דברים שסיפרתי לחמור שלי

החמור במרכז הפרוזה-השירית "פלטרו ואני" זיכה את חימנס הספרדי בנובל, אבל הטקסט המעודן הזה התיישן, וגם הלשון הגבוהה בתרגומו של רמי סערי לא תורמת. ועוד: תרגום חובבני של פסטרנק שבכל זאת מעביר כמה עוצמות

דורון קורן פורסם: 28.02.06, 11:48

"אל עינֵי סוסים אביט / כְּהַביט אשה אוהבת" כתב אלתרמן באחד ממשפטי השיר המקסימים שלו, המספרים את עומק אהבתו לעולם. בסוג דומה של אהבה מתבונן המשורר והסופר הספרדי, חואן רָמון חימֵנֶס, בחמור שלו. אבל בניגוד לאלתרמן, שנגע בלב הדברים והמשיך הלאה ("וכבשה ואילת תהיינה עדות / שליטפת אותן והוספת לכת"), חימנס כתב על החמור הזה ספר שלם ואף זכה על כך בפרס נובל לספרות, בשנת 1956, חמישים שנה לאחר הכתיבה עצמה. ובספר הזה, "פְּלָטֵרו ואני", שהפך למתורגם ביותר מספרדית אחרי "דון קיחוטה" (וכבר תורגם לעברית ב-1963 על-ידי עמנואל אולסבנגר), ניכרים עדינות ויופי, אבל הוא בעייתי למדי מבחינת הקורא הישראלי היום.

 

מדובר בפרוזה פיוטית-הגותית הבנויה מקטעים קצרים ומנוקדים, ובהם הסתכלות נרגשת על כפר ילדותו של המחבר, על פרפריו ופרחיו ונופיו ואנשיו, ועל החמור כאמור. זה קורה כשהכותב שב אל כפרו בגיל 24 ולוקח לו חמור כסוּף כבן לוויה ("אתה מעניק לי חֶברה בלי לגזול ממני את הבדידות"), ומתוך דיבורו אל אותה חיה ענווה וקשובה, קמים לתחייה גם זיכרונות התפעלותו כילד. יש אכן איזו מהות ילדית בטקסטים – העוגן החמורי הוא חלק מהעניין - וחימנס הוציא בשעתו גירסה מקוצרת מספרו שיועדה לילדים, אם כי טען כי "זה לא ספר שנכתב לילדים אלא כזה שנבחר עבורם". "פלטרו ואני", מכל מקום, נותר מעיקרו ספר למבוגרים.

 

כך או כך, הבעיה העיקרית בספר היא שהוא גדוש מדי בתיאורי טבע, מכביר מילים מדי, חוזר על עצמו. השורות היפות הפזורות בטקסט ("שעה תמימה השתוללה הסופה מעל לעיירה כמו לב מרושע"; "הרעם מתגלגל, חֵרֵש, אינסופי, כמו פיהוק שאינו מסתיים לגמרי") נבלעות בתוך הגודש. הנה למשל תיאור של שקיעה, ושימו לב לכמות הפנינים המילוליות: "כל מה שהיה בדולח זהב במערב נהפך תיכף לבדולח של כסף, מָשל מואר וצח, חבצלות מבדולח. לאחר מכן נהיה מרחב השמים כעין ספיר שקוף, בלול באזמרגד". איכשהו התיאור הזה נראה כמו מחרוזת זכוכית קולנית מעט, מה גם ש"בדולח" ואיזמרגד" ו"חבצלות" חוזרים שוב ושוב לאורך הספר כולו, לצד "מרהיב" ו"ניצת" וכיוצא בזה. כל זה יוצר דווקא חדגוניות מסוימת, כמו קרוסלת צבעים שנהפכת לצבע אחד.

 

מעטים מדי כאן הקטעים האנושיים שיאווררו את העומס התיאורי, כדוגמת הסיפור על אותה נערה חושנית ואנרגטית שנהגה להפחיד את הילדים בתחפושת רוח-הרפאים שלה, עד שבאחת הפעמים הוכה הבית בברק, וכשהתאוששו כולם התברר כי רק היא נותרה מתה על הרצפה, והתברר שהתחפשותה העקשנית היתה בעצם נבואת מותה.

 

גם לשון התרגום המוגבהת שנקט המשורר רמי סערי ("אחוּ", "חוטם", "מרום", "כל אימת", "ניחוחים", "פז") דוחפת את הספר אל הפינה הקצת נמלצת, במקום לאזן אותו באיזו פשטות נחוצה, קצבית יותר. טענתו של סערי (במוסף הספרות של "מעריב") כי "הספר כתוב במקור בשפה חגיגית וגבוהה, ולא היתה לי כוונה להנמיך את הרף הזה", אינה משכנעת. תרגום מוצלח הוא כזה היוצר מחדש את הקסם בעברית, לא כזה השומר נאמנות לרף שפה זה או אחר.

 

הציורים של זהבית כרמל המלווים את "פלטרו ואני" מפתיעים ביופים ובקריאתם הנכונה את רוחו האוהבת של חימנס, את הצד הענוג והמשובב שבחמור ובתוּכּי ובשאר דרי הספר הזה, המוגש בהידור מוקפד ומתנתי.

   

מטפטפים שברי שירים

  

גם המשורר הרוסי הגדול בוריס פסטרנק (1960-1890) כתב על הטבע, בשירה חרוזה, צלולה, עזת דימויים, שאוסיפ מנדלשטאם הגדול, בן דורו, אמר עליה כי "הקריאה בה שוטפת את הגרון, מרחיבה את הריאות. עם שירים כאלה אפשר לרפא שחפת". והנה לנו ספר מעורר ציפיות: מבחר משירי פסטרנק בעברית (הכולל גם כמה מן השירים ששילב ברומן המפורסם והמוסרט שלו, "ד"ר ז'יוואגו"). בגב הספר מבטיחה המשוררת והפרופסורית לספרות, חמוטל בר יוסף, כי המתרגמת, מירי ליטווק, עשתה את מלאכתה "בעברית גמישה וקולחת, משעשעת ומבריקה".

 

אבל לא, לא ממש, בעיקר לא מבריקה. למען האמת, בחלק גדול מתרגומיה של ליטווק ניכרת חובבנות מסוימת, ומבחינים בכך כבר על פי החריזה החלשה הנוכחת כמעט לכל אורך הספר: לחרוז "אשכולות" עם "גגות", "ספה" עם "ילדה", או - וכאן גם ההטעמה לא מתאימה - "שוודית" עם "חזית" – זה להפוך מקצוען גדול כפסטרנק למשורר פגום.

 

התרגום סובל פה ושם גם מרישול קצבי ("היער כמקדש אפל, לָבוש הדר / מה נשאר להם עוד בעולם לְנַשק? / הוא כולו שלהם, רך וְגָמיש כּחֵמָר"), וזה בולט במיוחד למי שזוכר את פסטרנק הקצבי והמתנגן של "ילקוט שירת רוסיה" המופלא בעריכת שלונסקי ("אֵי ריבואות עורבים יָגיחו / כַּאֲגסים מפוחמים, / לצלול בַּדֶלֶף וְיַצניחו / יָגון יבֵש על אישונים"). לא אחת נדמה גם שליטווק מתקשה "להידחק כולי אל תוך גבולות שורה", כמאמר פסטרנק, ולפיכך מושמטת לעיתים ה' הידיעה ("בַּמגדל האפל של שירה") באופן המזכיר מעט שפת עולה חדש, ולפעמים האמירה סתם אינה מובהרת עד סופה ("כעת הגיע זמן לומר / - אין לְדַמוֹת את הזמנים בגַדלוּתם").

 

ובכל זאת, מבין כל המעקשים האלה מבליחים פה ושם שורות ובתי שיר נאים, שבהם מצליחה ליטווק להטעים אותנו מאיכותו של פסטרנק, בבחינת "מטפטפים שִברי שירים מן הגגות", כדבר פסטרנק באחד משיריו כאן. הנה הוא ביער, וקרני האור זורמות פנימה בדוקרנוּת רכה: "זכוכית שַפּיריוֹת ליטפה את הרקוֹת / היער התמלא בנצנוצים שקדניים / כמו יְדֵי שָעָן מדקדקוֹת". והנה דמות אהובתו, מתוך שיר מאוחר שלו (שעל פיה, נטען, נכתבה דמותה של לארה מד"ר ז'יוואגו): "שלג רטוב על הריסים, / עינייך – עצב חַד. / דמותֵך גזורה ללא משים / מחתיכה אחת". זה דווקא יפה מאוד. חבל שלא כל התרגומים כאן נשמעים ככה.

 

ובבית רב העוצמה הבא, מצטיירים דמדומי השחר כשפך דם, כאילו תיכף יתפוצץ הבוקר עם הזריחה:

 

"הבוקר התקרב, כולו מרחץ דמים,

כמו זרם נפט על פני זריחה שפוכה.

נא לכבות את מנורות הספנים

ואת הפנסים על מִדְרכה."

  

זה נגמר בבדיחה המקאברית המבקשת לכבות את המנורות (המובערות באש, כמו פעם), כי הבוקר הזה, אחרי מרחץ דמים כלשהו ברוסיה המדממת ההיא של 1916, הוא "זרם נפט על פני זריחה", וכל ניצוץ עלול לגרום לתבערה גדולה עוד יותר. הנה פסטרנק המחשמל אותנו למילים שלו. כי גם הפעם זה הצליח למירי ליטווק. אני מתחיל לחשוד בעצמי שאולי החמרתי איתה מדי.