קלישאות

None

קראתי את הראיון עם עורך בלייזר במוסף הארץ 13.1.06 בהנאה רבה עד לאותו משפט שצרם לי - האקסיומה - "אין גברים שאינם בוגדים" (אולי לא הציטוט המדויק).

 

את ההכללה הזאת, אני וגם כמה ממכרי - קצנו מלשמוע.

 

אני מכירה לפחות עשרה גברים שלא בוגדים בנשותיהם וזה לא הופך אותם לחנונים, גם לא לחנונים-לייט.

 

באותה מידה, אני גם מכירה לפחות עשר נשים שמוכנות בכל שבוע לבגוד בבעלן, רק אם מישהו יציע להן את הפינוק או ילחש להן את המילה הנכונה שהן משתוקקות לשמוע, וזה לא הופך אותן בהכרח לשרלילות, וברוב המקרים הן מסתפקות בלפנטז על בראד פיט.

 

מבחינה זו אני לא כל-כך פמיניסטית ואומר כך: לא חסרות נשים קלות דעת, המונעות מדחף שונה מזה של הגברים (כיבוש, אגו), או נשים משוחררות מספיק, שחושבות שמגיע להן יותר ושמייחלות לאותו רגע קסום שיקפיץ להן את הלב ואולי עוד דרומה משם.

 

העניין מורכב ממיליוני חלקיקים: מבנה אישיות, יכולת שליטה, כיבוש יצרים,יושר או מוסר פנימי ששולטים בנו או לא והרבה הרבה אמון הדדי.

 

אני מתפלאת כיצד עורך כל-כך מתוחכם, קליל ומהפכן בעיני, יכול להאמין בשטות הזאת?

 

גם בספרות ובקולנוע, נתקלנו לא פעם בגיבורה שכמעט, כמעט, ואלמלא נתגלה המאהב כסתם חלאה, היתה נסחפת מעבר למעידה הקלה והסטוץ למעמקיו של רומן צדדי חוצה זמן ומקום (הדוגמא שכרגע עולה בזכרוני - "ואל אשך תשוקתך"/נעמי רגן).

 

אותה קלישאה מזכירה לי את מטפחי המיתוס המנופח - נשים מזייפות אורגזמה. ובכן, לא כולן ולא כל- כך הרבה. אילו רק ידעתם את נשותיכם היטב, את נקודות התורפה כמו את חרדותיהן וכמובן את אותו משפט נכון שאפשר ללחוש לה באוזן ברגע הנכון.

 

אז צאו לדרך עורכי בלייזר יקרים, בלי האקסיומות וההכרזות מהן אתם סולדים כל-כך, ותעשו חזרות על הלחישה.