"יש סערה ולא מומלץ בכלל לעלות למנוף כי הוא מתנדנד מהרוח", נאמר לנו באתר הבנייה. אני ושירן הצלם החלפנו מבטים אבל החלטנו: "אנחנו עולים", והרגשנו הכי קרביים שבעולם. ניגשנו למחסן פינתי והולבשנו ברתמות חרום שנועדו לעגן את גופינו למקרה שנחוש סחרחורת בטיפוס.
כשהגענו למעלה התברר להפתעתנו כי את המפלצת הזו מפעילה אשה. נטלי גרוסמן המנופאית. המבט שזרקה אל עבר הרתמות גרם לנו לחוש מטופשים, אבל אנחנו לא עולים על מנוף פעמיים ביום והיא כן, מה שגרם לה לוותר על התענוג המפוקפק של העמסת עוד משקל יתר בדרך למעלה.
הדרך למעלה בסולם ברזל צר, דומה ל"סטפר" הכי נבזי שאני מכיר, רק שכאן לא שמים על האוזניים נגן MP3 ורואים את ערוץ האופנה בזוית העין כמו במכון הכושר, אלא עולים בסולם שברור שלא השקיעו בו יותר מדי. בכמה "צמתים" היססתי אם להמשיך למעלה, כשראיתי שהסולם תפוס לשלד המנוף עם פקעת של חוטי ברזל, לא יותר מזה.
כאשר הגענו למעלה, איימה הרוח להעיף את כולנו למטה. מיהרנו להתחיל בראיון: משיחה דביקה וממותקת על הנוף, הרוח השורקת והכושר שצריך כדי לעלות אל תא המפעיל בקצה המנוף, הגענו חיש למציאות קודרת ומדכאת, לפחות על פי דברי המפעילה, נטלי גרוסמן: "אני עובדת לפעמים 12-11 שעות ביום (תמורת שכר של כ-6,000 שקל בחודש). יש לי תא של מטר על מטר שעשוי מתכת ההופכת לכלוב לוהט, וחלונות זכוכית שביום חם הופכים את התא לסאונה".
נטלי אינה דוברת עברית רהוטה ולכן שאלתי אותה מספר פעמים את אותן שאלות כדי להיות בטוח שאני מבין נכון. המשפט שבשנייה אחת לקח אותנו מעמדה של עיתונאים חקרנים למאזינים דומעים לא איחר לבוא: "כל בוקר אני חושבת: חוזרת הביתה, לא חוזרת הביתה". מתברר שגם בעלה מנופאי. לבנה, היא אומרת, כבר לא תרשה לעבוד בעבודה הזו.
התא הדחוק שגודלו מטר מרובע, הארונית העלובה המשמשת כמטבחון, ובקבוק הקולה המשמש אותה כאסלת שירותים לא הוסיפו הרבה למצב הרוח, בטח לא כאשר התא הזעיר הזה מתנדנד ברוח העזה ששורקת בחוץ.
במהלך הראיון נשמעו דברים כה קשים ומעיקים עד כי שכחנו שאנחנו דחוקים בגובה רב בתא זעיר המהווה את עולמם של המנופאים. עד לרגע כתיבת שורות אלו, כששרירי הרגליים הכואבים מזכירים לי שאני לא בכושר, אני לא מבין כיצד ניתן לעבוד בתא הזה בחום הלוהט של הקיץ הישראלי, או לחילופין להיטלטל בו ברוחות ובגשמים של החורף. תנאי עבודה סבירים למנופאים חיוניים מהסיבה הפשוטה שהם אחראים במישרין על חייהם של העובדים למטה, ואין לי מושג כיצד ניתן להתרכז בעבודה הזו, כאשר אתה מתפעל מכונה מפלצתית כמנוף ענק בתנאי צינוק, שעות ארוכות תחת לחץ, כפי שאנו התרשמנו מעדותה של נטלי גרוסמן.
תאונת המנוף המחרידה שארעה בשבוע שעבר, נשכחה כבר, אבל בארץ ממשיכים אלפי מנופאים לעבוד בתנאים קשים ללא התחשבות בצרכיהם (תרתי משמע) יום יום, שעה שעה. נטלי הפגינה הרבה אומץ - לעלות על מנוף כפי שעשינו היום, אבל לא פחות מכך, להישיר מבט למצלמה ולספר את הסיפור שלה. אנו נמשיך לעקוב אחרי נטלי, מבטיחים.