רע לתפארת

כמעט הכל לא עובד בהעתקה הקולנועית של "המפיקים", שממחזרת אחת לאחת אותן רפליקות והעמדות שעבדו כה היטב בקומדיה של מל ברוקס לפני 37 שנה. שמוליק דובדבני על סרט פשוט רע

 

 

"המפיקים", העיבוד הקולנועי שהתקינה סוזן סטרומן למיוזיקל הבימתי המצליח שהעלתה בברודוויי, לפי הקומדיה מאת מל ברוקס מ-68', מיועד, במקרה הטוב, למי שלא חזה מעולם במקור. מי שזוכר היטב את הסרט ההוא, וחמור מכך – צפה בהצגה, כמו זה שכאן יושב ומקליד – יראה בגרסה המזמרת הנוכחית כלא יותר מלעיסה של אותו חומר, פעם אחת יותר מדי. “עיבוד" נכתב בשורה הפותחת, אך ספק אם זו אמנם המילה הנכונה להגדיר באמצעותה סרט שממחזר, אחת לאחת, אותן רפליקות והעמדות, אותם שטיקים ממש, שעבדו כה היטב שלושים ושבע שנים קודם לכן.

 

אפשר היה לפטור את "המפיקים" מודל 2005 כעוד כישלון מפס הייצור ההוליוודי, אלמלא ייצג זה תופעה מעניינת הרבה יותר. ההפקה הבימתית, זאת כל אחד יודע, תיזכר כלהיט היסטורי בתולדות ברודוויי – היא גרפה מספר שיא של 12 פרסי טוני, והפכה להצלחה מסחרית מסחררת. תופעה ממש. לפני כשנה נראו גם סיכוייו של הסרט באוסקרים גבוהים ביותר. אלא שמאז יצא זה לאקרנים באמריקה הוא נרשם כאחד הפלופים המהדהדים של השנה – הישגיו בקופות מגרדים בקושי את סף עשרים מיליוני הדולרים. יתר על כן, נוכח כישלונו הצורם של "רנט", עוד גרסה פילמאית זניחה למיוזיקל בימתי מצליח, יש מקום לתהות שמא השמועות על תחיית המחזמר ההוליוודי, שסומנה לרגע נוכח אשד פסלוני האוסקר שהומטר לפני שלוש שנים על "שיקגו" בבימויו של רוב מרשל, לא היו, למרבה הצער, מוקדמות מדי.

 

כזכור, עלילת "המפיקים" – הסרט, המיוזיקל, וכעת גם הוורסיה הקולנועית המזמרת – מפגישה בין רואה חשבון עצבני (מתיו ברודריק) למפיק תאטרון מרושש (נייתן ליין), הזוממים להעלות, בכוונה תחילה, את המחזמר הכושל בתולדות ברודוויי. לשם כך הם בוחרים מחזה מזופת במיוחד, “אביב להיטלר" כותרתו, שחיבר ניאו-נאצי מופרע (וויל פארל), מצוותים לו את הבמאי והשחקנים הנוראים ביותר שבנמצא, ונחרדים לגלות שערב הפתיחה מוגדר כלא פחות מהצלחה היסטרית. אז, בשלהי שנות ה-60, עת כתב וביים מל ברוקס (הוא אף זכה אז באוסקר על התסריט המקורי תוך שהוא מביס את “2001 – אודיסיאה בחלל”, לא פחות) את סרט הבכורה שלו, נתפס "המפיקים" כחלוץ הקולנועי ללעוג לאופנת המחאה, הטעם הרע וה"קאמפ" של הלייט סיקסטיז; כן קיננה בו ביקורת סרקסטית על הז'אנר עצמו, במיוחד "צלילי המוזיקה" מ-65', שהלהיטים המלוקקים והדביקים שלו מושרים על רקע עליית הפשיזם.

 

מצלמה על הבמה, ויש לנו סרט!

 

"המפיקים" המקורי היה ונותר אחד הסרטים המצחיקים שהופקו בהוליווד. העובדה שהפך – הסרט, אגב, התקבל בזמנו בעוינות ביקורתית ולא זכה להצלחה – לאחד ממחזות הזמר הקופתיים בהיסטוריה של ברודוויי היא, נוכח עיסוקו הפרובוקטיבי בשאלות של כישלון והצלחה, יותר מסתם עוד אנקדוטה משעשעת. מה לא עובד בהעתקה הקולנועית של ההצגה? כמעט הכל, אבל קודם כל העובדה, שבמקום להפוך ליצירה העומדת בזכות עצמה, “המפיקים" מנסה למכור לקהל-שלא-ידע-את, או המבקש לשוב ולהיזכר – את ההפקה הבימתית. שכן סטרומן מבצעת את המלאכה בנאמנות עיקשת, כאילו פחדה לגעת במה שעבד כל כך טוב על הבמה, כך שהתוצאה הכבדה והאיטית מתרוקנת לחלוטין מכל האנרגטיות שאפיינה את המקור התאטרלי.

 

חמור מכך. הצפייה בסרט מעלה ממילא את זכר המקור הקולנועי, ומדגישה עד כמה ברודריק וליין אינם אלא חיקוי חיוור של ג'ין וויילדר וזירו מוסטל, בהתאמה, שמילאו את תפקידיהם בקלאסיקה ההיא. אלא שברודריק כלל לא משכנע בנוירוטיות שלו, שהתלבשה היטב על אישיותו הקולנועית של וויילדר (ברודריק נראה יותר כנער תמים), ואילו נוכחותו של ליין שבה ומזכירה איזה קומיקאי ייחודי ונדיר היה מוסטל המנוח. “המפיקים" נראה ונשמע כמו ששום סרט מוזיקלי כבר לא נראה ונשמע מזה ארבעים שנה – חישבו, בעצם עדיף שלא, על "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" (1968) – ולא משום שמדובר במחווה עם טעם של פעם. סטרומן, במחילה, מן הסתם סבורה שבימוי קולנועי פירושו לתקוע מצלמה בקדמת הבמה ולהניח לה לתעד את ההתרחשות.

 

אז נכון, השירים חביבים להפליא, ואת "אביב להיטלר" המזהיר או המארש הנאצי המצחיק עד דמעות Haben Sie Gehört das Deutsche Band לא יצליח לקלקל גם במאי חסר כישרון במיוחד. אף אומה תורמן, שמגיחה פה כאולה השבדית, סיר לחץ של מין המאיים להתפקע, מספקת רגעים קומיים מרנינים, וכך גם פארל המוצלח עד מאוד. הבעיה היא, שבעוד "אביב להיטלר" הוא כל כך רע עד שזה טוב, "המפיקים" הוא כל כך רע, וזהו. מי שיצפה בו לא יאמין שבאולם התאטרון בקעו אי פעם רעמי צחוק.