האיש הזה, האקס של המדינה, הוא יצחק רבין, שבלילה אחד נרצח, והשאיר אותנו, מדינה שלמה, כמו אשה מיוסרת, מחפשת, מעט מתוסכלת, ומאוד מרירה.
אבל בואו קודם נדבר קצת על האקס, על הפרידה. האקס של המדינה, כמו כל אקס, עוזב ברגע השיא, ברגע הכי רומנטי, עם שיר שלום בלב, ומבט מאמין בעיניים. כמו כל אקס, הוא לא הכין אותנו לעניין, ועצם הלם הפרידה הופכת אותו לאקס של המדינה כולה. כמו כל אקס מיתולוגי, הוא הכי יפה, הכי חכם, והכי בלתי מושג שאפשר.
היה שלב ההלם המוחלט, שלב ההכחשה
כשנפרדנו, זה היה טראומטי. התנהגנו לפי כל כללי הפרידה הדרמטית. היה שלב ההלם המוחלט, שלב ההכחשה, זה הרי לא קרה לנו, לא יכול להיות שנפרדנו, זו לא המדינה שלנו. אחר כך קלטנו שזה אמיתי, עברנו לשלב הבכי, דמעות רומנטיות שירדו מהלחי, כל שיר ברדיו ריגש, כל תמונה מפעם גרמה לדמעה. שלב הבכי היה הכי ארוך, באו חברים לנחם, אפילו החבר מאמריקה הגיע ואמר שהיה לנו חבר נפלא. אחרי הבכי באו הזעם והכעס, ובסוף מותשים ישבנו על הספסל, והבנו שזהו הוא אקס, הוא לא יחזור, האקס של המדינה.
חלק מהתאוששות מהאקס, הוא למצוא לו תחליף מהיר. ככה הייתי תמיד עם גברים, היה לי סיכוי להתאהב רק אם הייתי ממש במצוקה, אחרי פרידה, שחיפשתי נחמה. אז חיפשנו לנו איש אחד, שיחליף את האקס, שייתן לנו אהבה חדשה. בהתחלה שקענו אל הבחור שהיה הכי קרוב למקור, כמו אלמנות בחיל אוויר, הלכנו על החבר מהטייסת של האקס, הכי דומה וקרוב לזכרונות. התנחמנו עם החבר, שמעון קראו לו, ניסינו לשחזר את הקסם שהיה, אבל זה רק כמעט, כואב מרוב דימיון, מזכיר, לא יכולנו להסתכל בו ולא לחשוב עליו, על האקס, אז הלכנו. אמרנו לו, לשמעון, שזה לא הוא, זה אנחנו.
אחריו יצאנו עם "בני ילד רע", בדיוק הפוך מהאקס
אחריו יצאנו עם "בני ילד רע", בדיוק הפוך מהאקס, בחור משומן, עשיר ומלוקק, עם הרבה ג'ל בשער. בנימין היה התחליף שאהבנו לשנוא, ואמרנו לו שאפילו לא ינסה, כי הוא אף פעם לא יתקרב לקרסולי קרסוליו של האקס. לבנימין הראינו את התחתונים, ושיחקנו משחקים של גדולים, אבל סקס זה לא מספיק, רצינו שוב את הטעם הרומנטי שנלקח, טעמו של האקס.
את הילד הרע זרקנו לכל הרוחות, ואימצנו בחום ילד חדש, שהזכיר מעט את קסם האקס, אהוד קראו לו, לצעיר. בהתחלה התאהבנו, ממש האמנו, שאולי איתו נצליח לשחזר את טעם האהבה, את מרקם הקסם, נמשיך את הדרך. אבל הצעיר, מרוב שרצה להיות כמו האקס, התבלבל המסכן, התחרבש לו באהבה. ונפרדנו, התרסקנו, כל כך התאכזבנו.
הבנו שאנחנו מתחילים להיות בעייתיים, מדינה שלמה, כמו רווקה נואשת שאף פעם לא מתייאשת, אבל לעולם לא תמצא אהבה חדשה, עד שלא תוותר על הזכרונות המתוקים, מעט פיקטיביים ולא מציאותיים, הזכרונות מהאקס.
האקס של המדינה הוא סמל האובדן, סוג של החמצה, של עתיד לא נודע. אולי אם אנחנו היינו עוזבים אותו, היה לנו יותר קל, אבל הוא זה שנרצח, ותמיד שהאקס הולך אנחנו נשארים עם סימן השאלה, מה היה קורה אילו היינו נשארים? מה היה קורה אלמלא נפרדנו?
לאט לאט, התרגלנו לפרידה, ראינו שזה לא קל, אבל הזמן עושה את שלו, והאקס נשאר תמונה מטושטשת בארון. הרגשנו בשלים לקשר, רצינו דמות אבהית, רצינו להתיישב, לנוח קצת מהחיפוש הזה אחרי גבר חדש. אז הלכנו לדוד השמן הוותיק, אריק, שאולי הוא לא סקסי, וטיפה מושחת, אבל הוא הדוד הקרוב, ואנחנו רצינו אהבה, יציבות, רצינו ביטחון. התפשרנו? אולי. התבגרנו? לא. הזדקנו? כן, מאוד.
אז נהיינו אשה נשואה שחיה בסוג של פשרה עם דוד אריק בחווה. וכשגם אריק נלקח בחטף, נשארנו בינתיים עם עוד אהוד. ואנחנו מחכים עכשיו שיבוא עוד איזה אביר, על ווספה לבנה, ויגיד לנו: יאללה אשה, תפסיקי לבכות, בואי תעלי חזרה ותתחילי לבלות, תחזרי מדינה, תחזרי לחיות, אני מבטיח לעשות לך טוב.
נכתב במקור במלאת עשור לרצח יצחק רבין
הבלוג של יעל