אבודים בטוקיו, סופיה קופולה

None

נושא : lost in translation

תאריך : 19/02/06 09:11

מחבר/ת : מירי

  

פיספתי את הסרט כשיצא לבתי הקולנוע, ואתמול נהניתי ממנו בטלויזיה.

אני חושבת שמה שהכי אהבתי בו הייתה העדינות.

היו הרבה רגעים מאוד קטנים ונוגעים ללב בין ביל מארי וסקרלט ג'והנסון.

הקטע שהם נרדמים ביחד במיטה והוא מחזיק לה את הרגל, הקטע שהם שרים קריוקי והיא שרה את השיר הנפלא של כריסי היינד מה"פריטנדרס" והוא מחייך אליה ושר יחד איתה, כל מיני מחוות קטנות, לא מילוליות שעוברות בינהם.

חוץ מזה בשבילי היו פה שלושה גיבורים ראשיים, ביל הריס, שרלוט וטוקיו.

העיר משחקת תפקיד דומיננטי לחלוטין בסיפור. כל עניין הבדלי המנטליות, השפה השונה, הנוף האורבני היחודי של טוקיו - משנה ומשפיע על היחסים בין הדמויות.

וכמובן שאחרי הצפיה, נכנסתי ל-IMDB וראיתי כמה פרטי טריוויה שמאוד מצאו חן בעיני - למשל שחלק מהסצינות היו מאולתרות לחלוטין, כולל הסצינה האחרונה הקריטית בינהם. שום דבר שם לא היה רשום בתסריט, וביל מארי פשוט החליט לעשות את מה שעשה שם על דעת עצמו.

פרט נוסף שמאוד מצא חן בעיני היה שסופיה קופולה כתבה את התסריט במיוחד עבור מארי, ואמרה אחר כך בראיונות שאם הוא לא היה מסכים להשתתף אז מבחינתה היא לא הייתה עושה את הסרט הזה. לפי מה שכתוב שם למארי אין סוכנות שמייצגת אותו, אלא איזשהו תא טלפוני להודעות, וקופולה השאירה לו אינספור הודעות עד שהוא חזר אליה בכלל. עד שהוא לא הגיע ביום הראשון לצילומים - לא היה לה מושג האם הוא באמת ישתתף, כי לא היה בינהם שום חוזה כתוב, אלא רק בעל פה.