לא טיפוסית

מדור חדש: ריבי טל היא דוגמנית. חמש שנים היא כבר זזה בין אודישנים, צילומים, מדידות ואיפור-שיער. נכון, היא לא נמצאת שם לבד, אבל היא חזרה כדי לספר. טור ראשון בסדרה

קוראים לי ריבי טל, אני דוגמנית (או כמו שאמא שלי אומרת: דוגמנייה) ואני בת 26. כלומר, יש לי עוד זמן עד "בית גיל הזהב" לדוגמניות, אבל לאחרונה כבר לוחצים עלי לשקר. הסיפור שלי הוא כזה: השתתפתי בתחרות מלכת היופי של

 ישראל בשנת 2001, עליתי לעשירייה הסופית אבל לא זכיתי בתואר. הייתי בטוחה שכאן הסתיימה לה קריירת הדוגמנות המרשימה שלי בת הדקה וחצי, אז נרשמתי ללימודי ארכיטקטורה בטכניון. התקבלתי ללימודים (לא גיליתי להם שאני פליטת תחרות מלכת-היופי), ובמקביל שלחו אותי מסוכנות "לוק" לכמה אודישנים לפרסומות, קטלוגים ועוד דברים שדוגמניות עושות (לא להתבלבל עם נבחרת ישראל).

 

באופן מפתיע עברתי את כולם. ראיתי כי אחלה, והחלטתי לדחות את הלימודים לשנה הבאה. שנה אחר כך דחיתי אותם שוב, ואחרי שנה דחיתי עוד קצת, ועוד דחיה קטנטונת בשנה שאחרי.. וככה חלפו להן חמש שנים, שהן חמישים שנה בחיי דוגמנית. אלה היו אמנם חמש שנים מרתקות ומעשירות, אבל מצד שני לא כדאי שאתכנן לכם בית. אם תרצו אני יכולה להופיע בקטלוג.

 

בינתיים הספקתי לגעת קצת בכל דבר: פרסומות (בערך 14, בערך), תצוגות אופנה, קמפיינים, תפקיד ראשי בקליפ (ב-MTV אירופה!) ואפילו תפקיד אורח ב"בורגנים" (בתפקיד מלקלקת הפטמות של שי אביבי). כמו כל דוגמנית פיתחתי שאיפות משחק, גררתי רגליים מקורס אחד לשני ונידבתי את שעותי היפות לסרטי סטודנטים מתלהבים.

 

אני מתייחסת לעבודה שלי ברצינות, למרות שעבור רובכם זה בטח נראה כמו לצמצם עיניים אל המצלמה ולחשוב על משהו נורא עמוק. זה אומר הרבה אודישנים, ימי צילומים ארוכים מאוד, לא להגזים עם העוגה של אמא ולהתאמן בקביעות. שלא תטעו, אני לא מתלוננת, אני אפילו נהנית, אבל זאת עבודה קשה כמו רוב הפרנסות, ומי שיגיד לכם ש"דוגמנות זה כסף קל" – לא דגמן יותר מיומיים בחיים או שהוא משקר.

 

עיר עם עתיד

 

עוד פרט חשוב: אני חיפאית. "מה??? דוגמנית שגרה שעה מתל אביב?!" אתם שואלים. כן, אני יודעת, הלם מהול ברחמים הם כוס התה הקבועה שלי כשאני מספרת מאיפה לקחתי את הרכבת הבוקר. "אז את נוסעת לחיפה עכשיו?" שואלים אותי בדאגה בכל פעם שאני מגיעה לעבודה, ואני כבר רגילה לענות "זה בסדר מותק, הדרכון שלי בתוקף". זה לא כל כך נורא כי דוגמנות, מה לעשות, היא לא עבודה יומיומית. אלא אם כן שם המשפחה שלך גוטמן או בוהדנה, וגם אז אני מניחה שלא תמיד.

 

מה עוד? החבר שלי הוא לא כדורגלן. הוא בכלל - תחזיקו חזק – אנונימי. כאילו, הוא לא רן דנקר וגם לא אריק בנאדו. זה אפילו מחמיר: הוא גם כן חיפאי, וביחד אנחנו מגדלים חיית מחמד פעוטה ועדינה, כלב רוטווילר. חוץ מזה, תכונות יוצאות דופן נוספות בהן אני אוחזת (יחסית לדוגמנית כמובן): לא השתלתי סיליקון בחזה, לא הגדלתי שפתיים או עכוז; שירתתי בצבא בתפקיד מאוד מעניין (הדוגמניות היחידות ששירתו איתי קיבלו הצבה בפוסטר בשירותים של הבנים).

 

אני גם לא מעשנת, לא סיגריות, לא דברים אחרים. כן, אני יודעת שזה עוזר לרדת במשקל, אבל אני לא צריכה לעשן כי אני מקיאה ממילא. אני גם לא שותה אלכוהול, לא מאמינה בסטוצים, ובכלל אני באה מבית מסורתי. וכן, דווקא ניסיתי להשתריין לאיזה כסא באולפנא הקרובה, אבל הם זרקו אותי כשהם גילו שבסוכנות שלי לא מפרידים בין דוגמנים לדוגמניות.

 

הטור הזה מיועד לכם, הגולשים שלא מעורים בתעשייה, ילדות בנות 16 שמתות לעשות בוק ב-3000 שקל, ולבוקרים, המאפרים, הצלמים, הסטייליסטים והסוכנים שיזהו פה את עצמם או את המקבילים שלהם. תעשיית האופנה היא ביצה רוחשת שאף אקליפטוס לא יצליח לייבש. אני שוחה בביצה הזאת, ומידי פעם אני יוצאת ממנה עם איזו אצה או איזה חת'כת ניילון לספר עליהם לנכדים. את אלה תקבלו ממני טיפין טיפין (לדוגמניות: כאילו, מעט כזה. קצת. פחות מהרבה).