נניח שהדבר אפשרי, ובמציאות המדינית רק אנחנו ואמריקה קובעים. בואו נזרום עם הרעיון. האם מדובר בגבול רגיל, כלומר קו ברור עם חומה וגדרות שמעבר לו כוחות ישראל אינם מצויים? לא ולא. עצם העובדה שעל-פי אולמרט אין פרטנר בצד הפלסטיני, מחייב את צה"ל והשב"כ להימצא מעבר לקו ההתכנסות. מסקנה: לא ישראל מתכנסת, אלא כרבע מכלל המתנחלים. כוחות ישראל יימצאו בשטחים המוגדרים בחלקם כשטח אויב ובחלקם כשטח עוין, המשמש בסיס לפעולות איבה וטרור. הפיקוח על השטח ואיסוף המודיעין על הנעשה בו ימשיכו להיות בידי ישראל.
אולמרט גם מצהיר שכוחות ישראליים יחזיקו בבקעת הירדן כרצועת ביטחון. לכן מבחינה מעשית, מדובר בשלושה קווי גבול: זה של הגדרות והחומה, שמעבר לו לא יהיו מתנחלים אלא רק כוחות ביטחון; זה שמפריד בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין בקעת הירדן; וזהו החיצוני, לאורך נהר הירדן. אורכו של קו משולש זה הוא 929 ק"מ, פי שלושה מקווי ה-4 ביוני 1967. לקווים עיקריים אלו יש להוסיף קווים משניים - הכבישים שיחברו את בקעת הירדן לשטח אליו אולמרט קורא להתכנס, והכבישים בשטח הפלסטיני בהם ינועו הכוחות השולטים על האוכלוסייה ויבטיחו שהיא לא תמרוד או תהרוס את הגדרות והחומות שבתוכם היא כלואה. כל כביש כזה מפריד בין הכוח הישראלי לבין השטח העוין, ואף הוא סוג של גבול.
על-פי התוכנית של אולמרט, ישראל חייבת להרתיע כשני מיליון פלסטינים מלהתקומם, להניע את הרשות להקיא מתוכה
את הטרוריסטים ולגייס מקרבה משתפי פעולה ומוסרי מידע. לשם כך יש להמשיך בשיטות הקיימות של הטלת כתרים, סגרים, מחסומים, עריכת מעצרים לצורכי מודיעין, גיוס משת"פים וביצוע פשיטות ליליות והתנקשויות בחיי פעילים זוטרים ובכירים. במילים אחרות, ההתנחלויות תתכנסנה מאחורי הגדר, אבל הכיבוש הצבאי יימשך מעבר לו. מבחינת צה"ל תהיה הקלה בכך מסוימת, שכן חייליו לא יצטרכו ללוות מתנחלות לחוגי ריקוד אירובי או לפנות כמה מבנים במאחזים לא חוקיים תוך עימות עם מתנחלים ותומכיהם. אבל מבחינת הנטל הביטחוני, שום דבר מהותי לא ישתנה.
הפלסטינים לא ישלימו לאורך זמן עם מציאות זו, ועוד פחות מזה כאשר מושלת עליהם ממשלת חמאס. שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לפיקוח על קווי הגבול הארוכים יכול להביא לחיסכון מסוים בכוח האדם המוקצה לאכיפת הכיבוש, אולם השינוי לא יהיה דרמטי. יהיה צורך בכוחות צבא ושב"כ רבים כדי להוסיף ולאכוף את הכיבוש. כוחות נוספים יידרשו כדי לאכוף את הכיבוש על הפלסטינים שיימצאו בין הגדר לבין קו יוני 1967. הימצאותם של כוחות ביטחון רבים בשטח עוין וקווי גבול ארוכים הופכים כל חייל, רכב ומתקן ליעד במלחמת גרילה שינהלו כוחות פלסטיניים. המנהרות שנחפרו ברצועת עזה ורקטות הקסאם חשפו את נקודות התורפה של העליונות הישראלית. נקודות תורפה רבות מאלו צפויות להיות בגדה המערבית, בה קו הגבול שמציע אולמרט ארוכים ורמת החיכוך גבוהה בהרבה מאלו בעזה.
הצעתו של אולמרט מראה שהוא לא למד את הלקח מהניסוי של הנסיגה החד-צדדית מעזה. טור הזכות מראה על ההישג - חיילים ומתנחלים אינם נמצאים ברצועה; אולם טור החובה ארוך בהרבה. רוב האשליות הישראליות והאמריקניות לא התגשמו, כיוון שמדובר היה במהלך חד-צדדי. חד-צדדיות מחייבת את ישראל להפעיל כוח במגוון של דרכים, וזה כשלעצמו מביא את הפלסטינים להגיב לעתים בפעולות טרור ולעתים באמצעות הקלפי. וכך מוצאת את עצמה ישראל בהתרסקות אסטרטגית.
אבל לא רק ניסוי הנסיגה נכשל בעזה; גם מדיניות ההתנקשויות נחלה כישלון צורב. ישראל התנקשה בחיי רוב מייסדי חמאס והעומדים בראשו ובחיי פעיליו המרכזיים, אבל העם הפלסטיני הביא בבחירות דמוקרטיות את החמאס לשלטון. מה שנצרב בתודעה הפלסטינית היה ההיפך ממה שישראל רצתה שייצרב שם. אסטרטגיית הכלת העימות וניהולו התנפצו עם עליית ממשלת חמאס. זעקתה של ממשלת אולמרט להחרים טוטאלית אותה ואת הציבור שבחר בה מראים שבנקודה זו היא מבינה שנכשלה. ומה הפתרון שמציע אולמרט? לחזור על הכישלון של הדרך החד-צדדית ובגדול, בהרבה יותר גדול.
ד"ר מנחם קליין, מרצה למדע המדינה ב-MIT בארה"ב, מיוזמי הסכם ז'נבה