ז'אן שארק
מה עושה אישה שמוצאת את עצמה בסירה אחת עם שלושה גברים שמחפשים כרישים? אריאנה מלמד חזרה מפלורידה עם תשובה ברורה: לא הרבה
בעוד עשרה מייל, בעוד שני ארגזי בירה, אנחנו אמורים להגיע. גם כשמתקרבים, קפטן ג'ק - נשבעת שככה קראו לו כולם, ורק אותי זה לא הצחיק - לא מגלה כלום. סודו השמור ביותר של הסקיפר הוא הקואורדינטות שהקליד מבעוד יום לתוך מכשיר הניווט הלווייני שמותקן בסירת המנוע שלנו. ככה זה בביזנס של דיג מים עמוקים לשם שעשוע: הקואורדינטות הן הקוד החשאי של התקווה, והתקווה היא שיהיו שם דגים, ושהם יהיו גדולים, ושירצו לסיים את חייהם על סיפונה של הסירה המטרטרת עכשיו את דרכה אל הים הפתוח.
הים הוא האוקיינוס בין קי ווסט שבפלורידה לקובה. בערך 25 מיילים ימיים מהחוף מצוי "הקיר" - המקום שבו מדף היבשה מסתיים במין מצוק תת-מימי ועומק המים הופך בבת אחת ל-600 מטר. יד ימינו של הקפטן, צ'רלי גרין, ניצול מלחמת וייטנאם שמתעקש להסתובב עם אות השירות שלו על חולצת פלנל משובצת, מתנדב להסביר לי איך מזהים היכן מתחיל הקיר: שם, הוא אומר לי, נגמרות האצות שעל פני המים ומתחילים לראות להקות גדולות של ציפורים.
גם הציפורים, מתברר, הן תקווה. נוכחותן מעידה שמשהו גדול מתרחש במים, קרב ענקים בין טונה לברקודה, למשל. הברקודה תנצח ותפלח את הטונה באבחת שיניים מדויקת אחת. הציפורים יזהו דם ושאריות של אוכל ויתקהלו. במקום שיש התקהלויות צפויים גם עוד דגים שאוכלים דגים, למשל כרישים. ואנחנו הרי נורא רוצים כריש.
תפקודי כרישה
צ'רלי מדבר אלי באנגלית איטית ומחושבת המיועדת לתיירים מפגרים, כלומר מפגרות. מובן שאני מתקוממת, אבל קשה לי להאשים את צ'רלי. אחרי הכל, שלושת הנועזים ששכרו את ספינת דיג-המעמקים הבהירו כבר מוקדם בבוקר לקפטן שעשו טעות: "הבאנו אישה", אמר ויין וזקף את סנטרו לעברי בהתרסה. העובדה שוויין הוא חברו הטוב של הבחור שלי, שנמצא שם ושותק, לא תסייע לי עכשיו או בהמשך; הבחור מתנכר אלי, בדיוק כמו שהבטיח ערב קודם.
ישבנו בעיירה פלורידיאנית נידחת על דשא זרוע איילי פלסטיק, בצילו של סנטה קלאוס מתנפח, ומרילין - אשתו של זוקף הסנטרים דלעיל - הסבירה לי את עובדות החיים. הבנים עושים מדי פעם שטות כזאת, אמרה. הם שועטים על הכביש המתוח בתוך האוקיינוס לקי ווסט ושם הם שוכרים דוגית מצוידת בקפטן, חכות, גלגיליות, קרסים ופתיונות, ומתמסרים במשך כמה שעות להחרדת שוכני מצולות ממקומם הטבעי.
למה הם עושים את זה? מרילין לא יודעת. היא מצויה רק בנהלים. "הם מתחילים לשתות בירה בארבע בבוקר. לא ייאמן כמה אפשר לשתות בים הפתוח בלי להרגיש את האפקט", היא ציינה. "אם יהיה מזל, יהיו דגים שגם יצטלמו מצוין. אם יהיו מאהי-מאהי (דג גדול שפיסות ממנו אפשר למצוא בסושיות) או כרישים, העוזרים של הקפטן כבר ידאגו לחתוך ולסדר את
הגוויות בנתחים נכונים".
"בערב", הוסיפה מרילין ופירטה, "הגברים יחזרו הביתה מאוד מרוצים עם הצידניות שלהם. התפקיד שלנו, הנשים, יהיה לחכות להם עם סיר טיגון כאן על הדשא. נזמין כמה חברים ונאכל סטייק כריש מטוגן והאש פפיז, ויהיה כיף", סיכמה. החיוך הגדול שלה הבהיר שהכיף מצוי בהרחקתו של בן הזוג ליום אחד מהחופשה המתארכת של חג המולד שעולה לכולם על העצבים; החיוך הרחב שהחזרתי אליה אמר "אני נוסעת איתם".
אחר כך, כשדרשתי מהבחור הפלורידיאני שלי להצטרף, הוא משך בכתפיו ואמר רק: "פיין, תבואי". הוא לא הבין למה אני עושה את זה לעצמי, אבל זה בסדר, הוא יודע שיש הרבה דברים שהוא לא מבין. רובם קשורים לנשים.
"החלטת סופית?", הוא שאל אותי כשהעיר אותי עם ספל קפה בשלוש וחצי בבוקר. הינהנתי חלושות, התלבשתי במהירות שהיתה מזכה אותי בשבחים בבסיס טירוניות - וקדימה, לטנדר המפלצתי של נורמן, הצלע השלישית בצוות הווי-בנים שתקני במיוחד. בתום שעה על הכביש כל אחד מהבנים הגיר לקרבו שלוש פחיות באדווייזר. בשבילי, מתוך התחשבות ולעג, הם הביאו מים מינרליים.
פלורידה של מטה
קי ווסט הוא אחד החורים הכי מופרכים שיצא לי להיקלע אליהם. זהו אי זעיר, עתיר תיירים, שהבתים בו צבועים בטכניקולור מזעזע לתועלת כל הצלמים החובבים בעולם. התיירים מגיעים בגלל שהם ממש מוכרחים לעמוד פה, בנקודה הכי דרומית בארה"ב, או בגלל המינגווי שפעם החזיק כאן בית שהפך למוזיאון ולתעשייה קטנה. אפילו צאצאי החתולים של המינגווי מופיעים פה על גלויות, בצירוף המידע המועיל לאנושות שיש להם יותר טפרים ברגלים מאשר לסתם חתולי זבל.
קי ווסט היא גם אחת מנקודות המוצא של חובבי דיג-מעמקים, ועשרות גיגיות, דוגיות, מפרשיות, סירות מנוע בכל הגדלים ומה לא עוגנות בערבובייה נאה במרינה שאליה אנחנו מגיעים קצת לפני אור ראשון. צ'פחות רמות מוחלפות בין שלושת הנועזים לבין קפטן ג'ק ושני אנשי צוותו; אני זוכה למנוד ראש מנומס ולהסברים איטיים, המותאמים לדעת כולם לכושר הקליטה הפגום שלי.
כשכולם מוציאים מן הצידנית בטנדר פחיות בירה ומגירים את תוכנן אל תוך הים, אני מתחילה להבין שנקלעתי לטקס דתי. כן, זה נועד להפיס את פוסידון, מספר לי הקפטן. אפשר גם לזרוק מטבעות, אבל פוסידון וגברים אמיתיים מעדיפים בירה.
השמש מפציעה לראשונה כשאנחנו כבר בלב ים, על פי השקפתם של בני מעי. פוסידון ככל הנראה נותר עצבני ולא מנוחם, ואולי זה בכלל בגללי: גם כשהאוקיינוס יחסית רוגע, ההפלגה הזאת ממש לא דומה לשיט נינוח בכנרת בספינת הדיסקו המקומית.
אבל למה ההפלגה הזאת דומה בעצם? מה עושים כאן שלושת הדייגים הנועזים? מה עושה כאן הצוות? לשם מה התכנסנו? אף אחד לא מתבונן בנוף שמציע בסך הכל מים ועוד מים וזהו. גם סכנות לא צפויות לנו בדרך; הים די רגוע, הגיגית שבה אנחנו שטים משוכללת ומצוידת היטב, וגם אם יקרה הגרוע מכל ונתהפך, יש חליפות הצלה וסירת גומי ומשמר החופים יגיע במהירות.
מאחר שגם במצולות לא צפונים ריגושים אדירים, אני מתחילה לתהות ברצינות על תכליתו של המסע. אבל מתוקף תפקידי כאישה שהיא גם תיירת מפגרת, אין לי בעצם למי להפנות שאלות. בינתיים, מרוב להט להצטרף לחוויה שפשרה טרם התחוור, שכחתי שהאירוע כולו רטוב מאוד ומצטיין בחוסר שיווי משקל קיצוני. הבנים, מתברר, דווקא אוהבים את זה ומתחילים להתחרות במי ילך יותר ישר לצידנית. אחרי הכל, זה לא שיש להם משהו טוב יותר לעשות עכשיו.
שודדי הקרביים
אחרי עוד בירה מתחילה תעשיית ההימורים: חמישה דולרים על מי יביא את הדג הכי גדול, עשרה על זה שיצליח לתפוס כריש שמנמן. אחד מהעוזרים הנאמנים והשקטים של הקפטן רושם את ההימורים כסדרם, למקרה שמפלס האלכוהול הגבוה בסוף המסע ישכיח מהג'נטלמנים שהסכמים יש לקיים.
בשלב הזה של קיומי הדווי הקפטן הופך לרגע לאביר, כשהוא נוזף קלות בנורמן שמציע להתערב מתי בדיוק אקיא את נשמתי לים. אם מגיע לי אות גבורה בודד אחד על כל מעשי ומחדלי בחיים, אעניק אותו לעצמי כעת על כך שלא שימחתי את נורמן.
בעונה זאת של השנה, סוף דצמבר, צפויים לנו כרישים בגודל סביר, טונות צעירות, ילוטייל בשרני ושלל גדול של יצורים משונים - עם או בלי חרבות באמצע הראש. עוד צפויים תמנונים שזרועותיהם יכולות להקיף שולחן קפה, מדוזות שבהן איננו רוצים כלל, בריות ענקיות ממשפחת הדניס, שאלוהים נתן להן עיניים גדולות ומלאות תוכחה. כל זה בהחלט צפוי בפרוספקטים מהודרים שבגללם הבנים שוכרים את הדוגיות האלה, אבל ממש לא מובטח בימים שפוסידון אינו מסייע.
במשך שלוש שעות של כלום הוא לא מסייע, וכבר יש מעלינו שמש דרומית וקופחת, אין כבר על מה להמר, ונדמה שאפשר אולי, בדוחק, לתפוס תנומונת. ואז זה מתרחש: להק ראשון של יסעורים, ותכונה על הסיפון. העוזרים הנאמנים בודקים גלגיליות, מציידים קרסים בחתיכות נאות ומדממות של כריש שניצוד אמש. בהמולת הבועות, האדוות והמערבולות של המים קורה משהו - בין הרסיסים המלוחים הניתזים עלי אני מצליחה לזהות קו נמתח של חכת מתכת. זהו הרגע המסתורי והקסום שלשמו התכנסנו.
בזמן שסנפיר שחור עף מתוך המים ונחבט בהם שוב, הבנים צועקים זה לזה "שארק, שארק", ומחוסר מעש מוחלט עוברים לכוריאוגרפיה רבת רושם ומתואמת היטב. הם מחליפים ביניהם קריאות עידוד קצובות וגונחים לקראת המאמץ שעוד צפוי להם. אחרי הכל, לשכנע שוכן מצולות מגודל לוותר על חירותו זה לא פשוט. ראשית, הוא צריך לבלוע פתיון. שנית, צריך לקוות שהקרס ייתקע לו בנקודה אסטרטגית כזאת שכושר ההתנגדות שלו יהיה שקול פחות או יותר לכושר הלחימה של יושבי הסיפון. ובסוף כדאי גם להתפלל לכך שהמאדר-פאקר ינחת על הסיפון שלם ומפרפר.
וכמו באגדות, וכנגד כל הסיכויים, ועם המון התזות, זה קורה. הנה הוא. שחור ומכוער, שתי עיניים חורשות רע בשני צידי הראש העצום והרבוע, חובט וחובט אפילו אחרי שנורמן מכריע אותו, מתיישב על חלקלקותו האפלה ומשסף את צווארו. דם ועוד דם ניגר על הסיפון, אבל לא ישטפו אותו עכשיו. אין זמן לגינוני נימוס כשהבחור שלי זועק שיש לו מאהי-מאהי, והקנאה המופגנת בנורמן מתחלפת בשמחת ניצחון קמאית, פראית, זרה כל כך.
כל מה שאני יכולה לעשות ברגעים הטעונים האלה זה להשתדל לא להביט כשראשים מבותקים מושלכים בחזרה למים, לא לפני שכולם מצטלמים עם השלל לתועלת ההיסטוריה. אחר כך אני מציצה בגנבה בעוזרי הקפטן, ולא יכולה להתנחם ביעילותם בשחרור קרביים של דג, בחרישיותם כשהם מנקים אותו באזמלים החדים. מה שהיה קודם דג גדול מאוד וזועם מאוד הופך עכשיו לשורה סדורה של פרוסות, ואלה מושכבות יפה כל כך על קרח, זו לצד זו.
אלוהי הגברים הקטנים
עד שתיים בצהריים, כל אחד משלישיית הבנים רשם לזכותו ארבעה מאדר-פאקרים ענקיים, יותר משלושים קילו החתיכה. זה כמובן לא מנע מהם להמשיך ולהתווכח של מי יותר גדול. בפינה אחת של הסיפון, צנופה בשרפרף רעוע, התבוננה בהם התיירת המפגרת ורצתה הביתה, או לפחות למקום שיש בו בגדים יבשים.
בתוך העליבות הכללית שלי, כשניסיונותי הכושלים להתעניין בנעשה הפכו לחיוך אוטומטי וטיפשי למדי, היה נדמה לי שאני מתחילה להבין משהו: אף אחד מהנוכחים לא היה זקוק לשלל הזה שעל הסיפון כדי לשרוד, או אפילו כדי להכין לעצמו ארוחת ערב יוצאת דופן. בפלורידה אפשר לקנות סטייק כריש בסופרמרקט, אבל אלה לעולם לא יהיו טעימים כמו אלה שבשבילם צריך לגנוח, להתאמץ ולקרטע. זה פשוט קל מדי, וכשהדברים והחיים נהיים קלים מדי, מדי פעם גברים מיושבים בדעתם חייבים לפרגן לעצמם איזשהו קושי, אמיתי או מדומה.
הבנים על הגיגית לא היו שונים בהרבה מהתיירים שבחרו להישאר על היבשה, במוזיאון המינגווי, עם החתולים והזיכרונות. כמוהם בדיוק הם ביקשו להתקרב ולו במעט אל תמציתה של חוויה פראית, כזאת שפירנסה את דמיונם בנעוריהם. למרות שהם יודעים שלעולם לא יהיו קפטן אחאב, או יתייצבו לבדם מול הים וייאבקו במו ידיהם בלווייתן הלבן. עם כל הצער והכאב, ימיהם של הציידים והדייגים הרומנטיים חלפו זה מכבר - אך הצורך, אויה, נשאר. לכן ים, דגים ובירה מוציאים מהם את המיטב: כי הם עסוקים בעצם בטקס זיכרון לגבריות של פעם, במחווה לחיים שלא יהיו להם לעולם.
בשיט חזרה לחוף הם מארגנים תחרות של מי ישיר חמשיר יותר גס, והבחור שלי מנצח. קפטן ג'ק פוקד על עוזריו לסיים את מלאכת הניקיון לפני שאנחנו מגיעים למרינה. יש לו עוד שלישייה, להוטה כמו שלנו, להפלגה אחר הצהריים. כשאנחנו מגיעים לחוף הוא עדיין מדבר אלי באיטיות, אבל לחיצת היד שלו עדינה ומנומסת והוא אפילו יודע לחייך. "אז לא היה נורא כל כך, נכון?", הוא שואל. נדמה לי שכל המילים שעוד נותרו בי נזלו החוצה וחילחלו כבר מזמן לים. אני מהנהנת. עוד מעט, אני יודעת, המזח יתייצב והעולם יפסיק להסתובב.
אחר כך, שעות ארוכות מדי אחר כך, אגיע למקלחת. "אמרתי לך שאין לך מה לחפש שם", צוהלת מרילין לקראתי כשדמדומים רכים של ערב צובעים את הסנטה המתנפח בוורוד-סוכרייה. סיר הטיגון שלה כבר רוחש, והיא עושה קולות של התפעלות למראה השלל המבותר והמפולט.
בתאי המוח שנותרו יבשים יחסית ופעילים למחצה אני חושבת שוב על מובי דיק, ועל ים גדול ומבעית שמולו ניצב רק דייג בודד אחד. בעיקר אני מבטיחה לעצמי שלעולם, לעולם לא אשוב לשם. שלום לך אוקיינוס ובאמת תודה על כל הדגים. תודה גדולה גם על איים זעירים של הבנה מאוחרת: כל עוד יהיו גברים שחייבים לעצמם טקסי מאבק עם איתני הטבע, יהיו נשים שיקבלו את הצורך הזה בחיבה, בחן ובהימנעות נבונה. מדי פעם תהיה ביניהן גם תיירת מפגרת.