החופש להתבזות - מה זה שייך לפמיניזם?

הפמיניסטיות מציינות בצדק שהאשה מנוצלת עדיין בחברה שלנו לצורכי מין ורבייה. אבל לשיטתן של חלק מהפמיניסטיות, גם זונה, אם פונדקאית, אשה שעוברת טיפולי הפריה, דוגמנית עירום ומשתתפת בתוכנית "דוגמניות" הן נשים שפועלות בניגוד לטובת עצמן - וצריך לחנך אותן להיות משוחררות

"חוק ההסכמים לנשיאת עוברים", הידוע בציבור כחוק הפונדקאות, עורר מחלוקת. היו פמיניסטיות שהתנגדו לו נחרצות, בטענה שהחוק מסדיר הסכמים על פיהם האשה היא חפץ רבייתי. טענה דומה נשמעה בוויכוח הציבורי בדבר הלגיטימיות של תוכניות טלוויזיה כמו "הדוגמניות" בערוץ 10. במקרה הזה, נאמר שהמשתתפות הופכות עצמן לחפצים בידוריים. וכך גם לגבי פרסומות המתבססות על תמונות של נשים יפות, חצי לבושות, כמו הפרסומת המפורסמת ההיא למיץ הדרים.

 

האשה, אומרת הגישה הפמיניסטית, מנוצלת עדיין בחברה שלנו כחפץ מיני ורבייתי. בהחלט נכון. אבל יש פמיניסטיות שבשמה של הטענה הנכונה הזו גורמות דיכוי הרצון הנשי.

 

לדעתן היא מנוצלת גם אם היא מסכימה 

 

האשה מנוצלת, הן אומרות, גם אם היא מסכימה לניצולה. אשה שמסכימה לניצולה, היא אשה שאינה יודעת מה היא רוצה. תפקיד החברה השוויונית, הן אומרות, הוא לחייב ולחנך את האשה להיות משוחררת, ללמד אותה שרצונה לככב בתוכנית שמבזה אותה הוא בעצם לא רצון חופשי, אלא רצון מדוכא.

 

על פי אותה גישה, זונה, פונדקאית, אשה המוכנה לעבור שבעת מדורי גיהינום של טיפולי הפריה, דוגמנית עירום, או משתתפת בתוכנית משפילה, כולן נשים שפועלות בניגוד לרצונן, בניגוד לטובת עצמן ובניגוד לאינטרסים שלהן כבני אדם חופשיים. חייבים לכן לדכא את הרצון הזה שלהן באמצעים תחיקתיים וחברתיים שונים.

 

אדם מדוכא מתחנך לאהוב את הדיכוי

 

הלוגיקה זהה ללוגיקה של בני ישראל במדבר: אדם מדוכא מתחנך לאהוב את הדיכוי, והוא ממשיך לרצות בחיי הדיכוי גם לאחר שחרורו. חייבים על כן לדכא אותו, עד שהרעיון ייצא לו מכל החורים. אלוהים היה הראשון שהבין את הפרינציפ. אחר כך הגיע גם תורם של הבולשביקים הקומוניסטים. הם דיכאו את האיכרים, שהעדיפו את הניצול שלהם על פני השחרור הקומוניסטי. אחריהם צצו תנועות שחרור נוספות, אמיתיות או מדומות. החופש הפך לסיסמה הפופולרית ביותר לדיכוי ההמונים. ועכשיו תורן של פמיניסטיות מסוימות.

 

הדמוקרטיה דווקא חושבת אחרת

 

הדמוקרטיה, לעומת זאת, חושבת אחרת. האדם הבריא בנפשו אוטונומי להחליט לגבי עצמו. מותר לו גם לפגוע בעצמו, אם הוא רוצה בכך. למה מותר לירון לונדון להתבזות בחשיפה של בגידותיו, ואסור לעלמה רבת-חן להתבזות בתוכנית טלוויזיה בפני ספר מתחנחן וסוכנת בוטה? הביזוי העצמי הוא חלק מהחופש, ולא מנוגד לחופש. מותר להתבזות, ובלבד שהמתבזה מודע למעשיו.

 

 

 

אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, מחבר הספר "אחרי הדמוקרטיה". אפשר לשלוח לו באימייל דילמות מוסריות בענייני אהבה ויחסים, ואולי הוא יבחר להתפלסף עליהן כאן.