נהיגה במכונית אינה משחק ילדים. היא מחייבת בגרות מסוימת, והכנה שכוללת לימוד תיאורטי, מעשי, ובחינה רשמית. רק מי שמקבל רישיון יכול לשבת כחוק במושב הנהג בזמן הנסיעה. מי שלא לומד את החוקים עלול לפגוע בעצמו ובאחרים, ואגב כך להסתבך עם החוק.
מה ההבדל בין נסיעה במכונית לבין ישיבה מול דפדפן אינטרנט או תוכנת צ'ט? שתי הפעולות כרוכות ביצירת סיכון ובחשיפה לסיכון, וההבדל המהותי היחיד הוא שאין צורך בתעודת גולש מוסמך כדי לצאת להרפתקאות ברשת. גולשים לא זהירים עלולים להיקלע לסכנת חיים אמיתית, או להיות קורבן לתקיפה מינית, גניבת זהויות, חדירה לפרטיות, הטרדה עקב חשיפת פרטים אישיים, ועוד.
מודעות לסכנות
מטאפורת הנהיגה מדגימה בצורה פשוטה את הצורך להיות מודעים לסכנות, ולהיערך בהתאם. בדומה לצורך לציית לחוקים כתובים ובלתי כתובים על הכביש, יש צורך לציית לכללי השימוש ברשת. המשתמשים הפגיעים ביותר הם הגולשים הצעירים, שכן הם לא תמיד מודעים לסיכונים. גולשים צעירים לא בהכרח יודעים מה לעשות אם מפגש תמים לכאורה בצ'ט מתפתח לכיוונים לא צפויים.
הרשת היא מקום מסוכן גם לדעתן של ממשלת ישראל, המשטרה, מיקרוסופט, ספקיות אינטרנט ועמותות דוגמת אשנ"ב (אנשים למען שימוש נבון באינטרנט). לו היתה הרשת מקום רוגע ושליו, לא היינו שומעים על היום הלאומי לאינטרנט בטוח, שצוין אתמול (ג'). האם יום לאומי יכול להפוך את הרשת למקום בטוח יותר? נראה שהתכלית העיקרית שלו היא חינוכית: לא בטוח שהרשת תהיה בטוחה יותר, אך חינוך מתאים יאפשר להשתמש בה באופן מושכל.
חשיבות החינוך
מה משמעות חינוך? אפשר לאמן ילדים כיצד להגיב בתסריטים שונים, כחלק מהכנתם לחיים בעולם דיגיטלי. כפי שהורים מקפידים להדריך את ילדיהם לא לקחת סוכריות מאנשים זרים, אפשר להדריכם לא לקבל קבצים שנשלחו אליהם במהלך צ'ט, לא למסור פרטים אישיים (דוגמת השם והכתובת, או מספר כרטיס האשראי של אבא, לרבות תאריך התפוגה), ולא לקבוע מפגשים בעולם האמיתי עם הגולשים סיגלית 12 או פשוש 13. מי היה מאמין שסיגלית אינה ילדה בת 12?
סוטי מין תמיד היו ותמיד יהיו. המילה פורנוגרפיה הומצאה בכלל ביוון הקדומה, ולא על ידי חברת דוט קום כזו או אחרת. גם ההונאות קדמו לימי הרשת. הבעיה היא שהנגישות לרשת, אי הקפדה על כללי התנהגות והיעדר אבטחה נאותה מאפשרים לכל תחלואי העולם להתנקז למחשב ולהוות איום יומיומי.
נקודה זו מביאה אותנו להבנה שאולי חינוך אינו חזות הכל. לטכנולוגיה תפקיד חשוב במניעה של חלק מהסיכונים, ולחוק תפקיד מפתח בהגדרת גבולות ההתנהגות הנורמטיבית. ניתן לנתח את סוגיית השימוש הבטוח ברשת בשלושה מישורים: האתי (המותר והאסור בפרספקטיבה של המשתמש ושל ספקי השירות) , הנורמטיבי (מה חוקי ומה לא) והיישומי-טכנולוגי (מה אפשר לעשות באמצעות כלי תוכנה וחומרה - במחשב האישי או ברשת).
מי אחראי על האינטרנט?
כעת עולה השאלה המנחה, על מי האחריות לכך שהשימוש ברשת יהיה בטוח? במילים אחרות, האם האחריות מוטלת על אתרי אינטרנט שמפעילים חדרי צ'ט? האם אתרים בעלי אופי "בעייתי" צריכים לסנן בנחישות את מבקריהם על מנת שלא ייכנסו אם הם צעירים מדי? האם הממשלה צריכה להתערב בתוכן שמוצג באינטרנט? האם צריכה להיות צנזורה ברשת על פי חוק?
יש כאן התנגשות בין שתי תפיסות עולם סותרות. האחת גורסת כי על הרשת להיות חופשית לחלוטין, עם זרימת מידע מושלמת וללא כל צנזורה או בקרת תוכן - בין אם על פי חוק ובין אם וולונטרית. השנייה גורסת כי פורטל, מנוע חיפוש או אתר אחר חייבים לשאת באחריות לתוכן שמוצג בהם, ולתוכן אליו הם מספקים קישור, בין אם תוכן זה פורסם על ידי בעלי האתר או על ידי גולשים בטוקבק או בצ'ט. הגישה הראשונה אומרת - "ייזהר המשתמש". הגישה השנייה פטרנליסטית ומגוננת, ולכאורה מסירה מעל המשתמש את האחריות לבטחונו האישי.
התנגשות בין גישות
במישור הטכנולוגי, גישת "ייזהר המשתמש" מעבירה את נטל הסינון לידי ההורה והילד. תומכיה יעודדו חינוך, שימוש במנגנוני בקרת הורים, ומעקב לגיטימי של ההורים אחרי תנועת הילד ברשת. הגישה הפטרנליסטית תשאף להעביר אחריות לאתרי אינטרנט וספקי שירות. גישה זו מהווה פתרון חלקי בלבד, היא נוגדת את הפילוסופיה על פיה הוקמה הרשת, ומתנגשת באינטרסים כלכליים שזוכים ללובי מפואר באירועים מעונבים דוגמת היום הלאומי לאינטרנט בטוח.
במישור הנורמטיבי, החוק הישראלי ממילא חל על עבירות שמתרחשות ברשת (דוגמת הטרדה מינית, הטרדה מאיימת, הסתה, איום והונאה). לא סביר שהמחוקק ירצה לצנזר את התכנים ברשת על פי חוק. כל מודל צנזורה ברשת יגרום להתנגדות אינסטינקטיבית. אין ולא תהיה צנזורה, מה גם שמטריית ההגנה של החוק מתאימה יותר לענישת עבריינים ופחות למניעת פשע.
נראה שהאינטרסים הכלכליים הכבירים של גופים הפועלים ברשת, והנגישות הגבוהה של משתמשים תמימים מחד ושל בעלי כוונות זדון מאידך, ימשיכו ליצור אינספור הזדמנויות למפגשים, שרחוקים מלהיות בטוחים.
ברשת שאנו רואים לנגד עינינו רווחת יותר גישת "ייזהר המשתמש", אולם ספקי אינטרנט עשויים לאמץ באופן וולונטרי קוד אתי, שיסייע בהנחיית גולשים לגבי דרך ההתנהגות הנאותה ברשת, ולהרחקת גולשים שאינם עומדים בקריטריונים שאימצו אתרים אלה. שילוב נכון של חינוך, כלי אבטחה ובקרת הורים, וכן תמרורים מתאימים ברחבי אתרי אינטרנט וחדרי צ'ט יכולים להפוך את הרשת למקום שבטוח יותר לבקר בו. אולי גם זה לא יספיק.