בבוקר היום העשירי למסע הצטרפו אלינו צוערים מבה"ד 1 שבמצפה רמון, ויחד איתם התחלנו את הבוקר במדרשת שדה בוקר, ליד קברם של פולה ודוד בן גוריון. פגשנו שם את מירי פלמח, המשמשת כאוצרת צריף בן גוריון, שסיפרה לנו על חייו ועל הנצחתו.
אחרי טקס הבוקר התחלנו לצעוד בדרך היורדת לנחל צין, ירידה תלולה קמעה שהופכת לעלייה תלולה עוד יותר בואכה מעלה דבשון. העפלנו למצוק המשקיף על נחל צין ומשם המשכנו לכיוון עין עקב. הלימוד היומי, כשכמו בכל ימי שישי נסוב סביב פרשת השבוע, התקיים מעל מפל התמרים.
כדרכנו התחלקנו לקבוצות מעורבות והקדשנו את השיחה לפרשת "זכור" שנוהגים לקרוא בבתי הכנסת בשבת שלפני פורים, בנוסף לקריאת פרשת השבוע. התעכבנו על הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק", ובעקבותיו דנו במשמעויות הנקמה ובמקומה בעולם שלנו.
מתי צריך לנקום ומתי לא? מתי נקמה היא רק מטפורית? ולְמה, בעצם, מתכוון הפסוק שדי קשה לנו להתמודד עימו? לא היה לנו די ב-45 הדקות שהוקצבו ללימוד, אבל השעון הורה שיש לקום ולהמשיך ללכת. את הסוגיות שעלו במהלך השיחה המשכנו ללבן תוך כדי הליכה.
בעין עקב, לשם המשכנו, שוכן גֵב עם מים ומפל. הלה פיתה כמה צעירים וצעירים ברוחם לקפוץ למים הקפואים - אך גם לשלוף את עצמם מתוכם במהירות לצהלת הסובבים. את הרוח הצהיל עוד יותר משלוח המנות המפתיע שהתקינה אהובה צ'רני מגני-עם, שחיכה לנו בעין עקב תחתון. אהובה שיגרה אלינו אוזני המן מעשה ידיה, שהופקדו בידי בעלה חיים שהולך איתנו מתחילת המסע, ובערבו של יום חמישי יצא לביקור בזק בביתו.
בסיום המסלול נפרדנו מיותם דרעי, בן יקנעם שמתגייס בשבוע הבא לצה"ל, שהלך אתנו מיומו הראשון של המסע. ליום האחרון של יותם עימנו התלווה אביו, שסיפר כיצד ביום פטירתו של בן גוריון, אז היה טירון, הוא נשלח לשמש כחלק ממשמר הקבר. כיוון שהוא וחבריו היו טירונים טריים, וטרם ניתן להם נשק, הם צוידו באתי חפירה. וכך, חמושים באתים, הם עמדו שעות ארוכות. מצחיק? בהחלט, אבל גם סמלי.
אירוע נחמד אחר שחתם את השבוע השני למסע הוא מחווה של זוג המתגורר במרחבעם, שהזמינו כעשרה חבר'ה צעירים מקבוצת "כל השביל" לעשות עימם את השבת. וכך, במקום לישון בשטח כהרגלם או לשוב לביתם לסוף השבוע, העשרה בילו את זמנם ביישוב הדתי.