סושי למתחילות

אם את שולטת באמנות יפנית עכשווית, חיה את הפוסט-מודרניזם בתיאטרון ומפרגנת לרננה רז - אז למה לך לעזאזל גם ללכת לראות אותם?

תערוכה: מלוכסניזם

 

הרבה לפני שסביבתך התחילה לרייר על כל מה שמריח מתרבות יפנית, את כבר היית שם. אם רק יבקשו ממך, תוכלי לדקלם מתוך שינה שמות של עשרה סרטי אנימה. אם ישאלו אותך מי טבע את המונח "מנגה" תשיבי "הוקוסאי", ואם ייתנו לך יום חופשי תעבירי אותו בשזירת פרחים לפי עקרונות האיקבנה. כיוון שכך, את לא צריכה לעשות את הדרך הארוכה והמפותלת לירושלים רק כדי לראות את התערוכה "שמש עולה, ירח נמס".

 

עם זאת יהיה נחמד מצידך להמליץ למקורבייך לעשות את המאמץ, משום שמדובר באחת התערוכות המושקעות והעשירות שנראו כאן לאחרונה. 18 אמנים יפנים עכשוויים מציגים בתערוכה, ובאמצעותם משתקפת תרבותה העכשווית של המדינה המרתקת והמטורללת הזאת. האסופה העשירה נוגעת בנושאים כמו טבע, אורבניזציה חסרת רסן, עולם עתידני, זיכרון, חיים רוחניים ופורנוגרפיה, והיפנים חוגגים בה כאילו שתי פצצות אטומיות לא יושבות להם על משבצת הפוסט-טראומה הקולקטיבית.

 

אמרי לחברים שישימו לב במיוחד לצ'יהו אושימה ולטבאימו המחוננות, שיוצרות עולם פנטזיות כאוטי וצבעוני מבלי לוותר על ביקורת חברתית. הם ודאי לא יוכלו להתעלם גם ממוטוי ימאמוטו האנאלי, שיצר מבוך מלח מחניק בחלל המוזיאון, או ממאקוטו איידה, עם שלל יצירות שגלשו כבר מזמן לפורנוגרפיה קשה. מלבדם מציגים יאסומסה מורימורה ומומיו טורימיטסו, שהפכו מזמן לכוכבים בינלאומיים, ונבחרת שלמה של אנשים מוכשרים להפליא - גם אם לכמה מהם, בעיקר לנציגי "תרבות הקאוואי" ("תרבות החמוד") היית מורידה כאפה.

 

מילות מפתח: אנימה, מנגה, אורבניזציה, פורנוגרפיה, הלו קיטי

 

"שמש עולה, ירח נמס - אמנות עכשווית ביפן", מוזיאון ישראל, ירושלים, עד יוני 2006, לפרטים: 02-6708811

 

מחול: מודרניזם

 

את, בניגוד לכל הקנאיות, דווקא מפרגנת לרננה רז. לא אכפת לך שהיא מצליחה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או לרקוד על כל החתונות, או לזגזג בין אופרת סבון, פרסומת לבזק ומחול עכשווי בלתי מתפשר. וכן, את גם יכולה לחיות עם זה שבנוסף לכל היא בחורה יפה. פרגון כזה רק ישביח את עור פנייך.

 

 

אבל איך אפשר לפרוט אותו לפרטים? ובכן, פתחי בעובדה שאהבת מאוד את המופע הקודם של רז, "רפאים", שהוא לדעתך נקודת מפנה ביצירתה. מהמקום הזה - בשל, מהודק ובהחלט מרגש - מגיעה רז למופע הנוכחי "מוטל", שמשותף לה ולרקדן עופר עמרם. "מוטל", הסבירי, הוא יצירה מופשטת עם תפאורה מינימלית, שמתארת מצבי תודעה יותר משהיא מתארת סיטואציה קונקרטית. "מוטל" הוא האכסנייה המנטלית, בתוך המוח ובתוך הנשמה, שבה חולפות דמויות חסרות שם, מתנגשות זו בזו בדואטים או פוצחות בקטעי סולו.

 

מ"רפאים" הקונקרטי העזה רז ועברה ל"מוטל" המופשט, ולדעתך היא עושה את זה בהצלחה מרשימה אבל חלקית. למה חלקית? משום שהמופע ארוך מדי, ומשום שבחורה כמוך, ששולטת במחול ישראלי, חשה שבעולם התנועתי של רז יש משהו קרוב מדי לבנק של עולם התנועות העכשווי המקומי.

 

אם מישהו איבד אותך אל תיבהלי והסבירי: בכל קהילת אמנות יש בנק כזה, בנק לגיטימי, עם מכנה משותף, השפעות הדדיות והתכתבויות פוריות. הנה, למשל, בתמונת הסיום של "ממותות" ללהקת בת שבע ראית תנועה שאולי חוללה אסוציאטיבית את אחד הדואטים היפהפיים ב"מוטל", שבו רז נושכת את מרפקו של רקדן אחר.

 

על סוג כזה של השפעה אפשר רק לברך, ואפשר גם לברך על כך שרז ממציאה הרבה משפטים תנועתיים חזקים ב"מוטל". אבל ברגעים רבים ניתן לחוש שהיא פשוט מחוברת לטעם הנכון יותר משהיא בוראת שפה רגשית משלה. וזה בדיוק המקום, סכמי, שמשאיר אותך במתח לקראת ההתפתחויות הבאות.

 

מילות מפתח: בת שבע, אכסנייה מנטלית, מצבי תודעה, הלו סה פיליפ לודו

 

"מוטל", רננה רז ועופר עמרם, מרכז סוזן דלל, תל אביב, במהלך 2006, לפרטים: 03-5105656

 

הצגה: פוסט-מודרניזם

 

"כן", הכריזי בהתנשאות, "ישראל היא בהחלט לא מדינה פוסט-מודרנית". וזאת, לדעתך, הסיבה שבגללה לא הפכה ההצגה "איש הכריות" לשוס. כי איזו עוד סיבה יכולה להיות לכך שהמבקרים לא ידעו לאכול אותה וצופים רבים יצאו ממנה באמצע, חוץ מהעובדה שהיא רחוקה מרחק פלנטות ממדורת השבט של ערוץ 2?

 

 

"איש הכריות", ספרי, מתרחשת בחדר חקירות משטרתי במדינה רודנית חסרת שם, ומגוללת את מהלך חקירתו של קטוריאן-קטוריאן-קטוריאן (גלעד קטלר), סופר של סיפורי אימה מעוותים ואחיו הצעיר של מייקל (אמנון וולף) שסובל מפיגור שכלי. קטוריאן נעצר על ידי המשטרה בעקבות כמה מקרי רצח מזוויעים של ילדים, שדומים שתי טיפות דם לסיפורים הקצרים שכתב.

 

אבל החקירה היא רק מסגרת שמאפשרת לגולל את סיפור חייו של הגיבור, לדבר על יחסיו עם אחיו, עם הוריו ועם האמנות. אז למה ישראל אינה פוסט-מודרנית כמוך? כי את כבר הבנת שמדובר בהצגה רב-שכבתית, שמצליחה ללכד חומרים נמוכים וגבוהים, טראש ורגש, אירוניה ועצב אמיתי, תיאטרון קלאסי ואנימציה (של סטודיו "מישמיש" המופלא).

 

לא לחינם קראת איפשהו שמשווים בין "איש הכריות" ל"ספרות זולה" של טרנטינו. אבל טרנטינו, אמרי בפסקנות, היה מת. לדעתך, הבמאי שזכה לחסדיה של אומה תורמן מסוגל אמנם לסגור קצוות יותר טוב, לערוך יותר טוב ולהגניב יותר טוב, אבל תהומות הייאוש, הכעס והאשמה הם לא השטח שלו. הם השטח של "איש הכריות".

 

נכון, סייגי את דברייך, "איש הכריות" אינה הצגה מושלמת. אלכסנדר סנדרוביץ' המעולה ומיקי לאון המצוין עושים עבודה משכנעת בתור חוקרי המשטרה, אבל וולף מוחצן מדי כמייקל המפגר וקטלר מופנם מדי כקטוריאן. ובכל זאת את נותנת את מלוא הריספקט לתיאטרון גשר שהחליט להעלות את המחזה הזה של מרטין מקדונה, מחזה כל כך מעודכן תרבותית, כל כך צעיר אבל גם כל כך בשל. מי שרוצה אקדח של רגש לרקה, זאת ההצגה בשבילה.

 

מילות מפתח: רב-שכבתי, גבוה ונמוך, טראש ורגש, פרדריק ג'יימסון

 

"איש הכריות", בימוי: בן בר-שביט, משתתפים: אלכסנדר סנדרוביץ', מיקי לאון, אמנון וולף, גלעד קטלר, תיאטרון גשר, יפו, במהלך 2006, לפרטים: 03-5182812/53

 

אופרה: ניאופיזם

 

כבחורה אינטליגנטית על סף שנות ה-30 לחייה ואף למעלה מזה, לא היית עושה נפשות לאופרה "רוזנקוולייר" ("אביר הוורד") מסיבה נרגנת אחת: בין הדמויות המככבות בה יש גם אישה נשואה, דעתנית ומקרננת, הנסיכה המרשלין שמה, ששטראוס, כותב האופרה, עשה את כל המאמצים להגיד לנו שזמנה עבר. ולמה זה? כי המרשלין כבר זקנה. כלומר בת 32.

 

 

אבל כחובבת אופרות ידועה את מסלקת בקלות מכשולים סוציו-היסטוריים, שרוצים להזניק אותך לגיל המעבר בשעה ששבעצם עוד לא סיימת לינוק מפטמת אמך. כחובבת אופרות את פנויה לחשוב על שטראוס ועל יצירתו מבלי לאחל לו להתהפך בקבר ולנצח בעוז על הפילהרמונית של הגיהנום. אין ספק שמבחינתך, שטראוס הוא בעצם טיפוס עם סיפור חיים מעניין שכתב כמה אופרות חדשניות ומסעירות לתקופתן. "אביר הוורד", הוסיפי בידענות, אינו אחת מהן.

 

כפי שתלמדי לדקלם, "אביר הוורד" היא אחת האופרות המצליחות של שטראוס, אך מבחינה מוזיקלית מדובר ברגרסיה. שתי האופרות שקדמו לה, "סלומה" ו"אלקטרה", עשו גלים לא רק מפני שהקהל אכל כרוב, אלא מפני שעסקו בנושאים שנויים במחלוקת ועשו את זה תוך שימוש לא מפוחד בדיסהרמוניה - שהתקבלה בקרב הבורגנות של תחילת המאה הקודמת כמו סוג של חור בראש. ב"אביר הוורד" הפך שטראוס את עורו ונהיה מוצרט, מה שעשה את האופרה לאחת המבוקשות בעולם.

 

אז המרשלין, ספרי, עושה את זה מאחורי גבו של בעלה עם הרוזן אוקטביאן, טינאייג'ר חטוב בן 17. הנשנוש מסתיים במפתיע, כשלביתה של המרשלין מגיע בן הדוד, הברון האיכסי אוכס. אוכס רוצה להתארס לסופי, יפהפייה צעירה ועשירה, והוא מבקש מהמרשלין שתסדר לו שליח שיגיש לסופי ורד כסף ובכך יכריז רשמית על האירוסים. המרשלין בוחרת באוקטביאן לביצוע המשימה. הילד מסכים, אבל כשהוא רואה את סופי הוא נדלק, וגם סופי נדלקת, ופה מתחילה החגיגה.

 

את הסוף השאירי פתוח. לא רק משום שאין לך מושג, אלא משום שאולי כך ינהרו שומעייך המתוחים ל"אביר הוורד", והסדרנים לא יישארו מיותמים.

 

מילות מפתח: סוציו-היסטוריים, דיסהרמוניה, רגרסיה, בורגנות, מיסיז רובינסון

 

"רוזנקוולייר", ריכארד שטראוס, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, אמצע מרץ, לפרטים: 03-6927777