בית חלומותיי

הבית המסקרן ברחוב חיסין 27 בתל אביב הפך כעת לגלריה שלא רואים כל יום. טלי כהן גרבוז על פתיחה נועזת שמפגישה בין האמנות הסינית לישראלית

טלי כהן גרבוז פורסם: 31.03.06, 10:05

בתוך כל הזרימה השופעת של אמנות הנעה בין פריפריות גדולות לקטנות מהן, יש לנו כעת הזדמנות לבחון מקרוב דיבור משתנה על יחסי מרכז ופריפריה דרך מספר תערוכות: "שמש עולה – ירח נמס", אמנות יפנית עכשווית במוזיאון ישראל, ומולה התשובה הישראלית "יפן זה כאן", אמנות צעירה מהבלקן, This is Not America ב-By Art Projects ועכשיו גם אמנות עכשווית של דור הכמעט ביניים מסין.

 

התערוכה What is in My House When I'm  Away, מוצגת בגלריה חדשה לגמרי, "חיסין 27". הבית ברחוב חיסין 27 הוא בית מגורים המכונה ברשומות העירוניות "הווילה העירונית". שנים הוא עמד סגור, ריק ומסקרן, בית משפחה דו קומתי עם מרפסת רחבה תלויה בחזיתו, עד שענת אהובי, רויטל גל, נטע אשל ורנן הורקני נכנסו, וכפי שהוא, עם כתמי הזקנה והכל, הפכו אותו לגלריה. התערוכה הזאת היא נסיעת מבחן מאוד נועזת, אל מפגש בין אמנות סינית לאמנות ישראלית בת דורה.

 

זו תערוכה רבת משתתפים, 18 אמנים מסין ומישראל, ולא קל להקיף אותה. הבית עצמו מושך אליו הרבה תשומת לב ועניין. תכנון הפנים שלו מדהים. הוא כולל מעברים, פרוזדורים וחללי ביניים הלקוחים מעידנים אחרים. חוויית המפגש שלו עם מגוון כזה של עבודות היא כמעט יותר מדי. ניכר שהרבה תשומת לב ומחשבה הושקעו בהתאמת חללי התצוגה, השונים כל כך, לעבודות. המסע של הצופה מקבל אופי של הרפתקה במעברים שמתחוללים בין חדר אחד לזה שבא אחריו. העבודות עצמן נעות בין מבטים מרוחקים, מלנכוליים עד אפוקליפטיים, אל עיר, לבין טיפול באובייקט בודד, ועד לקונספטואלי.

 

סימה קיואינג מציג בכמה מהחללים עבודות על נייר, ציור של שנחאי באפורים כבדים שהופכים אותה במשהו לדרום הישן של תל אביב ביום סגרירי. קיואינג נאחז במראות העיר הישנה לפני שיעלמו, בעודה הופכת מטרופולין כמו-מערבי זוהר. באחד הציורים מתחוללת בפינה התרחשות סימבולית של דמות קטנה ומרוחקת, תלויה באוויר במצנח. העיר חוזרת בעבודה של אבי פסו, "מטרופוליס", שני ציורי שמן קטנים של מבט מלמטה אל גורדי שחקים שהפריים מוקף בהם. אותו מבט של פסו, מעמדה כמו-ילדית, מופיע גם בצמד ציורים אחר, "אבא", המציג דמות גבר יושב על פיגום. ה"עיר" של דינה שנהב משלימה את הפן הזה של התערוכה בעבודת רצפה עם דגם מוקטן, אבל מלודרמטי מאוד, של עיר חרבה.

 

 לא כמו במוזיאון

 

כמו בתערוכת האמנות היפנית במוזיאון ישראל, גם כאן באים לביטוי הקונפליקט בין אחיזה בתרבות הלוקאלית לקריעה ממנה, בין הביוטופ האמנותי החם והמוכר – למערב. את הביטוי היפה והמדויק לכך נותן האמן הסיני הואנג יאן, המשתמש בגופו כמצע לציור והשתתף כבר בכמה תערוכות בינלאומיות חשובות. יאן מציג סדרה של דיוקנאות עצמיים. הוא צייר על עור פניו נופים קטנים ומדויקים הלקוחים ממסורת ציורי נוף בת מאות שנים. הפנים, הנושאים על גבם את הנוף הפורצלני

המעודן, מוצגים על הקיר בצמדים הנקראים על פי עונות השנה. בכל צמד יאן מופיע פעם אחת בעיניים פקוחות המחזירות מבט מתוך הציור, ובפעם השנייה בעיניים עצומות.

 

יש בתערוכה עוד כמה עבודות יפהפיות, למשל הווידאו הקטן והאניגמאטי של זהר כפיר, מתוכו חולצו גם ששה דימויים בסטילס, לא לגמרי הכרחיים. או ציור אחר של פסו, "היביסקוס אהובי" – ציור שמן קטן של פרח היביסקוס, מין שיר אהבה לפרטים הקטנים שעל יד הבית. שיבץ כהן צייר בגרפיט דלת בממדים כמעט טבעיים, ובארון קיר בפרוזדור ובסמוך לעיר החרבה של דינה שנהב יושב כהן דת בודהיסטי – פסל עץ צבוע. גם המאייסטרים הוותיקים לא נעדרים מהתערוכה הזאת: ציבי גבע, שצייר ב-1983 על פרגוד בד שנפרש לארבעה חלקים, בהנחות רזות של צבע, ציור שמתכתב עם הקליגרפיה הסינית, "ראש מדמם ונוצת טווס". וכמובן נמצא שם The Great Wall Of China של מיכל נאמן לצד עבודות ידועות אחרות שלה.

 

ארבעת אוצרי התערוכה ביקרו בסין כדי ללמוד את שדה האמנות שם. הם הביאו איתם אמנים השייכים לגלריות המובילות, רובם בוגרי אוניברסיטת שנחאי שנחשבת חממה מובילה לאמנים, ה-East Normal Univercity.

 

בינתיים הם קיבלו את הבית לצורך התערוכה הזאת וההמשך יגזר על פי ההדים. יש כאן משהו מאוד מעיז ומורכב. לא דומה להליכה על בטוח של מוזיאון ישראל, המארח אמנות מהמזרח שהמערב כבר הפנים היטב. בית מגורים ישן כחלל תצוגה דורש הרבה ניסוי ותעייה. העירוב בין אמנות ישראלית לאמנות סינית נראה קצת כמו "שלח לחמך" ונראה מה יצא. נעשו כאן בחירות רחבות מאוד מבחינת שפה וסגנון, מה שהופך את התערוכה למעניינת ומפתיעה.

 

What is in My House When I'm Away הוא שם שניתן לחוויית הניתוק מבית הילדות התמים והמסורתי והוא גם איזכור לבית ברחוב חיסין עצמו ולפנטום שלו. ההופעה של הגלריה החדשה הזאת היא בהחלט אירוע וצריך לחכות ולראות לאן זה ימשיך מכאן. אפשר לצפות שעם הזמן והניסיון חללי החדרים בבית הזה ינוצלו גם בגישות שונות. צריך זמן כדי ללמוד אותם. בינתיים, בעוד הקונפטי צונח לאיטו, אפשר רק לשמוח.