המלחמה שלי
כשאפרת רומן אשר גויסה לשב"כ, היא לא לגמרי הבינה למה היא נכנסת. 19 שנה אחרי המפגש שלה עם מי שרצתה להיות המחבלת המתאבדת הראשונה, היא לא לגמרי מבינה איך היא יצאה
חצי שעה לפני שהייתי אמורה לצאת הביתה לחמשוש הודיעו לי שיש שינוי ומישהי נעצרה. אמרו שעוד מעט ייקחו אותי למגרש הרוסים, ושאצטרך לשבת איתה בזמן החקירה. אמרו שכדאי לי להתכונן ללילה ארוך. בדרך ניסיתי לדלות פרטים, למלא במידע את ההיסטריה הקלה שרעדה לי בקצוות.
הגענו לבית המעצר במגרש הרוסים בשעת ערב. אל דלת הברזל הראשונה ליווה אותי הנהג; ממנה אל השנייה ליוו אותי שוטר, צעקות, הערות ושריקות. לפני הדלת השלישית לקחתי נשימה עמוקה. "היא חברה בחוליה", חזרתי על הדברים שנאמרו לי. כובשת איומה ככל שאהיה, חשבתי, כאן אני צודקת. ברגל בטוחה יצאתי לחצר המחשיכה שלפני האגף הביטחוני, ומעדתי על מה שרק בדיעבד הבנתי שהיה אסיר כפות.
אף אחד לא הכין אותי למפגש עם המתאבדת (צילום: רויטרס)
את מה שהתרחש אחר כך אני לא ממש זוכרת, אבל ארבעה ימים של חום גבוה והקאות עם הזיות על אנשים ששקי בד מכסים את פניהם הבהירו לי מעל לכל ספק שמדובר, לכל הפחות, בנקודת מפנה בחיי. כשחזרתי, מיוסרת ומבולבלת, הבוס הגדול ליטף את ראשי ואמר לי בנימה ששכנעה מאז מיליונים לרכוש סלקום, "אני מעדיף אנשים שיעשו רק את מה שאין להם ברירה אלא לעשות". שש או שבע חקירות נוספות וצעירה משכילה ויפה שתיארה בנוכחותי איך הרגה חייל הפכו את הדמגוגיה שלו למספיק מוצדקת בעיני, לפחות לזמן שעוד נותר לי לשרת.
בדיעבד אני בטוחה שגם האנשים שנתקלתי בהם, שלא היו בדיוק ישנוני וביישני, עזרו לי להשתכנע שלפחות רוב הדברים שעשיתי בשב"כ לא היו תוצאה של גחמות, אלא נעשו למען ביטחון ילדינו. את האישור הסופי לזה העניקה מי שרצתה להיות המתאבדת הפלסטינית הראשונה, אבל את הסיפור הזה צריך להתחיל בהתחלה.
סיפור מהמרתף
מסיבות השמורות עד היום בצבא, בתחילתה של הטירונות נלקחתי עם עוד שלוש חיילות לתחקיר ביטחוני. למרות החשאיות שאפפה את התפקיד המיועד, היה משהו בדברים שנידב המתחקר שפיתה אותי. ככה יצא שאני - אחת שהשאיפה הצבאית הכי מרחיקת לכת שלה היתה דגמ"ח אמריקאי - גויסתי לשב"כ. ובזמן שכל חברותי נדרשו להפגין יכולת ספיגה מעולה שנשרה מהן מיד עם תום השירות, נדרשתי אני להרחבה משמעותית של טווח הדעות הסותרות שאני מקיימת במקביל.
הרבה שנים נדרשו לי כדי להשלים עם זה שאני לא יכולה לנתק את מי שאני מהחלק הזה, גם אם לפעמים נדמה לי שאישיותי השב"כניקית מתקיימת כיחידה נפרדת בתוכי. ולמרות שתמיד מאשימים את השמאלנים בשנאה עצמית, כבר די הרבה זמן אני חושדת שלמדתי לחבב את עצמי גם בתפקידי כסוכנת א'. אולי הגיע הזמן להפוך את הפיוס הזה לפומבי.
האמת היא שההיכרות הראשונית ביני לבין שירות הביטחון הכללי לא היתה ממש זוהרת; היא נערכה בכוכים מאובקים ומחניקים. כדי להתמודד עם הזעזוע מעומק פולשנותו של המנגנון, השקעתי את עצמי בקריאה ובשינון טופסי מעקבים, תיאורי חשודים וסיכומי חקירות. וכך העברתי ימי ארכיון שלמים בהתמסרות לעלילות המפותלות בחומר שהייתי אמורה לתייק.
שלושה חודשים חלפו עד ששוחררתי מצינוק הארכיון והועברתי אחר כבוד לשטח. עד אז בית לחם נשמעה לי כמו גלויית כריסמס, אבל מבעד לחלונות מכונית השירות שהובילה אותנו לשם, הדרכים המוכרות מטיולי השבת המשפחתיים נראו לי אחרות ואפלוליות. "אז מה את אומרת על הציפוי נגד סנוור שעשו לי לחלונות?", שאל א"נ תוך שהוא חובט בידידותיות עזה על ברכי, "משהו בומבה, לא?". נדמה לי שמילמלתי שכן. אני די בטוחה שרגע אחר כך, כשפנה בחריקת גלגלים וכמעט נכנס במחסום הש"ג של הממשל, הבנתי שלכל אחד יש דרך משלו לצקת תוכן בדימוי הגברי.
אגב דימויים גבריים, יש לציין כי מבין כל אנשי השב"כ שאיתם שירתתי, היחיד שעוד נענה לפרמטרים סבירים נראה יותר בנדי מבונד. צעיר האנשים שהכרתי שם חגג יום הולדת 26 חודש אחרי שהגעתי. כולם מלבדו כבר עברו את השלושים, נשואים ועם ילדים. ברגע שהשלמתי עם זה שלי כנראה לא יהיו "חבר'ה מהצבא", ובעיקר לנוכח האלטרנטיבות שציפו לי בכל יחידה אחרת, הצלחתי להסתפק בזה שלפחות מדובר באנשים שבחרו להיות איפה שהם נמצאים. וגם אם הבחירה בעבודה בשב"כ היא משהו שיכולות להיות עליו השגות, הרי שלפחות זאת לא היתה חבורה מתוסכלת שהוציאה עלי, האישה היחידה בין שבעה גברים, את זה שאין להם חיים.
המחשבה הפרנואידית כמה זה קל לארגונים כאלה לשלוח זרועות ארוכות לחייך אם רק יראו בך איום, עדיין מלווה אותי (צילום: רויטרס)
הגדרת התפקיד הרשמית שלי היתה פקידת נפה, מה שאומר שהייתי אמנם בשב"כ, אבל פקידה. וזה כמובן אומר שבין כל כוסות הקפה עם המשקעים הדוחים ששטפתי כל יום, לפחות 20 היו של ערבים. מטלה נוספת ומגעילה הרבה יותר שמילאתי היתה קבלת הקהל - שהורכב מכל מי שנדרשו להגיע לבירור במשרד. במילים אחרות, כל מי שרצה משהו שאנחנו כנציגי מדינת ישראל יכולנו לנצל לטובתנו.
הנוהל היה קבוע: שלוש דפיקות חזקות מבפנים על דלתות הברזל בשביל להזהיר את מי שבחוץ לא להישען. שלושה סיבובי מנעול, משיכה של שרשרת ביטחון, וידית שתמיד נתקעה ונפתחה רק אחרי שהמוזמנים לתשאול שעמדו בחוץ חבטו בה חזק. בהתחלה עוד הייתי מחייכת לבאים ומברכת אותם "סבאח אל חיר", תוך כדי שאספתי בידיים רועדות תעודות זהות. אחרי כמה חודשים, כשננזפתי קשות על זה שהצעתי שתייה למישהו שחיכה המון זמן, סיגלתי לעצמי ארשת פנים קהה ואטומה. אבל הג'וב שלי לא הסתכם בזה. אולי הוא אפילו לא התחיל בזה.
בוקר אחד הוזמנתי להתלוות לשניים מטובי בחורינו לפגישה בבית מלון. ההסבר הפשוט היה שבכל פגישה, חקירה, חיפוש או מעצר של אישה נדרשת נוכחות נשית, מטעמי דת ומשפט; נוכחותי הנשית, התברר, היתה בדיוק מה שלשמו הובאתי מלכתחילה. כמה חבל שלא יכולתי להסביר את זה לחבר של אבא שלי, שראה אותי נכנסת לחדר במלון עם שני גברים שגילם בערך כפול משלי בשעות שבהן הייתי אמורה לשרת את המולדת. חבל גם שלא זכרתי שאם שני גברים אומרים לך ש"כל מה שאת צריכה זה פשוט להיות", זה לא ייגמר טוב. אבל ככה התחיל היום שבו פגשתי את מי שרצתה להתאבד ראשונה.
המקל והגזר
המחבלת שרצתה לעשות היסטוריה היתה דתייה שיעית קנאית ולא לגמרי שפויה, שהונחתה להסיע מכונית נפץ לכיכר ציון בירושלים. לפי מידע שנאסף אצל כוחות הביטחון, כלומר אנחנו, נודע שהיא מסתתרת אצל דוד שלה ומחכה ליום פקודה. כדי שנוכל לבצע את החיפוש והמעצר ולהצליח לצאת ממחנה הפליטים הכי צפוף בעיר כשהיא בידינו ואנחנו בחיים, הוטל עוצר על כל האזור. בחסותו של העוצר הוחלט לתפוס בלילה הזה עוד כל מיני מבוקשים - 43 בסך הכל, ושניים שאסור לחזור בלעדיהם.
את חלון המכונית שבה נסענו באותו לילה של שנת 87' כיסה ערפל כבד. ישבתי דחוסה בין מ' - בכיר השב"כניקים שלי שהיה רוקם גובלנים בשעות הפנאי, לבין מ' - הסייען שתפקידו היה להצביע על בתי המבוקשים. האופי של מ' הסייען, שהגדרת המקצוע שלו היתה בעצם בוגד ומלשן, היה בפירוש החלק הפחות מסריח שלו. האיש פשוט העדיף להימנע ממקלחת ובמקום זה התרחץ בבושם של זקנות, וניצל את הטלטלות שגרמו הסימטאות הצרות כדי להיצמד אלי.
הגענו אל הבית של הדוד. מאחורינו ומצידינו היו צנחנים ומג"בניקים. החרדנו את הדממה בדפיקות רמות על הדלת ובצעקות "אפתח אל באב", ונכנסנו פנימה בקתות רובים זקורות ובריצה מהירה. אחרי שהערנו את בני המשפחה, הפכנו להם את כל הבית והפחדנו ילדים וזקנות, הבנו שהמחבלת באמת לא שם והלכנו לבקר דוד אחר.
חצי מחנה עברנו ככה ברגל, והיא איננה. בינתיים השחר התחיל לעלות, והכלבים בכל המחנה נכנסו לג'ננה של נביחות. "מתקפלים או חוזרים?", שאלו אותי בקשר. הסתכלתי על המבט המודאג של מ': "מנסים עוד אחד".
נכנסנו. אחרי כמה שניות צעק אחד המג"בניקים שהוא מצא משהו, דלת, ירידת סתרים למרתף. לפני שהספקתי להגיב שמעתי מישהו צועק שיש שם מישהו. פנס. מישהי. זה הקיו שלי: "א', תגיעי הנה מיד!".
היתה שם אישה מבולבלת שהתעוררה לתוך קנים מכוונים של רובים, ודבר ראשון כיסתה את ראשה ופניה. מ' הזהיר את כולם שאמור להיות לה מטען, וכמה חיילים התחילו לעשות חיפוש בחדר. "צריך לחפש עליה", אמר מישהו ו-מ' הסתכל עלי. הוא אמר לה להתפשט כדי שאוכל לראות שאין עליה כלום, ולי אמר שיעמוד ממש מאחורי. אחר כך הוא כיוון אליה את האקדח ואמר לכולם לזוז לאט ולא להסתכל. "את תהיי לי עיניים", הוסיף. "אם היא עושה משהו חשוד, תצעקי".
"תקלטו מה יש כאן", אמר פתאום צ' לתוך השקט המתוח, ושלף גזר שמנמן ואימתני מתוך המגירה שליד המיטה. גזר, ולא בשביל סלט, אצל אחת שהתכוונה להתפוצץ בשם אללה.
למה שקרה שם אחר כך כבר סופרו כל כך הרבה גירסאות, שאין לי מושג איזו מהן מתארת את המציאות כפי שהופיעה בדו"ח הסיכום. יכול להיות שהמחבלת לא באמת ניצלה את ההפוגה הקומית כדי לתפוס אותי; אולי היא אפילו לא ניסתה. מה שברור לי מעל לכל ספק זה ששם, יותר מבכל מקום או רגע אחר עד היום, חוויתי סכנת חיים ממשית.
גולני שלי
נדמה לי שאובדן התמימות הוא הקלישאה שתמצה הכי טוב את מכלול הסימפטומים הפוסט-טראומטיים שיש לי מאז השב"כ. יכול להיות שזאת שריטה שמכיר כל חייל בגולני. ייתכן שהחיכוך באוכלוסייה כבושה הוא לא משהו מומלץ, ואעשה כל שביכולתי למנוע אותו מילדי. אבל המחשבה הפרנואידית כמה זה קל לארגונים כאלה לשלוח זרועות ארוכות לחייך אם רק יראו בך איום, עדיין מלווה אותי. אפילו היום אני מסתכלת על מפגש בין אנשים, או על מכונית שחלונותיה כהים, כעל התחברות חשודה. 18 זה גיל צעיר מדי לאבד את המובן מאליו של היותנו אנשים חופשיים.
כמו הסוהר והאסיר החולקים סורגים, ככה גם אני, כשעמדתי להשתחרר, ראיתי בחוץ רק אנשים שלא יודעים. כששקלתי את הפיתוי שבלהישאר עם שאר האנשים המסומנים, קיבלתי עצה מצוינת לחיים: "מה רצית לעשות עם החיים שלך לפני שהגעת לשירות?", שאל א"ש, איש שאת רוב שנותיו תרם למוסד. זה היה הרגע שבו הבנתי שמלבד שש וחצי דקות בגיל 12, מעולם לא חלמתי להיות סוכנת.
כיום מתפקדות שלוש השנים שלי בשב"כ כפריט הכי סקסי במלתחת קורות החיים שלי. הצירוף של אישה ושירותי ביון, כמו כל אביזר מושלם, תמיד מתאים לנסיבות: כשאני רגישה ופגיעה, כשאני מפגינה ביטחון, כשאני ידענית, שרוטה, שמאלנית או חרדתית.
למרות שאני דוהרת על העבר הזה שלי כמו האופנובנק, בסופו של עניין הדבר הכי חשוב שלמדתי בשירות זה להכין ברבע שעה שקשוקה מעולה לעשרה אנשים. העובדה שעשיתי את זה בחדרי השב"כ, בבניין הממשל הישן בבית לחם, או לקראת לילה של מעצרים, היא משהו שבמשחק מילים פשוט אפשר לכבוש איתו את האירוע.
ממש כמו בית המשפט, שמבלי להודות בעובדות פסק באופן תקדימי פיצויים של מיליונים למי שנעצרו ועונו בידי השב"כ, כך גם אני מצליחה למצוא מדי יום פתרונות יצירתיים לאמביוולנטיות שלי כלפי מה שהייתי. אחרי שנים שהטרדתי את עצמי בטרחנות רפטטיבית מבית היוצר של גדעון לוי, אני שמחה לגלות שאני כבר באמת לא חושבת שכל האשמה על הכתפיים האישיות שלי, או שהווזלין שאני מורחת על המעשים שלי הוא שמאפשר את המשך הכיבוש, וכמו כל הגנרלים המתפכחים אני טוענת לשמאלנות מנומקת וסדורה. מה שלא עזר לאף אחד מאיתנו לצפות את עליית החמאס.