ילדים פלסטינים לבד בביה"ח, ההורים מאחורי המחסום

נור בת ה-15 חולת זאבת. גדיר בת הארבע סובלת מגידול בכליה שהתפשט עד הלב. שתיהן מאושפזות לבד בבית החולים יחד עם עשרות פלסטינים שהוריהם נשארו מאחורי המחסומים. אייל מרקוס שמע מה על הפחדים והסיוטים בלילה. נור: "אני רוצה שאבא יבוא לבקר. כשהוא לידי, אני מרגישה בריאה"

נסו להיזכר בסיטואציה שבה הזדקקתם לחיבוק חם של אמא, למגעה המלטף. סביר שהיה זה כשהקצתם מדמדומי מחלה, והיא שלחה יד עדינה וליטפה לחי בוערת. כל מי שהיה חולה אי פעם יודע, שיותר מכל כדור אנטיביוטיקה או טיפות הומיאופתיות, מגע החמלה של האם הוא שמשיב לחיים.

 

עשרות ילדים פלסטינים, המאושפזים בבית החולים "דנה" שבמרכז הרפואי תל-אביב, יכולים רק לייחל למגע שכזה. כשהם מקיצים באמצע הלילה מסיוט מצמרר, ורואים שהמציאות עולה על כל חלום בלהות, הם אינם יכולים להסתתר מפניה בחיקה של אמם. הם הובהלו לשטח ישראל במצב קריטי, והוריהם נותרו מאחור מסיבות שונות. בבית-החולים הישראלי הם אוחזים בידם של קרובים רחוקים יותר וחולמים על היום שבו ישובו לזרועות המשפחה הקרובה.

 

כבר אומרת "בוקר טוב"

 

נורה מהאני, 15, מעזה, מכורבלת במיטת בית-החולים כבר חודש. מחלת הזאבת שפקדה אותה לפני כשנתיים גורמת לגוף שלה לנהל מלחמת חורמה נגד עצמו. היא סובלת מדלקת בכליות, בריאות, בפרקים ובעור ומקבלת טיפול אנטיביוטי רחב. "אני רוצה את אבא", בכתה באחד הימים הראשונים לאשפוזה בבית-החולים, כשהרגישה שהמוות מאיים לאסוף אותה אל חיקו. כשאמרה "אבא", התכוונה דווקא לדודה, אחיו של האב.

 

אביה של נורה מת כשהיתה בת שנה וחצי, והיא מעולם לא זכתה להכירו. אמא שלה זנחה את נורה ושני אחיה והתחתנה עם אחר. מאז קטנותה היא גרה אצל הדוד, שגידל אותה כאב. את" אבא לא הכרתי, אז הדוד הוא האבא שלי", היא אומרת בתמימות, מבלי שתבין כמה כאב חבוי במשפט. כבר שנתיים שהיא חולה, מתקשה בהליכה ובתפקוד היומיומי.

נורה. "הרופאים מקסימים"                                     (צילום: מיכאל קרמר)

 

"היא לא הולכת לבית-הספר, לא מסוגלת ללמוד בבית, היא כל הזמן ישנה, אין לה כוחות", מספרת דודתה, אחות האב שמת, שליוותה אותה מהאשפוז בעזה עד לבית-החולים בישראל. "אין לה מצברוח", היא לוחשת, כמסתירה סוד. מצבה של נורה, כשהיתה מאושפזת בעזה, הלך והידרדר. את המעבר מאמבולנס לאמבולנס במחסום שבין עזה לישראל היא לא ראתה, היתה חסרת הכרה. היא התעוררה בטיפול הנמרץ באיכילוב, בלי שידעה אפילו על המעבר. בתחילה פחדה. 15 שנה באווירת מלחמה גרמו לה לחשוב שהישראלים יירו בה. כשראתה איך מטפלים בה הרופאים, נרגעה מיד.

 

"הרופאים מקסימים", היא אומרת בקול חלש, מנסה לחייך. עכשיו היא אפילו יודעת לומר "בסדר", כשדורשים בשלומה, ולענות בוקר" טוב" ו"לילה טוב" לאחיות ולרופאים שנכנסים לחדר. "ילד שחולה בהחלט זקוק לפחות להורה אחד, שתהיה לו גישה יותר חמה, מלטפת ומחבקת", אומרת עידית ברינברג, מנהלת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי תל-אביב.

 

"אנ" מניחה שמבחינה רגשית הילדים האלה יותר מתגעגעים להורים ולחיים שלהם. המעגל הראשון הוא התומך יותר, באופן טבעי". דודה של נורה, האב החליפי, לא יכול לבוא איתה, מסיבות ביטחוניות. הוא ושאר קרובי המשפחה מתקשרים כל הזמן, מדברים איתה, שואלים עליה, איך היא מתקדמת, מתי תשתחרר".

 

"אנחנו משחררים כשהמצב מתייצב", מבשר פרופ' שמעון רייף, מנהל מחלקת הילדים, שמטפל בנורה. "זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, אולי יותר. זו מחלה שלא מחלימים ממנה, פשוט חיים איתה. המחלה תמיד תהיה על אש קטנה, תמיד יהיו גחלים, אין החלמה מלאה".

 

"הייתי רוצה להבריא, להיות רגילה", מאחלת נורה לעצמה, לחייה אדומות, יוקדות מהמחלה. "הייתי רוצה לעלות בעצמי במדרגות לבית". "יש להם גג שם", מספרת דודתה. "היא חולמת לעלות ולשחק חופשי. עכשיו היא מתעייפת אפילו כשהיא הולכת". "אני רוצה שאבא יבוא לבקר", מייחלת נורה. "אבא – אני חולמת עליך", היא פונה אליו בפנייה ישירה, כאילו הוא מסוגל לשמוע. דמעות התרגשות מתחילות לזלוג מעיניה. "כשאתה לידי, אני מרגישה בריאה", היא אומרת ומנגבת את הדמעות בנייר הטואלט האפרפר של בית-החולים, מהסוג ששורט את העור ללא רחם, כמעניש את הגוף על חולשתו.

 

תופסים מיטות לזמן ארוך

 

שתי קומות מעל נורה מאושפזת גדיר בת הארבע כבר ארבעה חודשים. אמא שלה בהריון מתקדם ואמורה ללדת בקרוב, אביה לא יכול לבוא בשל בעיות בריאות, ואת מיטתה סועדת הדודה, אחות האב. הדודה הותירה מאחוריה חמישה ילדים משלה ובעל, שהסכים, לטובת המשפחה, לוותר על אם ילדיו למספר חודשים. בעזה כל המשפחה גרה ביחד, חמולה מאוחדת, מספרת הדודה בחיוך, מניחה יד מעודדת על גדיר, מסדרת את המטפחת, שמכסה את אניצי השיער המעטים שנותרו לראשה של הפעוטה.

 

גדיר סובלת מגידול בכליה, שהתפשט עד הלב, ועברה ניתוח נדיר. "יש יותר מ-50 אחוז סיכוי שהיא תחיה", אומר ד"ר יואב בורשטיין, מנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית. ד"ר בורשטיין מעריך שגדיר תשהה במחלקה עוד כחצי שנה, שבה תעבור טיפולים כימותרפיים והקרנות. "ברגע שהילדים הפלסטינים מגיעים למערכת, הם תופסים מיטות אשפוז", הוא אומר. אי-אפשר" לשלוח אותם הביתה, כי הם לא יוכלו לעבור בכל פעם שיצטרכו לעבור טיפול או בדיקה".

 

הצוות מקבל את החולים בברכה, הוא ממהר להבהיר. "אנחנו רוצים לטפל בהם, כי שירותי הבריאות שלנו לאין-ערוך יותר טובים משלהם. אנחנו מקבלים אותם בשמחה". עד האשפוז הארוך גדיר היתה ילדה חרוצה, מתגאה דודתה. בגן שלה לומדים קוראן והיא נחשבה לתלמידה מצוינת. "יש לה ריכוז. היא היתה מקשיבה וזוכרת את כל מה שהגננת לימדה".

 

עכשיו גדיר לא מוציאה הגה. היא אוחזת חתול צעצוע בחוזקה, נצמדת לחבר הדומם ומבטה נעוץ בלא-כלום, מנותק מהסביבה האכזרית. את בובת החתול רכשה עבורה ד', ישראלית כבת 40, שאמה מאושפזת במחלקה הסיעודית בבית-החולים. ד' ראתה את גדיר ודודתה בטיול בקניון ויצמן הסמוך לבית-החולים. גדיר הצביעה על חלון הראווה של חנות "טויס-אר-אס", אבל דודתה לקחה אותה משם. ידה אינה משגת לרכישת צעצועים. ד' ראתה אותן במקרה, רצה אחריהן ורכשה עבור גדיר את שרצתה. מאז היא מבלה שעות בחברת גדיר.

 

"עכשיו גם הבעל והבת שלי חברים שלה", היא מספרת. בעבר גדיר היתה חברותית, עכשיו היא מתקשה לתת אמון. לקח לה שבוע עד שהתרגלה אפילו לנוכחות של ד', שמרעיפה עליה מתנות וחיבוקים. גורלה האכזר לימד אותה, כך נראה, שלא משתלם לסמוך על העולם. עדיף לעצום עיניים, להחזיק חזק בזמן שהכדור מסתובב, ולקוות לא ליפול.

 

החתולה המנומרת שהיא מחזיקה בידיה, מזכירה את החתולה שהיא מגדלת בעזה. לפני שנתיים מצאה את אסיל החתולה, שנקראה על שם אחותה הקטנה של גדיר. ברשימת הגעגועים, החתולה תופסת את אחד המקומות הראשונים. בכל ערב גדיר יורדת עם דודתה לחצר כדי להאכיל את חתולי הסביבה. היא מחפשת אחת מיוחדת, את זו שמנומרת בכתמים חומים ולבנים, כמו אסיל. כשבאה החתולה השחורה, היא מסרבת להאכילה, מספרת הדודה, וסוחטת חיוך ראשון מגדיר. כשהחתולה האהובה עליה לא מגיעה, היא הולכת לישון עצובה, מספרת גדיר בשקט.

 

"פעם היא אפילו הלכה לישון עם האוכל בכיס", שוחקת הדודה. "היא הייתה מאוכזבת שרק השחורה באה". גם לגדיר זו הפעם הראשונה בישראל, כמו נורה. היא לא פחדה לפני שהגיעה, כי לא ידעה מה זה ישראל. רק כשהגיעה למחסום, החלה לפחד. האווירה והחיילים מרטו את עצביה הצעירים. בבית החולים היא מתרוצצת ממשחק למשחק, ומתגעגעת למשחקים שהותירה מאחוריה. מבין המשחקים שנותרו בעזה, הכי היתה רוצה את האוטו עם השלט.

 

"היא כל הזמן שואלת אותי למה לא הבאנו את האוטו איתנו, אבל הבאנו רק בגדים. פחדנו להביא משהו עם נחושת או ברזל, שלא יעשו בעיות במחסום". כל" שעה המשפחה מתקשרת לדרוש בשלומה של גדיר", מספרת הדודה, "והיא אומרת לאמא שלה שהכל בסדר, שהיא יכולה ללדת בשקט, ושהיא כבר תראה אותה ואת התינוקת החדשה כשתשוב הביתה".