ביקורת: אכזבה ב"הטאבון והמנגל"

מסעדת "הטאבון והמנגל" שנמצאת במגדל קריית הממשלה בתל-אביב מציעה מאכלי מנגל מאכזבים, שווארמה מתובלת באגרסיביות ותוספות פושרות תרתי משמע

אמיר קמינר פורסם: 28.03.06, 10:03

לפני שבועות אחדים השתרכתי במעלה הקריה בתל-אביב אחרי יום עמל מפרך. לפתע שמעתי בום אימתני ובמקביל חזיתי בניצוצות אש. הייתי בטוח שמטוס חטוף פילח את מגדל קריית הממשלה. הרמתי את עיני והבחנתי בחפץ ענק הנוחת מגג הבניין, ממש במקביל אלי. כבר דמיינתי איך הוא הולך לרמוס למוות את יושבי המכוניות הממתינות ברמזור. למרבה המזל הוא קרס על מערבל בטון. הלום טראומה נשבעתי שלעולם לא אתקרב יותר למגדל. לך תדע מה ייפול עליך.

 

מהר מאוד הפרתי את השבועה: חברתי היפהפיה והמבריקה מ' רצתה לקפוץ למשרד הפנים, שהשתכן לאחרונה במגדל, כדי לחדש את הדרכון של ילדיה, והציעה לי להצטרף לסידור. הסכמתי, גם מפני שהייתי סקרן לדעת מה מתרחש בתוככי המבצר, משכנם של גופים שעדיף בעצם לא לפקוד (ממשרד התעסוקה ועד מס הכנסה). תהיתי גם אילו הפתעות קולינריות צופן בחובו המתחם.

 

שיטוט קצר במגדל הבהיר ל-מ' שהיה עליה לגרור עימה את הצאצאים כדי לחדש את הדרכון. אז ויתרנו על הביקור במשרדי הממשלה, וסרנו לסניף "הטאבון והמנגל" שנחנך לאחרונה בקומת הכניסה. היה בהחלט מפתיע ומוזר לראות את מ', שנראית כמו נסיכה אירופית אנינה ומסתורית או כוכבת הוליוודית מהסיקסטיז, מנשנשת בשיפודייה, אבל גם לה יש, מסתבר, צדדים נסתרים.

 

"הטאבון והמנגל" בקרית הממשלה הוא הסניף השלישי של הרשת המתהווה (סניף אחד מוצלח שוכן ברחוב יהודה המכבי בתל-אביב, ויש גם אחד ברעננה). מאחר שאני מכיר היטב את הסניף הצפון תל-אביבי ומחבב אותו, קיווינו שגם כאן נרווה נחת. המסעדה, שנראית כמו שילוב של קניון ולובי של בניין משרדים, המתה פקידים ממשלתיים, אנשי עסקים, חיילים מהקריה וחבורה שחגגה יום הולדת, כולל זיקוק תקוע בבוואריה. התיישבנו ליד החלון, אבל נוף אורבני פקוק ואפרפר הלם בפרצופינו.

 

העיסקית עולה רק 30 או 40 שקל (תלוי בכמות השיפודים): ארבעה סלטי פתיחה, שיפודים או שניצל או שווארמה, תוספות ושתייה קלה. צי המלצרים המיומן והזריז הציף את שולחננו בסלטים המוכרים מכל ניגובייה מצויה. עם זאת, ניכר שיש לעתים ניסיון לחרוג מהשגרה ולהציע פותחי תיאבון יותר מעניינים (סלט עם שומר, למשל). רוב הסלטים היו יעילים ואף טעימים (למשל סלטי החצילים השונים), ורק מראהו הלא אסתטי של סלט תפוחי האדמה היה חשוד ולכן לא התקרבנו אליו. הלאפה הגיעה לוהטת מהטאבון (קצת באיחור), היתה סבירה, וכיף היה לנגב בה את שאריות הסלטים.

 

אגף המנגל היה הרבה פחות מוצלח ואפילו מאכזב לנוכח ההיכרות המוקדמת עם הסניף הצפוני. השיפודים לא עמדו בסטנדרטים הרצויים: כבד העוף התגלה כיבש ולא נימוח, בעוד בפרגיות שלטו חתיכות שומן והתיבול שלהן היה דומיננטי מדי. מ' האנינה הדהימה והלכה על שווארמה. "אני דווקא אוהבת שווארמה", היא הכריזה, "זכר לימים שאכלתי ב'שווארמה חזן', אותה אהבתי, בזמן לימודי בחיפה". למרות שאנחנו מכירים המון שנים, היא עוד מצליחה להפתיע אותי.

 

"איך המנה?" חקרתי, והיא קיטרה בעדינות: "אם השווארמה היתה מגיעה בטמפרטורה המתאימה, היא היתה עשויה להיות טובה". לא רק הטמפרטורה לא היתה מדויקת. גם התיבול (המלצר סירב לגלות את הסוד) לא היה לטעמי. בכלל, אני לא אוהב את הדרך האגרסיבית שבה מתבלים בארץ את השווארמה (כורכום, בהרט) ומעדיף את הנוסח של איסטנבול.

 

השניצל היה יעיל, מהזן השגרתי – נטול בשורה או טוויסט. "יש עליו יותר מדי פירורי לחם", סברה מ', שקצה בבליסת שניצלים, המאכל היומיומי שלה. התוספות היו מתסכלות אף הן: האורז היה מלוח מדי, המג'דרה אולי היתה טעימה אבל התייצבה פושרת, תפוחי האדמה נראו פתייניים ברוטב הבשר שבו השתכשכו, אבל לא היו מבושלים כהלכה. אפילו סלט הירקות שיעמם אותנו למוות.

 

החוויה ב"הטאבון והמנגל" אולי לא היתה נפילה בסדר גודל המתואר בפתיחת המדור, אבל היא הצליחה לעורר בנו געגועים ל"אווזי". למרבה המזל, שנינו, בעלי קיבה רגישה, לא חטפנו כאב בטן ("וזה אומר שהמקום לפחות נקי", הכריזה מ' בבוקר למחרת), אבל אבוי, שעות ארוכות אחרי שנחלצנו מקריית הממשלה עוד קיבלתי ד"שים מהארוחה ותבליניה, ותאמינו לי שזה לא היה ד"ש עם שיר.