היום שאחרי

הסופרת נעמי רגן מזהירה את הישראלים שחושבים שממשלה של קדימה, העבודה ומרצ תביא לשלום: "ביום שאחרי היום שבו יושלך המתנחל האחרון מביתו, ואויבינו יציגו לנו רשימה חדשה וארוכה של תביעות טריטוריאליות - ירימו האנשים בהפתעה את מבטם מספלי הלאטה שלהם ויאמרו: וואללה! לזה לא ציפינו"

הנה אנחנו, יממה לפני אחת ממערכות הבחירות הגורליות והחשובות בתולדות המדינה היהודית, בחירות שיכריעו האם אנו עוקרים, הורסים ונכנעים לעשורים של שטיפת מוח מצד אויבינו - או האם נתנגד לכך בעקשנות ונמשיך לשגשג.

 

מי בכלל חש בזה?

 

בנסיעה מירושלים לתל אביב, מנסות כמה כרזות להזכיר זאת. כולן דומות זו לזו. הדבר היחיד המשתנה הוא הפרצופים הגדולים ומעוררי חוסר האמון, שעיניהם מציצות אליכם, מציעות הבטחות שכולנו יודעים היטב שלא יקוימו.

 

מצאתי את עצמי בקניון רמת אביב, מסיבה זו או אחרת, ממתינה לבעלי שהיה בסידורים. תעיתי לכאן ולכאן, בוהה בתיקי יד מוזהבים במחיר 3,000 שקל כל אחד; נעלי עקב חדות וחגורות שבהן שובצו חיקויי יהלומים זולים. במסעדות ישבו גברים מזדקנים ורכי מראה ונשים ששיערן צבוע בקפידה, ולגמו קפה לאטה. דמיינתי אותם קמים מאוחר ביום הבחירות, ואז יוצאים להצביע עבור המפלגה שקיוו שתשמר את כל זה, את דרך חייהם.

 

ביום אחרי היום שבו ייספרו הקולות, אם יצליחו האנשים מרמת אביב והרצליה וכפר סבא, היושבים לבטח בדירותיהם היקרות וקניוני הזהב, להעלות לשלטון את קדימה, העבודה ומרצ - יתרחש מהפך של ממש במדינה ישראל. אבל כמו פיצוץ תת קרקעי, איש לא יבחין בו.

  

הבוחרים המאוכזבים של הליכוד, ישראל ביתנו, המפד"ל וברוך מרזל יחרקו בשיניהם, מן הסתם, ויקוננו על העתיד הנורא הצפוי למדינה ולבוחריה חסרי הבינה. המנצחים יחגגו ויתרברבו - עד שהמציאות תגבר, ושתי הקבוצות יבינו שאם רוצים ואם לאו, החמאס ואיראן מייצגים בעיות אמיתיות לכל מי שנמצא בשלטון. והם אלה שישלטו בסדר היום של ממשלת ישראל הנבחרת והאופוזיציה שלה. לא חוקי שכר מינימום, או ליגליזציה של המריחואנה - ואפילו לא הפיכתם של מתנחלים למובטלים וחסרי בית.  

 

הסחורה תוצרת יוסי ביילין, לפיה דחיקת ישראל לגבולות 67' תהווה פתרון לכל הבעיות - הדבר היחיד שאותו מוכרת קדימה כעת יחד עם מרצ והעבודה -

 תצליח בסופו של דבר לחסל כל סיכוי לחיי שלום. ביום שאחרי היום בו יושלך המתנחל האחרון מביתו, ואויבינו יציגו לנו רשימה חדשה וארוכה של תביעות טריטוריאליות - ירימו האנשים בהפתעה את מבטם מספלי הלאטה שלהם ויאמרו: וואללה! לזה לא ציפינו.

 

ואז, כמו ביום לאחר בנייתו של עגל הזהב - שגם הוא נראה היה כרעיון מוצלח למדי בזמנו כפתרון שנוסה בהצלחה במקומות אחרים - הישראלים יביטו מעלה ויתהו: למה הכנסנו את עצמנו? מה נעשה עכשיו? 

 

ואז תבוא מלחמה חדשה, קשה יותר, אותה מלחמה שמספרים לנו שלא תגיע אם רק נוותר ונתקפל. הממשלה תיפול, בחירות חדשות יתקיימו. וכל אלה שרצו לשמר את הקניונים ותיקי היד והלאטה יגלו שהם די מסכימים, אחרי הכל, יחד עם אלה שהצביעו לליכוד, ישראל ביתנו, למפד"ל - וכן, אפילו לברוך מרזל.

 

אבל אז, כמובן, זה עלול להיות מאוחר מדי. כי כפי שכל הילדים יודעים, "כל פרשי המלך וכל אנשיו, לא יכלו להדביק את האמפטי דאמפטי מכל חלקיו".