הוא מרוויח כלה, אני מפסידה חברה טובה

אנשים שעומדים להתחתן עסוקים באלף ואחד דברים, ואחר כך חוגגים את נישואיהם הטריים. ומה קורה עם החברים והחברות שנותרו מאחור, עדיין ברווקותם? מסתבר שלא הכל פירגון

בשנים האחרונות, בעודי צופה ביותר ויותר מחבריי נפרדים מתקופת הרווקוּת ומפליגים בבטחה אל חופי הנישואים המאושרים, גערתי (ביהירות מסוימת, אני מודה) בחבריי הרווקים, כשהם קיטרו על כך שנותרו מאחור. אני זוכרת בבירור, שישבתי בבית קפה עם חבר לפני כשנה מצקצקת בלשוני, בשעה שהוא ילל על כך שהצטרפות חבריו למוסד הנישואים מייצגת ללא שום ספק את קיצה המעשי של חברותם.

 

"נו, באמת", נזפתי בו. "זה לא נכון. שינוי בחברות לא בהכרח מבשר את קיצה".

"אבל זה באמת הסוף", הוא התעקש. "בין אם את נותנת לקשר לדעוך לאיטו, ובין אם הוא מסתיים בבום גדול, חברייך הנשואים פשוט כבר לא נמצאים שם בשבילך. הם אפילו לא מוצאים את הזמן להחזיר טלפון".

 

לחץ של המשפחות, בלגן אטומי של רגשות

 

אמרתי לו שהוא לא הוגן, חברויות צומחות ומשתנות, אי אפשר לצפות מהן שיישארו אותו הדבר כל הזמן. נישואים הם צעדים משמעותיים - לבחור אולם, שמלה, פרחים, מוזיקה, צלם, הזמנות, תפריט ולקבל את כל שאר ההחלטות הנדרשות, כל זאת תוך כדי ניסיון לתכנן ולרהט את הבית. ועדיין להצליח להגיע בצורה כאילו-סדירה לעבודה.

 

עכשיו תוסיף את הלחץ מהמשפחות (הרעיונות של בת הזוג, אמא שלה ואמא שלו לגבי חתונת החלומות לא בדיוק חופפים), הם סחוטים לחלוטין, הרגשות שלהם בבלגן אטומי, וכל זאת עוד לפני שהגיעו לחופה. אז לא מפתיע שהוא לא בדיוק מצטיין בהחזרת שיחות טלפון לחברים שלו בזמן האחרון. "אתה תתנהג אותו הדבר", אמרתי לחברי.

"אבל זה לא צריך להיות ככה," הוא השיב. "זה לא יהיה ככה".

 

הזמן חלף במהירות ונחשו מה? החבר האמור מאורס, מצפה בכיליון עיניים לחתונה ועסוק למדי: מלבד תכנון החתונה, היה על בני הזוג לטוס לבקר את שני זוגות ההורים, המתגוררים כעת ביבשות שונות. בשבוע שעבר הוא השאיר לי הודעה קצרת נשימה, וזו הפעם הראשונה ששמעתי ממנו מזה חודשים. בהודעה אמר שאין לו זמן לדבר. ואני חייכתי, שמחה בשבילו.

 

למרות צביטות הקנאה הקלות שאני חשה בלבי, בדרך כלל אני שמחה מאוד עבור חבריי ואיני נוטרת להם כלל טינה על כך ש"השאירו אותי מאחור". אבל אז, קרה משהו. פתאום זה קרה גם לי. לפני מספר חודשים, חברתי ליאת התארסה.

 

היא היתה חברה שהיה לי קל במיוחד לשמוח למענה. ליאת יצאה עם בחורים במשך זמן רב, הרבה יותר ממני, וזכתה למנה גדושה של תקוות מנופצות, נסיכים פוטנציאליים שהתגלו כצפרדעים מיובלות ושפע מיותר של השפלות. החברות בינינו היתה חדשה יחסית, אך הפכה במהרה לחשובה לי מאוד. ליאת היא אדם מלא חמלה, אינטליגנטית ובעלת עומק, והיא היתה אחד האנשים המועטים עמם חשתי באמת בנוח כשדיברתי על התלאות של עולם ההיכרויות. כשהיא התחילה לצאת עם בחור מקסים, שמחתי בשמחתה. אבל אז זה התחיל: היא החלה להתחמק.

 

חזרתי מטיול בחו"ל ורציתי לדעת איך זה מתקדם ביניהם.

"זה מתקדם טוב", אמרה בטון עליז.

ביקשתי לקבל פרטים נוספים. האם יש טבעת באופק?

"נראה", אמרה באושר. "נראה מה יהיה..."

וכך זה המשיך במשך מספר שבועות.

 

יום אחד פגשתי חברה, קרובת משפחה של החבר של ליאת. "זה נכון שליאת ומייקל התארסו אתמול בערב?" קפצה עליי בשאלה, עוד לפני שהספקתי להגיד שלום. אוף, הנה זה מתחיל, לא ידעתי שהיא התארסה, ולמען האמת, לא היה לי אפילו מושג שזה כבר עומד על הפרק. ונראה שכולם ידעו לפניי.

 

שמעתי שחבר משותף וחבר נוסף הלכו למסיבה מאולתרת אצל ליאת, לחגוג את המאורע. ועדיין לא שמעתי מליאת. כשהתקשרה בסופו של דבר באותו יום אחר הצהריים, הייתי כל כך פגועה, שביקשתי מהמזכירה לומר לה שאני בפגישה. ידעתי שלא אוכל להסוות את הפגיעה בקולי. זה היום שלה, אמרתי לעצמי. זה היום לו היא חיכתה. שלא תעזי לקלקל לה אותו. הרי את יכולה לתאר לעצמך איזה בלגן והתרגשות היו אתמול בערב. תני לה ליהנות מהספק, היו לה דברים אחרים לעשות חוץ מלהתקשר אלייך. בסופו של דבר, החזרתי לה טלפון והצלחתי להישמע נרגשת, למרות הכל.

 

למה היא היתה צריכה לשקר?

 

היא נתנה איזה תירוץ קלוש, שניסתה להתקשר אלי, אבל הטלפון שלה התקלקל. אם קודם לכן הרגשתי פגועה, כעת המכה היתה מוחצת. למה היא היתה צריכה לשקר? זה הפך את הכל להרבה יותר גרוע. פה ושם אני שומעת פיסות מידע מאחרים. הם נוסעים לירח דבש בשבוע שאחרי החתונה, היא מנסה למצוא שוכר לדירתה, ומכולם אני גם שומעת שהם בקושי דיברו איתם, היא כל כך עסוקה, מוצפת.

 

אבל כל מה שאני מצליחה לשמוע, זו אותה נקודה אפלה ורוטנת במקום כלשהו בתוכי, שמייללת בטון בכייני ומזכירה לי, שלליאת אין זמן בשבילי. נדמה לי שאני שומעת גם את הכאב האמיתי: חשבתי שהחברות שלנו יותר חשובה לה. זה גורם לי להרגיש מרירה ועצובה וקטנה.

 

לימים, הבנתי מה קרה: היא פשוט ראתה את חלומותיה מתגשמים, את חייה מתחילים דרך חדשה, והיא נסחפה עם כל מה שהתרחש. לא אמור היה להיות מקום בשבילי באופוריה הזו.

 

כשאתם מתחתנים, אתם עטופים בהתחלות חדשות - העונג של היותכם זוג, יחד עם כל העבודה הקשה הדרושה כדי לבנות נישואים בריאים. ומעבר לכך, כשאתם נשואים, רוב האנרגיה הרגשית שלכם סובבת סביב בן הזוג שלכם.

אם אדם עובר שינוי קיצוני במצבו - נישואים, או הורות - באמת יהיה לו פחות זמן להקדיש לחברים. זה עניין מתמטי, לא רגשי.

 

החיים הטובים ביותר הם דינמיים, נעים תמיד ביציבות קדימה, מתקדמים וצומחים ללא הרף. זה אחד החלקים הקשים ביותר בלהיות רווקים, כשאינכם מעונינים בכך: אתם מרגישים שהחיים שלכם תקועים. אתם רוצים נואשות להתקדם, להפוך ל"אשתו של" או "בעלה של", להפוך להורים, אבל זה מעבר לשליטתכם ואינכם יכולים להתקדם לשלב הבא בכוחות עצמכם.

 

חלק מהיותנו בוגרים - וחלק מלהיות חבר טוב - היא ההבנה, שכשחברינו מגיעים לשלב הבא, עלינו לשחרר אותם.

 

 

באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים