האלוהים שלי

אביטל זהר הגיעה קרוב-קרוב לדת - ואיכשהו, הסיפור שלה לא נגמר בחזרה בתשובה. מה שכן, הוא נגמר בחתיכת שאלה

ארבע נערות מתבגרות מתרחצות בחוף הדתי הנפרד של קריית חיים. התחושה כמעט לא מציאותית: ארבע נשים צעירות בים הכחול שהשמש היורדת מזהיבה עכשיו את גליו, מוקפות במרחב עצום, ספק נוזלי ספק חולי, שהוקצה רק להן. הרוח שלווה והבנות שלוות, לא מוסרניות ולא מתחסדות, ונהדר לי.

 

התחושה הזאת היא חופש אדיר, אבל גם לשכרון חופש יש בוקר שאחרי, או במקרה הזה שנייה שאחרי: פתאום מתגנבים אלינו מהחוף, בשחייה שקטה, שני ערסים צעירים. כמו שני נחשים שחדרו ללול תרנגולות הם מכתרים אותנו, אחד מימין ואחד משמאל. קרובים מדי, חורשי רע, שקטים בצורה מדאיגה. ועכשיו החופש שניתן לנו מתגלה כחרב פיפיות, כי על החוף אין מציל. אף אחד שיכול להושיע אותנו מההשתלטות השקטה הזאת על המתחם, ביום ובשעה שמיועדים לרחצת נשים בלבד. אני בולעת רוק של חרדה ומחכה. מה יקרה עכשיו?

 

ערס שמאל נדבק ללאה. היא שחרחורת ושמנמנה, ויש לה שיער קצר. "את שמנה", הוא אומר לה לאט, מגלגל את המילים בעונג על לשונו. "את צריכה לעשות דיאטה".

 

לאה שותקת. היא מגרדת את הראש במבוכה וכך מתגלה בית השחי שלה, שכמו בתי שחי של נערות חרדיות רבות לא ראה סכין גילוח מעולם. השערות המסולסלות של לאה משגעות את מר נחש. עכשיו הוא נוטש את המשקל העודף של הנערה, ופותח בדיון משפיל על שערות בית השחי שלה. ערס ימין מהנהן בהתלהבות. אחר כך הם עוברים לסיגל, ומודיעים לה שהיא לא יפה, ושהשדיים שלה "קטנים מדי". שניהם קרובים מאוד, פלג גופם העליון רטוב ומעורטל. וארבעתנו, במקום לירוק להם בפרצוף, שותקות.

 

בסוף הם עוזבים אותנו ואנחנו את החוף, עדיין בשתיקה. "ככה הם", אומרות שלוש המארחות שלי. "צריך להתעלם".

 

כמעט 20 שנה עברו מאז שעת הדמדומים ההיא בחוף, ועכשיו אני נזכרת בה פתאום. לא מדובר באיזה סיפור מכונן שניבא את מהלכי בשנים שלאחר מכן - גם אם תחפשו, אין בו אלמנטים של חרדת פין ושנאת גברים - אבל בהחלט מדובר במשל טוב, כי יש בסיפור הזה אלמנטים של חילוניות שמהם סולד וחושש כל מי שמחליט לחזור בתשובה: גסות, ברוטליות ובעיקר חוסר רסן.

 

מובן שאין באבחנה הזאת שום חידוש. היא כבר נאמרה ונכתבה מאות פעמים. אבל מעט מאוד מבינים מה באמת עומד מאחוריה: פחד ממיניות ומעלבון. פחד מעתיד פרוץ ומיחסים לא מאורגנים עם הזולת. בתוך מסגרת דתית נוקשה מקווים חוזרים בתשובה למצוא את החופש האמיתי ואת השלווה - כמו אלה שהרגשתי בחוף הים הנפרד בקריית חיים.

 

שלוש המארחות שלי היו חרדיות-לייט; הרביעית, כלומר אני, הייתי חילונית חד-משמעית. חובבת מאכלי חזיר, נצר לחלוצים קומוניסטים ובורה מוחלטת בענייני יהדות. אבל גם סקרנית. הסקרנות היא שהובילה אותי להתכתב בגיל 14 עם תרצה, ילדה חרדית מקריית חיים, ולהתארח אצלה במשך שבוע בחופש הגדול. בפעם האחרונה ששמעתי מהמארחת המנומשת שלי היא הזמינה אותי לחתונה שלה, בגיל 21 המאוחר יחסית; איחלתי לה בהצלחה, אבל הסקרנות שלי כבר הפליגה למקומות אחרים.

 

התגייסי לצבא השם יא בת זונה

 

גדלתי במקום קטן, עם קהילה סגורה, שבדרכה החילונית היתה סוג של קהילה דתית. סבי היה איש עקרונות, אבי היה איש עקרונות, ודודי הוא עד היום איש עקרונות. שלושתם מצאו כאן חיים של סיבה והאמינו ברעיון-על פוליטי וקיומי שמסוגל לחבר אנשים יחד. בתקשורת הממלכתית ובחינוך הממלכתי קוראים לזה "ציונות"; במקום שממנו אני באה זה היה הרבה יותר עמוק מזה. אבל אז, לצד הרבה נסיבות אישיות, הרעיון המאגד התפורר ונפל כמו חומת ברלין - ואני התחלתי לחפש חיים אחרים שיש בהם איזה עיקרון מארגן.

 

מי שנמשכת פשוט לא יכולה להפסיק (צילום: גבי מנשה)

 

היום אני יודעת שהחיפוש שלי נבע בעיקר מתסכול גדול, לא מצימאון אינטלקטואלי שהעולם החילוני לא יכול להרוות, כי אין שום צימאון אינטלקטואלי שהעולם החילוני לא יכול להרוות. אז איך הם התחילו, הפלירטוטים עם החזרה בתשובה? זה לא כל כך מסובך. החיידק פשוט הסתובב באוויר של החיים שלי, ואני נדבקתי.

 

פעם, בבלגיה, הכרתי אינטלקטואלית יהודייה חוזרת בתשובה שכבשה אותי בשטף של כריזמה. בלונדון התאהבתי באושיית תרבות מתחרדת, ובירושלים נדלקתי על מורה שחרחורת לקבלה, על פילוסוף צעיר שהיה גם גולש וגם ש"סניק, ועל תימני מנחלאות שחזר בתשובה אחרי שגמר לסמם את כל השכונה. זאת פחות או יותר הכרונולוגיה. אבל כרונולוגיה היא לא מה שמעניין אותך בסיפור הזה. מעניין אותך מה עושים, ומי חי שם בצד השני, ועל איזה נקודות זה לוחץ.

 

בשנות ה-20 המוקדמות שלי, תקופה שבה למדתי באוניברסיטה בירושלים והתיידדתי עם חוזרים בתשובה, גיליתי בעיתון מודעה שהבטיחה שבוע כיף של ארגון "אש התורה" ברובע היהודי בירושלים. בדיוק הייתי בחופשת סמסטר, וחשבתי שזאת דרך נחמדה להיכנס לעניינים וגם להרוויח קצת כסף (עוד דבר שהבטיחה המודעה). התקשרתי, נרשמתי, ובתמורה עברתי גיבושון יהדות בן שבוע. ישנתי, אכלתי וציחצחתי שיניים עם סטודנטיות-חילוניות-לגמרי אחרות, אבל בשאר הזמן ישבתי איתן בכיתה אלגנטית ושמעתי הרצאות על תורה, על אלוהים, על יחסי נשים וגברים, על ההוכחות המתמטיות לאלוקותו של הטקסט התנ"כי, על שקיעת המערב ועל עתיד טוב יותר בצל השכינה.

 

לכל אחת מהבנות הסתפחה מלווה חרדית שאירחה אותה במשך השבוע לארוחות, ללימודים בחברותא ולאירועים שונים. "אש התורה" כל כך רוצה את הנשמות האבודות שלו, עד שהוא כולל בחבילה השבועית סנפלינג במדבר יהודה וארוחה במסעדה בירושלים.

 

אני חושבת שהיינו מחזור הבנות הראשון של התוכנית החדשה, ואין לי ספק שמאז עברו הרבה מאוד בנות על מצעי המיטות באכסניית האבן של "אש התורה". מאווירה קרירה ומסתגרת של היומיים הראשונים עברנו מהר מאוד לדאחקות, לצ'פחות ולסדרת חיקויים בלתי פוסקת והורסת מצחוק של מארחינו האמריקאים, ש"השם" נשמע בפיהם כמו דוד רחוק מאמריקה; הם, לזכותם, הגיבו בהומור.

 

לבשנו חצאיות, כמובן. וחולצות ארוכות כמובן. אכלנו כשר בלי לסבול - כי תחליפי חלב יש בשפע - והשתדלנו לחזור מילה במילה אחרי המארחים בזמן שבירכו על כל דבר שנכנס לפה או יצא ממקום אחר. הלו"ז היה צפוף כל כך ומהנה כל כך, שלאף אחת מאיתנו לא היה זמן להתקשר הביתה או לחברות. וחוץ מזה, היה לנו אותנו. כמו בכל פרויקט מציאות שנרקח במילואים או בטיול להודו נדבקנו זו לזו ודיברנו על לימודים, על משפחה ועל העתיד.

 

בערבים התארחנו אצל משפחות שונות ברובע (רובן אמריקאיות, לכולן בתי אבן מרווחים ומשופצים) או שישבנו והקשבנו לסיפור האישי של המארחות שלנו. אחת מהן, אני זוכרת, עזבה קריירה מטורפת בתחום האופנה בניו יורק. היא סיפרה על היום שבו החליטה להיות "שומרת נגיעה", ועד כמה התקשה ידידה הגיי, מעצב אופנה מצליח, שלא לנשק אותה על שתי הלחיים. אני זוכרת את החיקוי שחיקתה אותו בזמן שנעצנו בה עיניים מהופנטות. מולנו ישבה אישה פוסט-מודרנית, יאפית, שוויתרה על הכל - כי הכל, לדבריה, היה חסר משמעות.

 

סבבה בבסיס

 

חוץ מלהתקשר לאלוהים, "אש התורה" מסוגל כמעט לכל דבר. כשאת פוגשת את אנשיו, לא אכפת לך שלארגון יש כסף ונדל"ן שלא היו מביישים את כת הסיינטולוגיה בניו יורק, וששיטות השיווק שלו זהות לאלה של מקדונלדס: אנשי "אש התורה" נחמדים ומעודכנים, ומתעניינים בך מתוך סקרנות אמיתית. מה את עושה, מאיפה באת, מה חשבו סבייך כשהגיעו לארץ הזאת ולמה את מקווה מהחיים. אף אחד לא מדבר על זיונים ועל המניאק שלא החזיר אתמול טלפון, ואף אחד לא קם בבוקר בלי לדעת מה לעשות בהמשך היום ובהמשך החיים בכלל.

 

כמה מחברי הארגון, רבים מהם חוזרים בתשובה, הם באמת מהאנשים המקסימים שפגשתי. ולכמה מהנשים יש גינונים של "סקס והעיר הגדולה", רק בלי הסקס, בלי האלכוהול (פרט ליין קידוש) ובלי השופינג (כנראה). שום דבר בהם לא מתאים לדימוי חליפת-הגברדין-המיוזעת-ושקית-הניילון-על-המגבעת, שמתבשל ברקותיו של שונא החרדים.

 

שרה (אל תחפשו, השם בדוי), החברותא שלי, היתה טיפוס נערי ואהבה לרכוב על סוסים. בנה, שהיה אז בן חמש חסר מנוח ומבריק, צעק "פאק שבת" כשהתבקש לשבת בשקט בזמן הקידוש. בעלה הוא ממתק, והחיים של המשפחה הזאת נראו סבבה. כמו "סיינפלד", רק עם עשרה ילדים.

 

הנפילה היחידה באותו שבוע היתה כשאחת המדריכות האמריקאיות עשתה לנו סיור במאה שערים, והובילה אותנו לביתה של משפחה חרדית ילידת הארץ. את בתי האבן המעוצבים והפאות היקרות ברובע היהודי החליפו פתאום סלון מרופט ואישה מותשת, שניסתה לשכנע אותנו שבחרה בקלף הנכון. תינוק הזיל ריר על הסינר שלה וצרח, והיה נדמה שאפילו ספרי התלמוד בארון עומדים להזיל דמעה.

 

בתוך הדיכאון הזה העזה אחת מאתנו לשאול אם נכון להביא כל כך הרבה ילדים לעולם ולא לצאת לקריירה מחוץ לבית. השאלה התפצחה כמו קש על גב הנאקה האמריקאית. היא חתכה את השיחה במהירות ואמרה, "בנות, סיכמנו שלא שואלים שאלות אישיות". היא נפרדה בזריזות מהמותשת ומתינוקה הצורח והדפה אותנו בחזרה אל הרחוב.

 

התקרית החד-פעמית הזאת, כמו סדק שנפער פתאום, נשכחה במהרה. נשבינו בכריזמה של מארחינו ונסחפנו עם הרגשות החמים שהקיפו אותנו. ועל עניין הרגש צריך להתעכב: חוזרים בתשובה אמנם פוחדים מחוסר הרסן של העולם החילוני, אבל זה עולם חסר רסן רק לכאורה, כי מתחת לבאז הצעקני של החירות יש כבלים וסייגים ומחסומים. ויש גם רסן גלוי, לא מובלע, שמחייב אותנו, צאצאיה הצעירים של החילוניות, לדומם רגשות.

 

בתקופה שביקרתי ב"אש התורה", בעולם שממנו באתי קול היה צו האופנה. מצד אחד קוליות עיצובית, שחייבה אותך להתלבש הכי קול שאפשר; מצד שני קוליות במובן של קרירות, של הקשחת לב. של לא להיסחף. לא להתרגש ולא להיות רגשן. במקום כזה, כמו בהרבה קהילות חילוניות (אם אפשר לקרוא להן ככה), מי שממצמץ ראשון נופל. גם בזיונים. גם בכסף. אפילו בחברויות. אז לא מיצמצתי, אבל הייתי חייבת למצוא לעצמי מפלט. ב"אש התורה" ובארגונים דומים במערב קלטו את החסך הרגשי שלנו, אנשי החול. מותר למצמץ אצלם. מותר לבכות ולשיר ולצחוק יחד, ולהעניק את המחוות הפשוטות והישירות ביותר של חיבה.

 

נכון, אי אפשר לגעת במארחים הגברים והתקשורת עם הנשים לא מבוססת על פוצי-מוצי. אבל זאת בדיוק ההזדמנות לגלות את כוחה של העדינות, את יתרונותיהן של דרכים עקיפות. אחרי הכל, את זה עושה התנ"ך, שכמו כל יצירה עזה במיוחד מוביל אותנו אל הרגש. יש בו טקסטים רגשיים כל כך, מרגשים כל כך, שמתארים סקאלה אמוציונלית אותנטית שלמה - מתשוקה אדירה ועד ייאוש תהומי. עם הצעה כזאת, מי רוצה ללכת עם החברות לפיק-אפ בר? את מי מעניין לקחת את הטלפון של ההוא באמצע המסיבה?

 

אשר יצר, אשר יצקה

 

אחרי שבוע ב"אש התורה" התקשיתי לחזור הביתה, לעולם שממנו באתי. מצד אחד היה לי ברור שמקומי לא ברובע היהודי, אבל מנגד לא ידעתי איך למלא את החלל. ככה פתחתי את המעבדה הביתית שלי לניסויים בשמירת מצוות.

 

זה התחיל מניסיון לשמור שבת. אבל רק ניסיון, כי קצת כמו במקרה של רבין, השבת שלי מעולם לא היתה מאובטחת בצורה מושלמת. בכל פעם הפלתי על עצמי איסור אחר: פעם לא לכתוב, פעם לא להפעיל חשמל, פעם אפילו לגזור פיסות נייר טואלט מבעוד מועד. בשלב מסוים, כשנתתי לטירוף להוביל אותי, נטשתי לזמן קצר את צחצוח השיניים - אבל זה באמת לא שרד הרבה זמן.

 

שמירת הכשרות שלי היתה עוד יותר הזויה. זה התחיל מדילול החזיר, עבר לפיטורי הצדפות, נכנע לגירושים בין בשר לחלב וגלש למנהגי סניטציה טוטמיים של כלי אוכל. וכל פעם הייתי נופלת, או שוגה. תמיד היה משהו שלא ידעתי שאסור לעשות או לאכול.

 

בכלל, הרבה דברים מצחיקים קורים כשאת מנסה להתיישר עם ההלכה ולא בדיוק יודעת איך. למשל, אחת הברכות המדליקות היא "אשר יצר", שנאמרת אחרי שביצעת את זממך בשירותים. "ברוך אתה אדוני", אומרים בה, "אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים". עכשיו דמייני את עצמך בוהה בדלת השירותים עם המכנסיים למטה, מנסה להבין למה צריך להסתבך כשאפשר פשוט להגיד "אאאחחחחחחחח"?

 

מעולם לא בירכתי "אשר יצר". לעומת זאת מצאתי את עצמי מתפללת ל"השם" שייעשה למישהי מייקאובר ויברא אותה אטומים אטומים, סגורים סגורים. זה קרה ערב אחד, אחרי ארוחת שבת דשנה אצל חברים ברובע היהודי. חיכיתי בסבלנות אין קץ שמישהי תפנה לי את השירותים. כשהתקרבתי לדלת שמעתי אותה ממלמלת את התפילה ומורידה את המים. אחר כך היא יצאה ואני נכנסתי, רק כדי להיחנק מאדי הריח המהמם שהשאירה.

 

ההורים והחברים שלי כבר היו ערים לשיגיונותי בתקופת "אש התורה", כך שאף אחד לא התרגש במיוחד מכל נוהל כשרות, שבת או חצאית שהייתי מטילה על עצמי. למשפחה לא היה כוח להתעסק עם השטויות שלי, שנתפסו במידה רבה כאופנה חולפת. איש מהם מעולם לא הראה סימני חרדה מסימני ההתחרדות שלי, לבד מכמה שיחות טלפון מודאגות בין אמי לאחיותיה. חברי עוד טרחו לגלות סקרנות, אבל בעולם שכולנו הסתובבנו בו הסתובבו כל כך הרבה ברגים לכל כך הרבה אנשים, שהבורג המסובב שלי לא נראה חריג במיוחד.

 

היום אני חייבת לומר שההתנהלות שלי אז יכולה להיתפס כפרחית במופגן. קצת כמו דוגמנית שעושה ציצי, מדליקה נרות וחושבת שגבר עם תפילין זה הכי סקסי. אבל לזכות התורה אני חייבת לומר שמדובר בעולם מרתק עם היגיון משלו, ומי שנמשכת אליו פשוט לא יכולה להפסיק. הוא גורם לך לחשוב על כל כך הרבה דברים שנתפסים כמובנים מאליהם. אפילו שאלה כמו מה לאכול. או למה להודות על זה. ואיך פתאום תודה לאל שאני מסוגלת לקשור את השרוכים של הנעליים.

 

לטעת אישה

 

בשלבים האחרונים של ההתחזקות שלי עשיתי היכרות עם ברוריה ועם ילתא, שתי נשים מהתלמוד שזוכות לפופולריות בקרב פמיניסטיות דתיות. זה היה בבית שמואל בירושלים - מוסד פלורליסטי שחובק את כל הזרמים ביהדות, מאורתודוקסי עד לרפורמי, ועובדיו הם חילונים, חרדים ודתיים לאומיים. למדתי בו פעמיים בשבוע, בחוגי ערב, ולראשונה מאז נכנסתי לעולם היהודי לא הופעל עלי שום לחץ רגשי.

 

בבית שמואל הכרתי מרצות שצמחו ביהדות הדתית, אבל החליטו לא לוותר לה. בדרכן, ובמגבלות הז'אנר, הן התעסקו בנשים דומיננטיות מהתנ"ך ומתקופות מאוחרות יותר, שהגיחו פתאום מהטקסטים וחשפו עולם מורכב, אפל ומתסכל. ברוריה, למשל, היתה אשתו של התנא רבי מאיר. בניגוד לכל הנשים המושתקות של תקופתה, היה לה מעמד מעורר כבוד בחבורה הגברית והיא נחשבה לגדולה בתורה. רק מה, יום אחד, אחרי שדחתה בעצבים את האמרה "דעתן של נשים קלה", החליט בעלה לבחון אותה ושלח אליה את אחד מתלמידיו המסוקסים. ברוריה התפתתה, ומיד אחר כך התאבדה מרוב בושה.

 

הסיפור של ילתא עוד יותר טוב. הוא משקף, רגשית, את כל מה שהיית רוצה לעשות אחרי אלפי שנות אכילת חרא מהממסד התורני הגברי: ילתא היתה בעלת ידע תורני מרשים. יום אחד אירח בעלה הרב טיפוס בשם עולא, שסירב להעביר לילתא את כוס הברכה של יין הקידוש. בתגובה יצאה ילתא מהחדר, נכנסה לבית היין המשפחתי וניפצה שם 400 חביות יין, שזה ממש המון.

 

כשאת יושבת בכיתה עם כרך בגודל ובמשקל של מחצית מגופך, והארמית מתבהרת משפט אחרי משפט, הסיפורים האלה גומרים אותך. פתאום לתוך המועדון הסופר-גברי הזה נכנסות בסערה נשים ומפרות את כל הכללים. פתאום, אחרי שנים של רחרוח וגישוש בעולם הדתי, נזכרתי שלא נתקלתי בנשים כאלה בשום טקסט שקראתי, בשום תפילה ששיננתי.

 

אני זוכרת שיחה שהיתה לי באותה תקופה עם ידיד שלי, גיי גאה ונקי מרגשות אשם. דיברנו על איזשהו מדרש ופתאום הוא אמר לי, "אבל הרעים האלה שהם מדברים עליהם בטקסטים הם אנחנו. אנחנו אלה שנמצאים מחוץ לגדר - הומואים, ונשים, וגויים, ומאוננים, ומי לא". התובנה שחז"ל לא היו רחוקים במיוחד מהטליבאן, או שהרמב"ם היה מיזוגן קליני שתמך בהוצאה להורג של נאנסת גויה גם אם היא בת שלוש (כי היא גרמה ליהודי שאנס אותה לחטוא או משהו ברוח הנוראית הזאת) היתה מטלטלת מבחינתי.

 

אז נכון שהאבחנות האלה לא נשמעות מזעזעות לאוזן חילונית, אבל אני, אחרי שנים של היקסמות מטקסטים ומרעיונות הלכתיים, הרגשתי פתאום שאני חוזרת הביתה. אל הגוף שלי, גוף של אישה, ומחוץ לגדר. מחוץ למגרש המשחקים התורני הזה, שכדי לשחק בו צריך לשחק בחוקים שלו, גם אם משמעות הדבר היא להסיר מעלייך את זהותך, את גופך, את היותך אישה.

 

כשהבנתי שאני "הרעה" בסיפור, התחיל המסע חזרה לחילוניות. "תבטיח לי שאף פעם לא אצטרך לחזור לשם שוב", אומרת קארי פישר לברונו קירבי ב"כשהארי פגש את סאלי". אבל אני, שכל כך לא רציתי להיות מחוץ לגדר, מצאתי את עצמי חוזרת לשם. אני עומדת שם גם היום, בשתי הרגליים.

 

עזבו אלוהים, תביאו סתם גדול

 

לפני כמה חודשים יצאתי לשחייה לילית עם ידיד. על החוף התל אביבי היו כמה זוגות וכמה יחידים, ואנחנו הורדנו את הבגדים ונכנסנו לים. השתוללנו במים ערומים כמו אדם וחווה לפני הגירוש מגן עדן, איש מסביב לא עשה יותר מדי עניין מהבשר החשוף - ובכל זאת, תחושת החופש היתה מעט כפויה. היא חסרה את האותנטיות הפשוטה של הרחצה בחוף הנפרד בקריית חיים.

 

הרבה שנים עברו מאז, ולאורכן היו הרבה חביות יין שניפצתי או רציתי לנפץ, והרבה חביות יין שעדיין מחכות במרתף. האם אוכל אי פעם לשחזר את התחושה ההיא שחוויתי בקריית חיים כנערה? אולי כן. ואולי לא.