הילד שלי

רננה אפרים* ניהלה רומן מהצד עם בתול בן 17, והיום היא יודעת שזאת היתה טעות. אבל יש לה כמה דברים לספר על אתמול

הנה מה שאני זוכרת, בחריפות שלא מתמוססת עם השבועות והחודשים שחלפו: עורו הזהוב, המתוח. הפלומה על זרועו בחמש בבוקר, כשמגיע הזמן להעיר אותו. עוצמת השמחה שלו כשהוא בתוכי. הוא יהיה בן 17 בעוד חודשיים ושלושה ימים. אני הייתי בת 40 באוגוסט.

 

כשיש דברים בחיי שאני לא גאה בהם, אני לוקחת אותם לגאלינה. פעם היא עוד תיכנס לספר השיאים של גינס בתור המורטת המהירה בעולם - שתיים וחצי דקות מקסימום ממורד השוק עד קו הביקיני - ואפילו לא צריך להגיד לה להיזהר על הוורידים שמאחורי הברך. בזמן הזה היא מצליחה לעדכן אותי בחדשות מחזית בן זוגה והילדים, וכשתורי מגיע אני מוצאת את עצמי אומרת לה את מה שאני לא מעיזה לספר לחברות.

 

ואת הפעם הראשונה שנישקתי אותו בשיפולי הבטן (צילום: גטי אימג')

 

אולי זה בגלל הכאב החריף. עדינות היא לא הצד החזק של גאלינה, וכשאני מחפשת את המילים הנכונות, כדי שהאוזניים יפסיקו לבעור לי מבושה, אני יודעת שהיא תתקע בי מבט מזרה אימים שיכווץ אותי לגמרי. בגלגול קודם היא בטח היתה אם מנזר חמושה בסרגל עץ, ובגלגול הזה אני צריכה דחוף להתוודות.

 

אז אני אומרת לה, בשקט, ובקושי שומעת את עצמי, שיש לי מישהו. זאת אומרת, היה. והיא אומרת, נו, מזל טוב, סוף סוף את מבינה בעל לא מספיק. ואז אני אומרת לה, גאלינה, הוא בן שבע עשרה. והיא אומרת את הדבר הנכון היחיד: תגידי, נפלת על שכל שלך?

 

מי שמביט בי מאחור

 

הוא היה בתול באוגוסט. שלושה שבועות מתוקים, מטורפים, מנותקים לגמרי מהחיים שלי, בלילות חמים מדי, הזויים מדי, הזדיינתי איתו. בבית שלי, במיטה שאני חולקת כבר 20 שנה בלי טענות עם איש אחד.

 

והאיש האחד הזה, כלומר הבעל, החליט עם הילדים שלנו שבסוף שנת הלימודים מגיעה לי הפתעה: חודש של שקט כדי לגמור את עבודת המאסטר שכבר שנים נדחית ונדחית, כי החיים תמיד מפריעים. הם לא כל כך התייעצו איתי לפני שארזו את עצמם ונסעו לאחותי במקסיקו. לא הקשיבו למחאות, וטענו בצדק שהיתה לי שנה קשה - עבודה-אוניברסיטה-בית-ילדים.

 

הם לא שכחו גם את הסדנה האידיוטית הזאת לפיתוח "כלים למנהיגות חברתית", שעשיתי לגמרי בהתנדבות בתיכון האזורי. "שש שעות בשבוע, לא כולל ההכנות, כל זה בשביל קרדיט של שעה סמסטריאלית אחת?", בעלי הרים גבה משועשעת. "לא יותר פשוט להמציא איזה שאלון, לחלק לסטודנטים, לשפץ תשובות ולגמור עם זה?".

 

אני לא אוהבת להודות שהוא צודק. אני לא אוהבת כשהוא נוסע לי עם הילדים, והבית ריק, ולימים אין אופק. ואני קמה ונופלת ישר לתוך המחשב, וחם לי מדי אפילו עם המזגן, ונגמרו לי התירוצים ללמה אני לא יכולה לסיים את כתיבת העבודה המזוינת הזאת.

 

בעצם נשאר לי תירוץ אחד: בפגישה האחרונה של הסדנה, כשנדמה לי שהם רוצים עוד קצת, קבעתי עם המשתתפים שלי שנעשה מסיבה קטנה אצלי על הדשא. בעלי אמר - החטא הכי גדול שלך זה שאת מתנדבת כרונית. מזל שאנחנו כבר נהיה בפוארטו ויירטה, ואל תשכחי להזמין עוזרת.

 

קבעתי איתם ל-4 באוגוסט. 55 נערים ונערות התפרסו לי על הדשא בין ארגזי קולה, מינרליים, בורקסים ופיצות קטנות שקניתי בבוקר. והם היו מתוקים, וקצת נרגשים מפריצת הגבולות הזאת, לבוא לבית של מנחת הסדנה שלהם. שתי בנות אפילו חיברו לכבוד זה שיר, והצליחו לחרוז "אני שואפת" עם "התנסות משותפת". ואני הייתי גאה בהם על שהפנימו יפה את המסר, ועל שהם רעננים ודבשיים כאלה ובטוחים שהם הולכים לשנות את העולם. אבל אז הם נזכרו בכל מיני עיסוקים אחרים שיש להם להמשך הערב - חופש, אחרי הכל - והתפזרו בהסעות שלהם בין המושבים בסביבה והשאירו אותי עם הכלים. ועם אורי.

 

אורי היה די שתקן בסדנה, והשתיקה שלו קושטה בחיוך שהיה כובש, בגלל שידעתי שהוא לא יודע עד כמה החיוך הזה יפה. או עד כמה הוא מרנין לב כשהוא משוגר ככה אל העולם בלי רצון לקבל כלום בתמורה. זכרתי את שמו, אני חושבת, רק בגלל החיוך. ורק בגלל החיוך הסכמתי שיישאר לעזור לי לחסל, ושאני, בתמורה, אסיע אותו הביתה. אני לא זוכרת מתי בדיוק, בין שקיות הזבל הנערמות, חשתי את הנשימה החטופה שלו על עורפי. מתי הצטמררתי? מתי ידעתי מה אני עושה ומתי הפסקתי לדעת? עכשיו מאוחר מדי לברר.

 

פרח הסוד שלי

 

אני הייתי זאת שנגעה ראשונה. הוא היה זה שהישיר אלי מבט ירוק מלא הפתעה ושמחה פראית ופחד. אני הצמדתי אצבע לשפתיו, מודדת אותן, נודדת על פני הכריות הרכות האלה. אני עצמתי עיניים ראשונה כשהנשיקה שלו, מרפרפת ואחר כך רעבתנית, הצמיתה אותי לגמרי וכבר לא רציתי, או כבר לא יכולתי, לזוז מתוך החיבוק שלו, מבין הידיים המגששות בלי מיומנות אבל בחן, בתרכובת משכרת של זהירות גדולה מדי ועוצמה מוחצת צלעות ופטמות. לילית ישבה על כתפי וצחקה לי, ובמה שנותר ממצפוני, מזהירותי, מאהבתי לבעלי - שמעתי קולות של תבונה זועקים די.

 

אם הייתי מתעשתת אפילו לרגע אחד לא היינו מגיעים, הלומי פליאה ותעוזה, אל שפת המיטה שלי. קול אחרון וצורם לעג לי בתוכי: כל הכבוד העצמי נגמר לך? לפחות קחי אותו למטבח. הוא היה גמלוני ונרגש, נלהב ככלבלב וסקרן לאין קץ. הוא ליקק את אגלי הזיעה שלי, הוא אפילו אמר "תודה" כששפתי החלו לרפרף על שביל השיער הילדותי בשיפולי בטנו.

 

היסיתי אותו וטעמתי אותו, עוד ועוד עד שהתחיל לרעוד, ובשנייה שאמרתי לעצמי תפסיקי עכשיו, כבר גהרתי מעליו, ובתנועה חלקה אחת הוא היה לגמרי שלי. פתאומי וחד, עמוק עד לנקודה שכבר אין לה שם, ממלא אותי בחמדה שבאמת לא ידעתי כמוה ולא אדע לעולם.

 

לו היה מגיר את כל התלהבותו הגורית לתוכי ברגע, האם הייתי מתעשתת וזורקת אותו מהמיטה, מהבית, מהחיים שלי? אולי, אבל זה לא קרה. יש כנראה גברים שנולדו עם הכישרון המיוחד והצורך לענג מהפעם הראשונה: תראי לי. תלמדי אותי. נעים לך?

 

לא יכולתי להודות כמה נעים לי, כמה נכון זה היה, ובמיוחד באפלוליות המוקפדת, כי בדקות שנתתי לו לנוח פיעפעה החרדה: אסור לו לראות אותי באור. לא את כובד השנים וההנקות בשדיים, לא את הבטן המשתפלת, לא את הצלוליטיס. שבוע אחר כך, כשכבר אמרתי לו מאה פעמים "לא" ופעמיים "כן", הוא אמר שזה אור נורא רומנטי. כשאני רוצה להיזכר בלילות שלנו בציניות על סף תיעוב, אני מנגנת לעצמי את המשפט הזה בראש ורוצה להקיא.

 

קצת לפני חצות, אחרי שהכרחתי אותו להתקלח, נהגתי בשתיקה לביתו במושב הסמוך. האוויר היה מחניק ודחוס ורע. "אתה לא מדבר על זה עם אף אחד. אפילו לא עם יומנך היקר", אמרתי לו, והוא נעלב: "השתגעת? כזה סוד יפה".

 

"ואתה לא מתקשר אלי", פקדתי, "ואתה לא מגיע אלי הביתה. קרתה תקלה, זהו. נגמר. מבין?".

 

אבל כשלילד נדמה שפתאום הוא הפך לגבר, פתאום נדמה לו גם שיש לו כוחות אמיתיים בעולם. ולמחרת, באמצע ישיבת עבודה עם 12 אנשי צוות, יש לי הודעה על הצג. רק הילדים שלי מסמסים לי, ובכל זאת מצאתי בעצמי די זהירות לצאת לרגע עם הטלפון ולקרוא: "בוקר טוב, זה התקלה שלך. אוהב ומתגעגע. אורי".

 

הלכתי לשירותים, חייגתי אליו ואיימתי עליו. איומים ריקים, מטומטמים, מבועתים, חסרי משמעות מכוחה של תשוקה מטורפת לגמרי. למחרת בערב הוא שוב היה בביתי, במיטתי, בתוכי. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני אמרתי לו שהוא יצא מדעתו. הוא שאל למה העולם כל כך אכזר וחסר לב ומכיר רק באהבות בורגניות, ואני אמרתי לו, כשתגדל תבין. ואני לא אוהבת אותך, זאת סתם חרמנות, קורה, נגמר. והוא התחנן שעוד לא. ואני חשבתי ששיחות כאלה טיפשיות לא נשמעו בבית שלי אף פעם. והוא חיבק אותי ושרף לי את כל תאי המוח הפעילים, לבד מאלה שתבעו עוד מהעונג, ועוד קצת, ועוד פעם אחת ודי.

 

אהבת הקיץ שעבר

 

שבוע לפני שהמשפחה שלי עמדה לשוב הביתה, בבוקר אחד שהיה לי מספיק כוח להביט במראה ולשנוא את עצמי לגמרי, הצלחתי להבהיר לו שזהו, זה הסוף. אפילו לא עוד פעם אחת קטנה. אפילו לא נשיקה. כלום. מתוך תהומות הייאוש גייסתי איום ואמרתי שאם ינסה אפילו להתקשר, אני אדבר עם גיסי בימ"ר, שאולי יזמין אותו לשיחה נוקבת. אין לי גיס בימ"ר. אבל קצת לפני גיל 17 מותר לכל אחד - אפילו כבר לא בתול - להיות קצת טיפש ומאוד נאיבי.

 

נסעתי לנתב"ג להחזיר לעצמי את בני ביתי, את חיי, בתחושה שאני מוכתמת וכל אחד רואה את זה. החיבוק הדובי של בעלי הטוב וריח הילדים, הנסיעה הצוהלת הביתה, השמחה המשפחתית הפשוטה: הם לא ראו. הם לא ידעו. הם קיבלו בהבנה את העובדה שלא סיימתי לכתוב, כמו שהבטחתי, אבל עד ראש השנה אני נשבעת שאסיים. בני הודיע לי שאם לא, אז הם נוסעים שוב למקסיקו בחגים. צחקנו. לא יכולתי אפילו לומר לו שלא יעזו לחשוב על זה.

 

אני והסוד שלי הלכנו יד ביד בשבועות הבאים, בתחושת מחנק שהתפוגגה ובזיכרונות חריפים של עונג שסירבו להרפות. בעלי אמר שכבר שנים לא היה לנו כל כך טוב במיטה, ואני אמרתי לו שזה בגלל מקסיקו, הגעגוע עשה לנו טוב. רק לגאלינה העזתי לספר. אחרי שהזדעזעה, אחרי שהשביעה אותי לשתוק, אמרה, "נו, כל אישה צריכה דבר אחד כזה בחיים שלה. אבל רק אחד וזהו. אחד - בשביל אגו של בת 40. שניים - את כבר זונה. שלוש - פדופילית", אמרה ומרטה בבת אחת, בלי רחמים, מקצה השוק עד למפשעה.

 

רק אחד וזהו, אני אומרת לעצמי מדי פעם. נגמר, ויצאתי בלא פגע, ואולי זה יותר ממה שמגיע לי: אמונו המוחלט של איש ששמח לחבק אותי תמיד. חיי הטובים כל כך, המהוגנים כל כך - שאפשר לתלות לראווה במוזיאון הבורגנות הכפרית, או לשווק כאידיאל צרכני. יש בקרים שבהם אני קמה שטופת זיעה מסיוט על סודי שהתגלה, אבל גם זה לא קרה.

 

בקיץ האחרון, בשלושת השבועות הקודחים של אוגוסט, היה איזה פיתול בחלל ובזמן ונשאבתי לתוכו ושאבתי אליו ילד מוכה הורמונים ושמחתי. וטעיתי מאוד. מי יעניש אותי כשאי אפשר אפילו להתוודות?

 

* השם בדוי, העובדות לא