אין טוקבקים בלי אש
מי הם הכוכבים שהכי מרגיזים אתכם? קבלו את רשימת הסלבס שרק אזכור של השם שלהם מבטיח מינימום 200 טוקבקים
נתחיל מזה שיש לא מעט כאלה. ואם פעם הם היו בגדר הלך רוח מעורפל, הגיעה תרבות הטוקבקים והחתימה אותם בגושפנקא רשמית. לא תמיד ברור למה, אבל האנשים האלה מעוררים פרץ של אמוציות בקרב העם, ועל פי רוב השליליות רבות על החיוביות. לא שיש כזה קונצנזוס לגבי השאר, אלא שאזכור של הכוכבנים האלה, דווקא הם, מגרה אצל רובנו את בלוטת התגובה ותובע התייחסות. ynet מצדיע לאנשים שכל כך אהבנו. לשנוא.
מאיה בוסקילה
הו, כמה שאנחנו עצבניים על מאיה בוסקילה. הזמרת ש"אף אחד לא היה מוכן להשקיע בה שקל וחצי", שהתדפקה על דלתות החברות הגדולות ובסוף התגלתה, כמו בסרט של האדמור מנחם גולן, על-ידי סוכן דוגמניות רעב שמאמין
שלעם מגיע והעם יקבל. הפריצה הגיעה הודות לקליפ חושפני בערוץ המוזיקה 24, ומשם הדרך למעלה היתה קצרה. קצרה כמו הרווח שבין הציצים של בוסקילה כשהם מתרפקים אל מחשוף אמיץ. מאז בוסקילה מצליחה בלי עין הרע, אבל אנחנו, אנחנו לא נסלח לעצמנו על ההצלחה שלה.
האשמה: מוצר של יחסי ציבור אגרסיביים, מסחריות, נוסחתיות. בידור להמונים. רוני דואני, למשל, מסתובבת עם תגית מחיר דומה, אבל לא מעוררת זעם באותו קנה מידה.
לא נשכח, לא נסלח: הצהירה שהיא דתייה ונמנעה משירות צבאי, החטא החילוני הקדמון.
איפה הצליחה: איפה לא? קיבלה פרסים, מכרה דיסקים, מילאה אולמות וסגרה קופות.
מילת מפתח: ציצים.
רגע של שמחה לאיד: הזוגיות המתנדנדת עם דודי מליץ.
ענבל גבריאלי
האם גבריאלי היא הפוליטיקאית הראשונה שמזוהה עם מניפולציות, קשרים או עסקים מפוקפקים? לא. ניוז פלאש: גם לא האחרונה, ובכל זאת משהו בה מרתיח לנו את הדם. אנחנו מרגישים שאין לה זכות להיות שם, אבל נתקלים בחוסר אונים מול השיטה, אז אנחנו פורקים אותה על גבריאלי. הנערה היא מטרה טובה, מפני שיש בה גם דברים מרגיזים אחרים – היא נראית טוב, עמוסה בכסף וכל החיים הפוליטיים לפניה. אז מי יעצור אותנו?
האשמה: הגרסה הבוטה וחסרת הבושה של הקשר בין ההון והשלטון. סוג של זריקת זין על שלטון החוק, באמצעות החוק.
לא נשכח, לא נסלח: איך מנעה מהשוטרים לפשפש בבית של אבא שלה, כשהיא מנצלת את החסינות הפרלמנטרית שלה. אה כן, ושהיתה מפיקה בגל"צ.
איפה הצליחה: נולדה למשפחה הנכונה. זה מספיק.
מילת מפתח: קזינו.
רגע של שמחה לאיד: הפרידה מלירון שטראובר וההתדרדרות של מכבי תל אביב.
דודו טופז
הנופל והקם של הטלוויזיה הציונית. מדובר כנראה בעוד מקרה קלאסי של הצורך "להחליף את העם", אבל כל זמן שהעם כאן, יהיה מי שיתחזק את ההצלחה של טופז. במה לא האשימו אותו: רדיפת נשים, שוביניזם, אהבה עצמית, פאתטיות, זלזול בצופים. הוא נשך את נטליה אוריירו, העליב את בוחרי הליכוד וניפץ את המשקפים של שניצר. לאחרונה הוא גם ערך היכרות קרובה בין הגלידה שלו לפרצוף של אחד המוכרים במקדונלדס. האם גם הפעם זה יגמר במופע מצליח בשם "דחיפת גלידה" שיחזיר אליו את הקהל? נראה כשנחזור מ"הפר-סו-מות".
האשמה: תרבות ערוץ 2, בידור זול, רייטינג. המכנה המשותף הנמוך.
לא נשכח, לא נסלח: איך הבטחת חייזרים ולא קיימת.
איפה הצליח: כבר יותר מ-20 שנה הוא מצליח לייצר בידור שמביא צופים, וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הטאלנטים פה.
מילת מפתח: צ'חצ'חים.
רגע של שמחה לאיד: כש"קשת" החליטה שהוא לא בא להם טוב עם הלוח המכרזי, והשאירה אותו מחוץ למסיבה.
יאיר לפיד
מוזר שדווקא האיש שעושה את מירב המאמצים שלא להכעיס אף אחד, מצליח
להבליט אצל כל כך הרבה אנשים את הווריד של העצבים. לא פחות – ואולי אפילו יותר - ממספר האנשים שחוטפים את הקריזה מאבא של לפיד, יוסף-טומי, שעובד בלהיות מעצבן. לכאורה זה לא היה אמור להיות ככה. לפיד הוא כל ישראלי, גבר אשכנזי ומוכשר שלא התערבב בשום שערורייה. אבל תשומת הלב הזאת שאמורה להתנקז לסוג של הערכה, מומרת דווקא בקנאה ועוקצנות. אולי זה חוסר הנוחות שלו עם עצמו, שמגיעה מגזרת המשקל/גובה, שמקשים עליו ליהנות מההצלחה, ואנחנו, כמו חיישני-באסה רגישים, מתבייתים על התחושה ומשקפים אותה.
האשמה: מיינסטרים, חנפנות, היצמדות לנוסחות.
לא נשכח, לא נסלח: אין כל כך מה. אולי זה שהוא עיוור צבעים?
איפה הצליח: הרים תוכנית שרצה כבר יותר מעשר עונות; כתב כמה ספרים לא רעים; מחזיק בטור ותיק ב"7 ימים" והצליח לא להסתכסך כמעט עם אף אחד בדרך.
מילת מפתח: ג'ל.
רגע של שמחה לאיד: הסכסוכון עם מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר.
צופית גרנט
נו, על האש שמושכת גרנט באמת אין מה להתפלא. הבחורה הזאת בכל זאת מסתובבת עם חגורה שחורה בפרובוקציות. גרנט עשתה קריירה שלמה מלעשות דווקא, ואז מצאה את הנישה שלה – החצופה, החושפנית, החטטנית-בלי-להתנצל והמתנשקת עם כולם בסוף הראיון. היא גם הבחורה שבנויה מעצם הווייתה להתמודד עם הביקורות והחיצים, ולכן המקרה שלה הוא הפחות מסתורי ברשימה. אז כמו שאמרו חכמים, כשנותנים לך - תיקח, כשמרביצים לך - תברח, וכשמעצבנים אותך – תתעצבן.
האשמה: בוטות, פה ג'ורה, פרובוקציה לשם הפרובוקציה.
לא נשכח, לא נסלח: איך שתית את הפיפי של עצמך בשידור חי.
איפה הצליחה: הביאה כמה סקופים בסוגיית הציצים של בוסקילה והמציאה את עצמה מחדש בתור עיתונאית חוקרת. התחתנה עם מי שהיה עד לא מזמן המאמן הלאומי.
מילת מפתח: שתן.
רגע של שמחה לאיד: אין. שנחזור לפיפי?
ורדה רזיאל ז'קונט
למרות שאנחנו לבנטינים, חמי מזג עם פתיל קצר ואפס בדיפלומטיה (או בתיירותית: ישירים, פתוחים, חמים וכנים), אנחנו עדיין כועסים על ורדה רזיאל-
ז'קונט. כנראה שיש משהו ישיר מידי אפילו בשבילנו בסגנון הדיבור המהיר והחותך שלה. היא מאמינה גדולה בתרופות פסכיאטריות, מה שמדליק לנו את הפיוז כי זה מנוגד לתפיסה שלנו של עבודה סיזיפית וארוכה על הבעיות שלנו. היא כמעט תמיד נחרצת – גם כשהיא מודה בחוסר ידע – ויש משהו בביטחון העצמי שלה שמאלץ את הגן הפולני שלנו לפרוץ בגועלד. בפראפראזה על דברי מנהיגה ישראלית קשוחה אחרת "היא לא נחמדה".
האשמה: תוקפנות, חובבנות, העדר הסמכה שמתירה לה לייעץ.
לא נשכח, לא נסלח: אני כבר שכחתי הכל. תודה על הפרוזאק!
איפה הצליחה: הופיעה בטלוויזיה עם בעלה, אמנון ז'קונט, כתבה כמה ספרים מצליחים ומובילה תוכנית יעוץ מצליחה ברדיו.
מילת מפתח: תזרקי אותו (או בגרסה העדכנית – תנשכי אותו).
רגע של שמחה לאיד: הושעתה בעקבות הפנייה של מאזינה ליעוץ פרטי.
שי ודרור
עוד שניים שעובדים בלהביא את החופה, שהמתעבים מתעבים עד דק, והמכורים מכורים עד העצם. רוב האנשים שמתעצבנים משי ודרור הם המתרגזים הסדרתיים שמתאפיינים בכבדות-מה, מכורים לתקינות פוליטית ומסרבים לקבל את הצדדים הבוטים והפחות אסתטיים שמביא איתו חופש הביטוי. אבל גם החיבה שמופנית אל שי ודרור מלווה לרוב בתחושת אי-נוחות קלה וכמה תהיות. למה שי גולדשטיין טרק למתי גולן את השפורפרת כשזה חייג אליו בשיחת טלפון מפתיעה? למה היו צריכים השניים האלה לתת לנועם פדרמן את העונג להתפנן עליהם בבית משפט? למה שני סאטיריקנים מוכשרים נדרשים לפטמות של משפחת לבנת כדי לספר בדיחה? ולא פחות חשוב - מי המכוער ומי הקירח?
האשמה: התנשאות, חוסר יכולת לקבל ביקורת או להבין איפה עובר הגבול בין סאטירה מוצלחת לעלבון חסר טעם.
לא נשכח, לא נסלח: על שחשפו את שמה של הכוכבת הלוהטת. איך, איך אמרתם קוראים לה?
איפה הצליחו: הרימו תוכנית סאטירה שנכנסה לפנתיאון, עברו תוך זמן קצר שלושה ערוצים, וממשיכים עם תוכנית הרדיו הבאה-בימים שלהם. וכל זה לגמרי לבד. ליטרלי.
מילת מפתח: אבא בבית?
רגע של שמחה לאיד: כשיגאל שילון עשה בהם מעשה "פספוסים" תוך כדי שידור.
פנינה רוזנבלום
היא עדיין סודוקו קיומי, מהגדולים שצצו כאן וגם הזמן לא הצליח לפתור. לכאורה מדובר בבדיחה - מספר הסיטואציות הנלעגות אליהן השתרבבה רוזנבלום,
והפגינה חוסר מודעות עצמית, עילגות וזוהר שריח שרוף של חמצן נידף ממנו, פרנסו קהילה של עיתונאים מאז שהיה לה איזה קטע עם רוברט דה-נירו. היא שקופה בעינינו כמו שרק נערת מים יכולה להיות, ובכל זאת הקסם הרוזנבלומי מסרב להתעמעם. רוזנבלום, שכבר סגרה יובל, ממשיכה למחזר את הפאייט הנוצץ מלפני שלושים שנה, מה שמוכיח שהבדיחה היא בעיקר עלינו. העובדה שהיא גם מצליחה לתרגם את הקסם המפוקפק הזה לכסף מעצימה את הבעיה, וכמו תמיד אנחנו מובכים על ידי השאלה - מה זה אומר עלינו.
האשמה: שטחית, ריקנית, נלעגת, בלונדינית שזה כואב. קלות-דעת בלתי נסבלת.
לא נשכח, לא נסלח: "תמיד אשה", אף פעם לא זמרת.
איפה הצליחה: בעיקר בעמוד האחורי של היומונים. אבל גם עשתה קצת כסף משמפו ומסקרה והיתה חברת כנסת לשתי דקות. הרימה את המשטרה על הרגליים כשגנבו לה את היגואר. ויש שיגידו, עדיין נראית מצוין.
מילת מפתח: בונדי.
רגע של שמחה לאיד: כשחוייבה לשלם לעובדים הזרים שלה איזה מאה אלף דולר, בגלל שהעבידה אותם בפרך.