לונדון לא חיכתה לי

שבוע הסברה באנגליה, כולל ביקור קשה באוקספורד, הציב בפני איתן שוורץ כמה קשיים מסוג חדש

ביום שני עמדתי ברחוב בעיר מנצ'סטר באנגליה. קר במנצ'סטר, וגשום, ואני צילמתי את חזית בית הכנסת שבו עמדתי לדבר בפני קבוצה של סטודנטים. לפתע הגיחו מתוך האפילה שלוש דמויות בחליפות שחורות. "מה אתה עושה פה", שאל אותי אחד מהם בנימוס בריטי תקיף. "אני הבחור שאמור לנאום פה הערב", עניתי. "אה", הוא אמר. "לרגע חששנו. אתה יודע איך זה, כשיש דובר ישראלי בערב ומישהו צץ ומתחיל לצלם את בית הכנסת, אנחנו קצת חושדים". "ברור", עניתי, למרות שעד אותו יום אף אחד לא איבטח אירוע שבו דיברתי.

 

לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום. אני נכנסתי לאולם כדי להתכונן. הם – שלושה סטודנטים יהודיים שמתנדבים לאבטח באירועים של הקהילה היהודית – נבלעו בקור המקפיא, ונשארו שם עד אחרי שאחרון השומעים עזב את המקום.

 

הסיפור הזה, אם תרצו, הוא תמצית הביקור שלי באנגליה בשבוע האחרון: מדינה שבה מצד אחד קהילה יהודית חמה ביותר, בחלקה ציונית מאוד, ומצד שני רגשות אנטי-ישראליים חזקים, תקשורת הנתפסת כעויינת לישראל, וקהילה מוסלמית חזקה מאוד שלא ממש אוהבת אותנו. השבוע הסתובבתי באנגליה בהזמנת"בייקום", ארגון הסברה הפועל לחיזוק התדמית של ישראל בתקשורת הבריטית, בקרב מעצבי דעת הקהל וגם בקהילה היהודית.

 

ויש לארגון הזה המון עבודה, אם להסתכל על מה שקורה בבריטניה בזמן האחרון: הכנסייה האנגליקנית החליטה בצעד תקדימי למשוך את כל השקעותיה בחברות המרוויחות מהנוכחות הישראלית בשטחים; קבוצת אדריכלים בריטיים מציעה להחרים את ישראל כל עוד נמשכת הבנייה ביהודה ושומרון; עיתון ה"גארדיאן" היוקרתי מפרסם כתבת-ענק קשה ומדכאת המשווה את ישראל למשטר האפרטהייד של דרום-אפריקה. וזה, רק שתבינו, דוגמית של מה שקרה פה בשבועות האחרונים. גם בקמפוסים - הזווית שמעסיקה אותי – המצב די קשה.

 

שאלות אינטיליגנטיות

 

יום שלישי, ה"לונדון סקול אוף איקונומיקס" היוקרתי. אני מגיע להרצאה ראשונה באי הבריטי, בהזמנת הקבוצה הפרו-ישראלית באוניברסיטה. הקהל מעורב – חלקו יהודי וחלקו לא. הדבר הראשון שבלט בקבוצה הזו היה שבאותו מפגש נשאלתי יותר שאלות אינטיליגנטיות מאשר ברוב הקמפוסים שבהם ביקרתי בארצות הברית. אם באמריקה אני נתקל בעיקר באדישות ובבורות, כאן מתחילה להסתמן זירה אחרת, ממוקדת וחדה – זירה של אנשים שיש להם דעה מוצקה, ושגם באים מוכנים לדיון. למשל, עם שאלות על רשימת קדימה לכנסת, על השפעת פינוי עמונה על הלכי הרוח בישראל ועל ההיסטוריה של תוכנית החלוקה.

 

היה רגע שהגנבתי מבט לעבר החברה שלי והיא החזירה לי מבט משתאה – בוא'נה, החבר'ה האלה אשכרה יודעים על מה הם מדברים. ובין השאלות, לא מעט ביקורת על מדינת ישראל: לא ביקורת של שונאים, אלא של אנשים שאוהבים את המדינה אבל לא מבינים את היחס שנותנים לתושבי ישראל הערבים ועל ההתנהלות שלנו מול הפלסטינים. ביציאה מהמפגש אמרו לי כמה מהמארגנים שה"לונדון סקול אוף אקונומיקס" נחשב אגוז קשה במיוחד, אבל בשבקמפוסים האחרים יותר נעים. לצערי, הם טעו.

 

יום רביעי, אוניברסיטת אוקספורד. ההוד וההדר נשפכים פה מכל פינה, הבניינים נראים כלקוחים מ"הארי פוטר" (האמת, אפילו צילמו כאן כמה סצינות). אבל הפסטורליה נשברת איך שמתחיל המפגש – ושתבינו, גם הפעם האירוע נערך מטעם חברי הקלאב היהודי. אחרי שהסטודנטים מספרים על מסכת ההתעמרויות שהם נאלצים לעבור מטעם פרופסורים אנטי-ציוניים וארגונים פרו-פלסטיניים, מתחיל - כמו בלונדון - בליץ של שאלות מונחות-מטרה שמנוסחות בנימוס אקדמי בריטי. מה שנקרא, קילינג יו סופטלי. בעוד שבוע מתחילים כאן אירועים בסימן "ישראל כמדינת אפרטהייד", ואחד הנוכחים – סטודנט חובש כיפה – מספר שהוא פרו-ישראלי אבל מתקשה להצדיק מדינה שמפלה ערבים בקניית קרקעות.

 

סטודנטית אחרת, יהודייה שאוהבת את המדינה, לא מבינה למה הערבים בישראל לא מקבלים את אותן הקצבות שהיהודים מקבלים? ובכלל, למי אכפת כאן מסיפורים על כל מה שיפה וחיובי בישראל כשהדיון מגיע שוב ושוב לשאלה אם בכלל מגיע לישראל להתקיים? השאלות המשיכו עוד ועוד, ואני נזכרתי בערגה בביקור הראשון שלי באנגליה בגיל 14: אז, "אוקספורד" היה שם של רחוב שופינג, לא של גוב אריות.

 

וכך זה נמשך: ביום חמישי, באוניברסיטת לידס, סיפרו הסטודנטים על המאמצים שלהם לקיים יום למען ישראל, ואיך הארגונים הפרו-פלסטיניים מקימים חומה, ומונעים מהסטודנטים מלהיכנס לאולם, כדי להמחיש את מה שאחיהם בפלסטין נאלצים לסבול. כמה ימים אחר-כך, באוניברסיטת מנצ'סטר, מספרים לי סטודנטים על פרופסורים שמתבטאים באופן גורף נגד הציונות ומלמדים את ההיסטוריה של ישראל כמדינה קולוניאליסטית שגנבה את אדמות הערבים.

 

שוב ושוב, בכל מפגש, התגלו סטודנטים מקסימים שיעשו הכל כדי לקדם את ישראל גם כשזה לא פופולארי ולא משתלם. ושוב ושוב מתגלה ההבדל הבסיסי בין ארצות הברית לאנגליה: האנגלים נצמדים לעובדות, לרטוריקה ופרטים. כל סטודנט שמכבד את עצמו חורש ספרי היסטוריה, וידענות היא לא מילה גסה. בארצות הברית קל הרבה יותר לעורר סימפטיה לישראל כשמדברים על טרור, על חיים תחת פחד, על הרצון לשלום. הסטודנטים האנגלים, נדמה לי, הרבה יותר מחושבים, ודיבורים על פיגועים וכמיהה לשלום מדברים אליהם פחות מאשר לנו. הם מעגנים את הדעות שלהם בארגומנטים, ולרגש יש אצלם משקל קטן הרבה יותר.

 

ועוד מילת סיכום אחת: המסע הזה לאנגליה מסמן את סוף שנת השליחות שלי בחו"ל. בשבוע הבא אפרסם את הטור האחרון, ובעוד שבועיים אני חוזר הביתה. הפרידות החגיגיות והסיכומים יחכו כמה ימים, אבל מבחינתכם זו ההזדמנות הכמעט-אחרונה להרביץ כאן איזה טוקבק עסיסי. כמו בכל שבוע, הערותיכם יתקבלו בברכה.

 

איתן שוורץ זכה בתוכנית "השגריר" והוא עוסק בהסברה מטעם ארגון "ישראל בלב"