מינכן, סטיבן שפילברג

אי אפשר לראות את הסרט הזה דרך עינים בינלאומיות. אני ישראלי, חי כאן, מכיר את סיפור הסרט יותר טוב מהתסריטאים, כך נראה. כל פעם שהופיע שחקן ישראלי על המסך נשברת האשלייה

אז ראיתי את מינכן. 21:30, אחרי פרסומות מעיקות, האורות כבים, האולם מלא, הסרט מתחיל (מוסיקה, המזכירה באופן חשוד את הפסקול של גלדיאטור), ואז ברגע אחד, הקהל מתחלק אוטומטית לשני סוגים.

 

סוג אחד, שמא אגיד העממי יותר, מאופיין בקולות של צבועים מעשני סיגריות (חבורה של ערסים בני 50 פלוס הישבה כמה שורות מאחוריי). הסוג שמתלהב כל פעם שהורגים אש"פניק (היו מחיאות כפיים פעם אחת, נשבע לכם). הקהל שהתגלגל מצחוק שאסי כהן רץ מהחדר שלו ערום לגמרי לאחר שהתפוצצה פצצה. אז הקהל הזה, ימח שמו, לא ראוי לראות סרטים עם סוג הקהל השני. שזה אני ועוד כמה

 

עוד לפני שהגענו לסרט, אתה מניח בפני עצמך הנחת יסוד אחת - אתה צריך לראות את הסרט בעיניים של צופה בינלאומי, ולא ישראלי. אתה צריך לתת קרדיט מינימלי לסיפור ולבמאי, לצלם ולעורך. שפילברג, בכל זאת במאי שתיקל נושא חשוב אחד או שניים בחייו, צריך לקבל קרדיט מינימלי.

וובכן, אז נתתי לו. ואז הכל החל להתפרק

 

"מינכן", יותר מהכל הוא סרט מרגיז. הוא לא מרגיז בגלל שהוא רע, הוא מרגיז בגלל שהוא לא טוב.

אסביר.

שפילברג, בגלגולו המודרני והבוגר יותר, הוא במאי שיודע, מבחינה טכנית ללחוץ על בלוטות מסוימות מצוין. הבטן מתהפכת בסצינה הראשונה של הסרט, עושה עוד סלטה כשפצצה הורגת מחבל במיטתו. הצד הטכני, המצויין, של הסרט מכניס אותך לאווירה מסויימת. אתה מרגיש בשנות ה70, יצר הנקמנות מתפתח, האשליה לובשת צורה.

 

ואז מגיע הנרטיב של הסרט. הרבה זמן, אבל ממש הרבה זמן, לא ראיתי גיבוב של שטויות גדול מזה. דיאלוגים שלמים שאתה יושב ורואה ופשוט תוהה, מי אישר את התסריט (שנכתב ע"י טוני קושנר למען השם, "מלאכים באמריקה" הייתה הצלחה חד פעמית?). בולט במיוחד הדיאלוג בין אבנר (אריק באנה) לבין פעיל אש"ף (בלי להרוס יותר מדי, תבינו כשתראו). הרפליקות קלישאתיות למחריד, הטקסטים מאולצים, שנראה לעיתים כי אפילו השחקנים מתקשים להוציא מפיהם.

אגב השחקנים, מבחינת קאסטינג לפחות (ואני לא מדבר על הישראלים), הוא מצויין, וכולם משתדלים להוציא את המיטב, בייוחד דניאל קרייג, שנהפך לשחקן הכי קול בעולם.

 

כותרות סיום. אין ברירה, אי אפשר לראות את הסרט הזה דרך עינים בינלאומיות. אני ישראלי, חי כאן, מכיר את סיפור הסרט יותר טוב מהתסריטאים, כך נראה. כל פעם שהופיע שחקן ישראלי על המסך נשברת האשלייה.

 

לסיכום. טכנית, סרט עשוי טוב. אך טכניקה היא פרס משני ב"אוסקרים". סרט ארוך, מעייף, ובעיקר לא אמין ומופרך. אבל שווה לראות, ואם לראות אז רק בקולנוע.

 

יונתן

 

נ.ב - בנימה אישית, חבורת הדפ"רים שישבה בסוף האולם, מחאה כפיים וצחקה כל הסרט. אני מרחם עליכם, אתם כבר בני חמישים ויותר חכמים מזה כבר לא תהיו