגה.

 

מריו אוסטין. נקודת אור, לא מגדלור (ניר פס, הפועל ירושלים)

 

אם בוחנים את הזרים של הפועל ירושלים, צריך בעיקר לפרגן - רוג'ר מייסון, מריו אוסטין ובמיוחד הוראס ג'נקינס (לגבי תמאר סליי, גם לי יש סימני שאלה). השאלה היא לגבי המכלול, הדרך בה אדלשטיין בנה את המערך כולו. ברור כי החליט להציב את מרכז הכובד של הקבוצה על הגארדים ואי אפשר לבוא בטענות שעה שג'נקינס, מאיר טפירו, מייסון ואפילו סליי נותנים לו דינמיות וגמישות בכל זירה, אירופית או מקומית. הבעיה היא שההימור של אדלשטיין לבנות על ארז מרקוביץ' ועידו קוז'יקרו כגבוהים לצד אוסטין הוא הימור כושל. היום ברור, שני הגבוהים הישראלים אינם מספיק טובים. חוסר האיזון בין הקו האחורי לקו הקדמי ניכר בעיקר בהגנה.

 

את הבעיות של ירושלים מתחת לסל אפשר לזהות בכל משחק אקראי בגביע יול"ב או בליגת העל, אבל מי שצופה במשחקים לאורך כל העונה מוצא כי אין ממש פתרון לבעיה הפרסונלית הזאת. עם כל הכבוד לאוסטין ולהתמצאות המרשימה שלו בצבע כשחקן התקפה, הוא אינו ה'אינטימידייטור' שכל קבוצה גדולה צריכה מתחת לסל בהגנה כדי לגרום לפרפורי לב לשחקני היריבה. מרקוביץ', שבעצם הגיע כדי להיות כזה, גורם בעיקר לפרפורי לב על הספסל הירושלמי ואולי לעצמו.

 

זוהי עתודת הגבוהים של ירושלים: קוזי'קרו (2.02 מ') רחב, אבל קצר מדי. מרקוביץ' (2.08 מ') משחק יותר נמוך מהגובה הסביר שלו והרבה יותר איטי מהנדרש. אוסטין (2.06 מ') משחק על הכדור ולוקח אותו כשהוא על הרצפה, אבל לא מספק את המטרייה האווירית הנחוצה כדי לשנות את התקפת היריבים (שש חסימות בלבד ב-15 משחקים). דווקא איציק אוחנון (2.07 מ') היה יכול להיות כזה לו רק היה גם נותן משהו בהתקפה. עכשיו, לכו תעצרו את לזארוס פאפאדופולוס, ניקולה וויצ'יץ' או אפילו רוג'ר האגינס. אדלשטיין נאלץ לעשות זאת יותר מדי פעמים בהרכב נמוך.

 

גובה לא מלמדים, אלא קונים. אדלשטיין עם גאידמק וקליין (ערן קמינסקי)

 

ירושלים היא קבוצה נמוכה גם במונחים של כדורסל אירופי ויותר משהיא נמוכה, היא משחקת נמוך. לא סתם בחרה רומא וברי לפניה לתקוף את הגנת ירושלים באמצעות בידוד שחקנים. בהעדר ביג-מן חוסם ומאיים מתחת לסל, כמו מייסיאו באסטון או אפילו יניב גרין במכבי (או אולי קימאני פריינד השם ירחם), אפשר לרווח את המשחק ולחגוג בצבע, בלי ממש לחשוש מעזרה בהגנה.

 

כשחקן התקפה, ברגע שהצלחת להתגבר על שמירת הלחץ של ג'נקינס או מתן נאור, דרכך סלולה לחדירה או פוסט-אפ וסל קל בצבע. לגבוהים נשאר רק לתת את העבירות שלהם (לאחרונה זה הפך למשלח ידם העיקרי של שחקני הגנה, אליבא-דפרשני הכדורסל). זה כל מה שניתן לעשות, כשאתה יודע שאין לך גיבוי מאחור.

 

לצערי אני מתקשה להאמין שירושלים תעבור את דינמו או את מכבי ת"א (והפעם אני באמת מקווה שאני טועה), אבל אם אדלשטיין יישאר בקבוצה בעונה הבאה (וגם גאידמק), יהיה עליו לקחת החלטה אמיצה וללכת בגדול. ובגדול הכוונה לשלם הרבה כסף לסנטר גבוה ואיכותי. כך עשתה דינאמו עם פאפאדופולוס, צסק"א עם דייויד אנדרסן, ריאל עם ונסון המילטון, פנאתינייקוס עם דיאן טומאשביץ', מלאגה עם דניאל סנטיאגו ומכבי עם וויצ'יץ', באסטון ויניב גרין. אם ירושלים רוצה להיות קבוצה גדולה, היא צריכה שחקן גדול באמצע.

 

נכון, שחקנים כאלה הם היקרים בשוק, והתפוקה השולית שלהם פוחתת במשחקים מול אליצור אשקלון או גבעת שמואל, אבל בלעדיהם קשה לבנות קבוצה דומיננטית ויציבה. כפי שאדלשטיין לומד בדרך הקשה בימים אלה: בלי תורן ברחבה אין לו עוגן בהגנה. ולמרות זאת, נקווה שהספינה לא תשקע.