האהבה שלי היא לא האהבה שלו

אפלטון היקר, למה החלטת שאהבה טהורה, בלתי מינית, יכולה להתקיים רק בין שני גברים? תמיד מצאתי נחמה בחברתם של גברים, אנשי-סודי הנאמנים ביותר. אבל איש סוד אחד יקר לי במיוחד החליט באחרונה שהכי טוב שלא נדבר יותר, כי פתאום לא מתחשק לו להיות אפלטוני איתי. מכתב גלוי

אפלטון היקר, למה התכוונת כשדיברת על אהבה טהורה, נטולת אינטרסים, המבוססת על אמת ורגשות טהורים? ומדוע החלטת כי זו יכולה להתקיים רק בין שני גברים? האם אהבה בין גבר ואשה יכולה גם כן להיות תמימה ואה- מינית? פעם חשבתי שכן. או יותר נכון, קיוויתי שכן. מאחר שמעולם לא הסתדרתי עם בנות, ומלכת הכיתה תמיד עשתה לי את המוות, אני נוטה למצוא נחמה בחברתם של גברים. אנשי הסוד הנאמנים ביותר שלי היו מאז ומתמיד גברים, זה הרבה יותר כיף. גברים מפרגנים, אמיתיים, והרבה יותר חמודים, וגם יכולים להכיר לך חבר חמוד. וכשאת נראית ממש טוב, הם יגידו לך את זה, תהיי בטוחה.

 

איש סוד אחד יקר לי במיוחד ולאחרונה החליט שהכי טוב שלא נדבר יותר. אני בטפשותי שאלתי מדוע, וכי למה כועס עלי כבודו? כבודו השיב כי קשה עליו מנשוא את התיק הזה. חברי הטוב, מלבד העובדה שהינו איש מקסים, מצחיק ונוח לבריות, ניחן גם במידה בלתי רגילה של סבלנות, ונאלץ להקשיב ולהבין את כל שגעונותיי, ותאמינו לי, אלה רבים הרבה יותר מהממוצע. לא רק שהנ"ל מקשיב, הוא גם תומך ומייעץ. האומלל הזה, נאלץ להקשיב לקיטורים שלי ולסיפורי הדייטים הכושלים שלי ולנחם אותי לאחר כל אכזבה. כמו כן, האיש התמים הזה סבור, בתמימותו הרבה, שאנוכי ברייה חיובית וחיננית, ומסכים איתי לגבי הטענה שהבעיה היא בסביבה ולא בי. בעצם, נראה לי שהוא הכניס לי את הרעיון הזה לראש.

 

פתאום הוא מתעצבן כשאני מגדירה מישהו אחר כ"חמוד"

 

החברות ביננו התחילה בנסיבות תמימות למדי. לאחר כמה

חודשים, מצאנו עצמנו חברים טובים. הכלל הלא כתוב היה, שאנחנו משתפים האחד את השני באירועים האחרונים על סדר היום - כל אחד ואירועיו שלו. אז למה פתאום הוא מתעצבן כשאני מעירה הערת אגב על מישהו שנראה "חמוד", למה פתאום צריך להיזהר בכל מילה? זה לא היה ככה פעם. כאן עולה שאלת השאלות: האם אפשר להמשיך ולהיות חברים טובים כשהאחד מחליט שהגיע הזמן לשנות את ההסכם, בעוד האחר דווקא מבסוט ממנו?

 

ויש עוד שאלה, לא פחות שאלתית: האם היה נכון בכלל לצפות שקשר כזה יימשך באותה מתכונת לנצח? ושאלה עוד יותר מעניינת: איך זה, לעזאזל, שהגבר היחיד שרואה אותי רולה בפיג'מה, חושב שאני יפה לפחות כמו הלנה, ואילו הגברים שאני עומדת שעות מול המראה לכבודם ומורטת שערות מכל איבר שאני מגיעה אליו עם כפות הידיים, עושים לי את המוות?

 

קשה לי מדי, הלב שלי נשבר איתך כל פעם מחדש

 

המשפט האחרון שאמר לי, או יותר נכון כתב, באמצעי הידוע כאחד מסממני האוטיזם של הדור שלנו, הטלפון הנייד, היה כדלקמן: "קשה לי מדי, הלב שלי נשבר איתך כל פעם מחדש". ואני כמו מפגרת עניתי לו : "זאת לא אשמתי, אל תעניש אותי". מה שנכון, כשלעצמו, אך אולי קצת חסר רגישות, תחת הנסיבות.

 

מפה לשם הוא החליט, שאין מקום להמשיך ולקיים אינטראקציה מכל סוג, מאחר שלדידו, לאחר שצד אחד חשף את רגשותיו, שכנראה שקולים גם לחולשותיו, והצד השני עומד איתן באטימותו הרגשית - הרי שאין יותר על מה לדבר.

 

ואני אומרת, להיפך, עכשיו כשהכל בחוץ, אין יותר מה להסתיר, כבר ראיתי לך הכל, אז אנחנו יותר קרובים, לא ככה?

 

נראה שלא. נראה שהפכתי מבת ישראל תמימה, הנוטה לשתף את חברה הטוב בכשלונות האינטימיים שלה, למפלצת, שוברת לבבות והורסת משתאות אפלטוניים. ומה יצא לי מזה, לא חבר טוב ביד, ולא מאהב טוב פחות על העץ - יצאתי קירחת מכאן ומכאן. עכשיו לא נותר לי אלא לפנות אל הנ"ל ולומר לו: יקירי, בוא נדחה את זה לפעם אחרת, בינתיים נישאר חברים, יש לי המון דברים לספר לך, ואני גם קצת מתגעגעת אליך. ועד כמה שזה נשמע מליצי, אבל כן, באופן אפלטוני. מה אתה רוצה ממני? זה הכל באשמת אפלטון והרעיונות המוזרים שלו.