גוליבר סטון

ברני אקלסטון, האיש הכי חזק בפורמולה 1, נגמר בדיוק איפה שהציצים של אשתו מתחילים. בטח בגלל זה הוא מחייך כמו אהבל

"תגידו לה שאני עכשיו עם אשתי - שהיא יותר צעירה ממנה, יותר יפה ויותר עשירה ממנה. לכן אני לא מתכוון להגיע". יש רק אדם אחד באנגליה שמסוגל להגיד בקול רם את הדברים האלה למלכה אליזבת, ועוד לצאת מזה בשלום: ברני אקלסטון.

 

חוץ מאלוהים, בגיל 75 לברני יש כמעט הכל. הוא אחד מעשירי העולם והאיש הכל-יכול במרוצי הפורמולה 1, הספורט היקר והיוקרתי ביותר שקיים. אומרים שרק נשיא פיפ"א ונשיא הוועד האולימפי הבינלאומי יותר חזקים ממנו. זה לא בטוח בכלל; הם עומדים בראש מערכת שיש בה מידה מסוימת של דמוקרטיה, לא בממלכת המרוצים של אקלסטון. הוא דיקטטור שלא ממש מתבייש בזה, ולהם יש תחליף. לברני, נכון לעכשיו, אין. ובכל מה שקשור לכסף הוא בכלל בליגה אחרת משלהם.

 

גם בכל מה שקשור לפה ולאיברים אחרים הוא בליגה משלו. פעם למשל ביקשו ממנו להגיב על כך שראשי קבוצות ויליאמס ומקלארן סירבו לחתום על איזה מסמך הבנות. "הם חושבים שהם מחזיקים אותי בביצים", הוא אמר, "אבל הידיים שלהם לא מספיק גדולות". אני נשבע שזה אמיתי לגמרי, כולל התשובה לקווין אליזבת - שביקשה להיפגש איתו ונשארה עם השרביט ביד.

 

שוד וגבר

 

צריך לראות את ברני, עם ה-160 סנטימטר שלו, תסרוקת המאיר איינשטיין המגוחכת, המשקפיים העגולים והחולצה הלבנה המבהיקה. אי אפשר לפספס אותו, בעיקר לא באזור ה-VIP של מסלולי המרוצים. ליד הקרוון הפרטי שלו תמיד יש תור של אנשים שממתינים לשיחה אישית עם הביג בוס, האיש שקובע הכל. כולם יודעים ששום דבר בעולם הפורמולה 1 לא זז בלי אישור שלו - אם זה הוספת מרוצים בסין, מלזיה, טורקיה או בחריין, אם זה אישור של תקנות בטיחות חדשות, ובעיקר אם מדובר בחוזי פרסום וטלוויזיה.

 

22 מכוניות לפחות בכל מירוץ (צילום: אי פי איי)

 

אף אחד לא יודע בדיוק איך הוא עושה את זה, אבל כל חתימה וכל עסקה מעשירה בעוד כמה מיליונים את החברות שלו, ובסופו של דבר את כיסו הפרטי. הפרסומים האחרונים מעריכים שהוא שווה כ-2.4 מיליארד ליש"ט, ובאמריקאית כ-4.5 מיליארד דולר. יש כאלה שטוענים כי הוא למעשה שווה פי שניים, אבל זה לא העניין; איך שלא סופרים את זה, ברני היה ונשאר אחד מחמשת האנשים העשירים בבריטניה ואחד מ-100 העשירים הגדולים בעולם.

 

כבר הרבה מאוד שנים מסתובבות שמועות עיקשות שאת המכה הראשונה הוא עשה ב-1963, כשהיה המוח מאחורי שוד הרכבות הגדול. באירוע המפורסם הזה השתלטה חבורת שודדים על הרכבת שנסעה מגלזגו ללונדון, והסתלקה עם שלל של 2.5 מיליון ליש"ט. כל השודדים נתפסו, חוץ מהמוח. הסיפור כבר הפך מזמן לאגדת עם באנגליה (והונצח בקולנוע, למשל ב"באסטר" של פיל קולינס), וכמה מהשודדים אפילו זכו לתהילה השמורה בדרך כלל לכוכבי מסך. ברני, מכל מקום, מעולם לא ברח לברזיל או לקנדה כמו כמה מהשודדים, וגם מכחיש כל קשר לפשע. ההסבר שלו פשוט: "למה לי לשדוד רכבת שיש בה רק 2.5 מיליון?".

 

לא מפתיע שברני בחר להגיב ככה, אבל אני מציע להאמין לו. אמנם נכון שפעם ראו אותו בשיחה אישית צפופה עם נהג המילוט של השוד, אבל סביר להניח שהוא לא באמת היה מעורב באירוע. ב-1963 הוא כבר היה איש עסקים מצליח, וחשוב מזה - דמות ידועה בעולם המרוצים האנגלי.

 

33 שנה קודם לכן הוא נולד בשם ברנרד צ'רלס אקלסטון, בעיירה המפוהקת איפסוויץ' במזרח אנגליה. כבר בגיל צעיר היה ברור שהוא הולך להיות איש עסקים רציני: בגיל 12 הוא נהג לעבור במאפייה בדרך לבית הספר, לקנות בזול כמות נכבדה של עוגות ולמכור אותן ביוקר לחבריו. בגיל 15, מיד בתום מלחמת העולם השנייה, הוא עזב את בית הספר והקים את העסק הראשון שלו - חברה קטנה למכירת חלקי חילוף לאופנועים.

 

בתחילת שנות ה-50 הוא ניסה את מזלו כנהג מרוצים והשתתף בכמה מרוצי פורמולה 3, אבל אחרי תאונה שעבר במסלול ברנדס האץ' ב-1951, כשהמכונית שלו התעופפה מחוץ למסלול, הוא החליט לפרוש ולעבור לעסקים. אז הוא גם התחיל לעשות כסף: קנה ומכר נדל"ן, וניהל מגרש מצליח למכירות פומביות של מכוניות משומשות בסופי שבוע. אבל חיידק המרוצים לא נתן לו מנוח. ב-1957 הוא רכש את קבוצת קונאט והפך למנהלו האישי של סטיוארט לואיס-אוואנס, אחד הנהגים הבכירים אז באנגליה. כמה שנים לאחר מכן נהרג לואיס-אוואנס בתאונה קשה על המסלול, וברני ההמום החליט לפרוש בפעם השנייה.

 

ההחלטה הזאת לא החזיקה מעמד הרבה זמן. ב-1970 הוא הפך למנהל אישי של יוכן רינדט הגרמני ולשותף בקבוצת לוטוס. ההיסטוריה, איך לומר, התעקשה לחזור על עצמה, ובדרך לזכייה באליפות הפורמולה 2 של אותה שנה התרסק רינדט על המסלול במונזה ונהרג. הפעם ברני החליט להישאר בעסק, ולמעשה שדרג את עצמו ואת מעמדו היישר לליגת העל של עולם המרוצים, הפורמולה 1.

 

השנה היתה 1972. עם הכסף שברני הספיק לצבור הוא רכש את קבוצת ברבהאם, וחשוב יותר - הקים יחד עם ארבעה בעלי חברות נוספים (פרנק ויליאמס, קולין צ'פמן, טדי מאייר וקן טירל, וכן ידידו העורך דין מקס מוזלי) את "התאחדות היצרנים של הפורמולה 1". מאז ועד היום, יותר מ-30 שנה, אקלסטון הוא הבוס הכמעט בלעדי של הפורמולה 1. יש לו הרבה שונאים, הרבה אנשים שמשוכנעים שהשיטות הדיקטטוריות והמאפיוזיות שלו מוציאות שם רע לספורט המוטורי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הבסיסית שהאיש לקח ענף ספורט כושל ומנוהל בחובבנות - והפך אותו לתעשייה אדירה ומקצועית שמספקת פרנסה לעשרות אלפי אנשים ברחבי העולם.

 

עד קצה המסלול

 

בתחילת שנות ה-70 היו מרוצי הפורמולה 1 עניין למשוגעים בלבד, לכל מיני חולי הגה עשירים שניהלו את העסק באופן חובבני למדי. היו קבוצות שלא השתתפו בכל המרוצים כי לא התאים להן, והסכומים ששולמו לקבוצות עבור השתתפות במרוצים וזכיות השתנו ממקום למקום. חלק מהמסלולים היו במצב נורא, המכוניות עצמן היו מאוד לא בטיחותיות בלשון המעטה, ונהגים היו נהרגים מדי שנה.

 

ברני דרש שיפורים בטיחותיים במסלולים (צילום: אי פי איי)

 

ברני הבין שהוא חייב לארגן את הכל מחדש ולהפוך את הספורט הזה למקצועני. ראשית הוא הבטיח שבכל מרוץ ישתתפו לפחות 22 מכוניות, כדי שהתחרות תהיה סבירה. שנית, הוא דרש שיפורים בטיחותיים במסלולים ובמכוניות; כמי שחווה מקרוב את מותם של שניים מהנהגים שניהל, הנושא הזה היה אולי החשוב ביותר מבחינתו. שלישית, הוא חייב את מארגני המרוצים להשתתף בהוצאות הנסיעה של הקבוצות, להגדיל את סכומי הפרסים ואת הסכומים שקיבלו הקבוצות מהטלוויזיה. כל הדרישות האלה נענו בחיוב.

 

בדיעבד, המהלך שהשפיע יותר מכל על עתיד הספורט המוטורי היה מכירת זכויות השידור של המרוצים. ברני בשעתו קרא היטב את המפה, והבין שהעתיד שייך לטלוויזיה הרב-ערוצית, שבה התחרות תהיה עצומה וכך גם הרווחים. אבל הוא לא הסתפק רק בכסף ממכירת זכויות השידור. הוא רצה הרבה יותר כסף - ובעיקר הרבה יותר כוח.

 

עד תחילת שנות ה-80 הגוף החשוב ביותר בעולם המרוצים היה FIA - הפדרציה הבינלאומית לספורט מוטורי ששכנה בפריז. מבחינה פורמלית זה היה הגוף שקבע את החוקים וניהל את המערכת הארגונית. אלא שבניגוד למה שקורה בענפי ספורט אחרים, בעלי הקבוצות החליטו להילחם בממסד המיושן. המלחמה היתה בעיקר סביב השאלה מי ינהל את המרוצים, וכמובן מי יגזור מהם קופונים שמנים. אקלסטון התייצב כמובן בראש המורדים, והלך עם זה רחוק - הוא איים לפרוש מההתאחדות הבינלאומית ולהקים ארגון עולמי חדש.

 

ב-1987 הושגה פשרה, שהיתה בעצם ניצחון אחד גדול למורד האנגלי. ז'אן-מארי בלאסטר הצרפתי, יריבו הגדול, נשאר עם התואר הריק מתוכן "נשיא FIA", בעוד שאקסלטון קיבל את השליטה בניהול זכויות הטלוויזיה. לפי "הסכם קונקורד" (שנקרא כך פשוט משום שמשרדי הפדרציה היו בכיכר הקונקורד בפריז), 47 אחוז מהכסף התעתד לעבור לקבוצות, 30 אחוז לפדרציה, והשאר לחברה הפרטית של ברני - שמאותו יום הפך מסתם עשיר לאדם עשיר מאוד. רק לדוגמה, את שנת 1997 הוא סגר עם שכר של יותר מ-80 מיליון דולר - ועם המקום הראשון ברשימת מקבלי השכר בעולם.

 

אבל לצד ההצלחות המבריקות שרשם באותה שנה, היתה טעות אחת גדולה. כשטוני בלייר ניצח בבחירות לראשות הממשלה מטעם הלייבור, ברני תרם מיליון ליש"ט למפלגת הפועלים שבה תמך כל חייו. היתה רק בעיה אחת: התרומה הנדיבה הגיעה שבועות ספורים לפני שהממשלה החליטה כי החוק האוסר על פרסום טבק לא יחול על מרוצי מכוניות, ורק כמה ימים אחרי שברני הגיע עם משלחת לרחוב דאונינג 10, שם טרח לעדכן את ראש הממשלה הצעיר עד כמה החוק הזה יפגע אנושות בספורט.

 

הסערה הציבורית לא איחרה להתעורר, מלווה במילים המפורשות "שוחד" ו"שחיתות". בסופו של דבר החליט בלייר להחזיר את הכסף, ומאז ברני לא מתקרב לפוליטיקאים. את הכוח וההשפעה הוא מוצא במקומות אחרים, וגם את הכסף הגדול. בהסכם קונקורד נקבע גם תפקידו כסגן נשיא הפדרציה לספורט מוטורי, מה שאיפשר לו נגישות לניהול ההסכמים המסחריים עם הספונסרים ומארגני המרוצים. כל זה היה שווה מאות מיליוני דולרים, והרבה מאוד כוח.

 

שום מירוץ לא זז בלי אישור של  אקלסטון (צילום: רויטרס)

 

את ההשתלטות המוחלטת על הספורט היקר בעולם השלים ברני כעבור כמה שנים, כשמקס מוזלי, מי שהיה העורך הדין האישי שלו (וגם בנו של מנהיג המפלגה הפאשיסטית בבריטניה בימי מלחמת העולם השנייה) נבחר לנשיא החדש של הפדרציה. אגב, הפרטים של "הסכם קונקורד" מעולם לא נחשפו בפומבי, וכל המהלכים הכספיים של עולם המרוצים מאז שהבוס הגדול נכנס לעניינים עוטים מסך עבה של ערפל. אבל בעסק שמגלגל מיליארדים בכל שנה, כשבכל מרוץ צופים יותר מ-300 מיליון איש בכל העולם, ברור שהרווחים עצומים.

 

השיא נרשם כנראה ב-28 ביוני 2000, במשרדים החדשים של הפדרציה שעברו מפריז לז'נבה: בנוכחות של 70 נציגי המדינות השונות החברות בארגון הוחלט להעניק לאקלסטון את הזכויות המסחריות של הפורמולה 1 עד ה-31 בדצמבר 2110. זאת לא טעות. למרות שברני לא צפוי לחגוג יום הולדת 180, ההסכם הזה שריר וקיים ומוגן בסודיות מלאה. ידוע רק שזה היה הסעיף היחיד על סדר היום, ושברני היה המועמד היחיד שהוצע לבחירה.

 

ועד בכלל

 

קשה לעמוד על טיבו האמיתי של האיש הזה, שבאמת אין לו אלוהים. למשל, על הטענות שהוא אדם מושחת מיסודו הוא ענה פעם: "קודם כל לא מעניין אותי בכלל מה אומרים עלי, אבל כל מי שעושה איתי עסקים בפורמולה 1 אומר שהספורט נמצא בידיים טובות. וחוץ מזה, בניגוד לאנשים אחרים, יש לי כל כך הרבה כסף שאין לי צורך להיות מושחת".

 

הוא גם לא ממש משתגע על הרעיון המוזר הזה שכל אחד רשאי להביע דעה. "היום אני לא יכול לכפות את דעתי", הוא אומר. "כשהתחלתי את דרכי בפורמולה 1, הכל התנהל פחות או יותר כמו בדיקטטורה. עכשיו, לרוע המזל, אנחנו חיים בדמוקרטיה". אבל באמת שאין צורך לדאוג לו. איכשהו עושה רושם שהוא מצליח להסתדר גם בשיטת השלטון הזאת.

 

ולמקרה שיום אחד הוא בכל זאת יפנה את מקומו, כבר מכינים לו נהג מחליף: פלביו בריאטורה, הפלייבוי האיטלקי שמנהל כיום את רנו. הקבוצה שבראשותו זכתה ב-2005 באליפות העולם ליצרנים, והוא גם האיש שטיפח את הנהג הספרדי הצעיר פרננדו אלונסו, שזכה בשנה שעברה באליפות העולם לנהגים.

 

בריאטורה, שדורג ראשון באיטליה במשאל "מי הגבר שהכי היית רוצה להיות", הוא דמות מעניינת לא פחות מאקלסטון. מעבר להיותו מנהל קבוצה מצליח בפורמולה 1, הוא הבעלים של "ביליונר", המועדון הכי נחשב והכי אקסקלוסיבי באירופה (זה בסרדיניה, אם אתם בסביבה), וברשימת האקסיות שלו חברות אל מקפירסון, אווה הרציגובה, ניקול קידמן, מריה קארי, נעמי קמפבל והיידי קלום, שהיא גם אם בתו. וחוץ מזה, כמובן, הוא מולטי-מיליונר בזכות עצמו.

 

ברני ופלביו מעריכים מאוד זה את זה, וגם עושים לפעמים עסקים יחד. לפני שנתיים וחצי, לדוגמה, הם החליטו לרכוש מועדון כדורגל. ליתר דיוק את צ'לסי. ואז, באמצע המשא ומתן, הגיח איזה רוסי אלמוני בשם רומן אברמוביץ' וחטף להם את הקבוצה מתחת לאף.

 

בכל מקרה, עוד קצת מוקדם לדבר על יורש. בינתיים ברני עסוק מתמיד, ובשנים האחרונות העביר כמעט את כל הונו ונכסיו על שמה של אשתו סלביצה, דוגמנית לשעבר שגבוהה ממנו ב-28 ס"מ וצעירה ממנו במספר זהה של שנים. לפי דבריו, ולפי חשבון הבנק שלה, ברני בהחלט מחויב לה. "אין לי אף מאהבת", הוא אומר. "קודם כל כי אין לי זמן. וגם אם היה לי זמן, אני לא יודע אם הייתי מצליח לעשות את העבודה כמו שצריך".

 

גם כותרות העיתונים מלמדות שהוא עסוק. ב-25 בנובמבר 2005, רק לפני כמה חודשים, רבים נדהמו לקרוא שהוא החליט למכור את הזכויות המסחריות של סבב הפורמולה 1 לחברה פרטית תמורת כמיליארד דולר. זה לא בגלל שהוא מריח את הפנסיה, חלילה, אלא כדי להרגיע את חמש היצרניות - רנו, טויוטה, מרצדס, הונדה וב.מ.וו - שמאיימות לפרוש מהסבב ולקיים אליפות אלטרנטיבית החל ב-2008. ברני עצמו, חוץ מלשלשל עוד מיליארד דולר לחשבונו הפרטי - ימשיך לנהל את העניינים באמצעות חברה חדשה שהקים.

 

בין עסקה אחת לאחרת, ברני גם הגיע להסכם עם הוצאת ספרים נחשבת שתפרסם את הביוגרפיה הרשמית שלו. זה לא יהיה סתם ספר: המהדורה תוגבל ל-10,000 עותקים, כל עותק יכיל כ-1,000 עמודים ויימכר ב-3,000 דולר לחתיכה. מי יודע, אולי צפוי להתגלות בו משהו שעוד לא ידענו. "בבוקר שאחרי מותי", הוא מבטיח מצידו, "12 העותקים הראשונים יועברו למס הכנסה".

 

ועד שיגיע היום הזה, די ברור שבגיל 75 ואחרי התקף לב אחד, ברני אקלסטון לא מתכוון לצאת לפנסיה. האיש שהחל את דרכו כסוחר מכוניות משומשות והפך את מרוצי הפורמולה 1 לביזנס שמגלגל מיליארדים בכל שנה, לספורט שמרתק מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל שנה - לא חושב לפנות את הכיסא. לא מזמן, אגב, שאלו אותו למה הוא לא פורש. "אני ממשיך", הוא ענה בלי לחשוב יותר מדי, "פשוט כי אין לי משהו אחר לעשות".