דניאל בממלכת ברטון

דניאל וואלאס מאוד מרוצה ממש שעשו בהוליווד עם הספר שלו, "סיפורי דגים", שיוצא כעת בתרגום לעברית. טוב, נראה אתכם אומרים מילה רעה על טים ברטון. ראיון

"אי אפשר להשוות בין ספר לסרט", אומר הסופר דניאל וואלאס, מחבר הספר "סיפורי דגים", שעליו מבוסס סרטו של טים ברטון מ-2003. "אני לא מסוגל להבין את הסופרים שמתלוננים על כך שהסרט פשוט החריב להם את הספר. אני לא מוצא שום היגיון בהשוואה. ספרים וסרטים הם שני דברים שונים לחלוטין. הספר אינו משתנה בעקבות הסרט. אי אפשר לראות את הסרט ולפי זה לשפוט את הספר, אפשר לשפוט את הסופר לפי

הספר, ורק לפיו". את הדברים האלה אומר וואלאס שדווקא בזכות סרטו של ברטון הגשים, כך נדמה, פנטזיה של לא מעט כותבים.

 

ממעמד של סופר לא מאוד ידוע, שמתפרנס מהוראת כתיבה יוצרת באוניברסיטת צפון קרוליינה, הפך בסיועו האדיב של ברטון לדמות מוכרת ולכותב רבי-מכר. "כש'סיפורי דגים' יצא לאור", מודה וואלאס בראיון טלפוני לרגל צאת ספרו בעברית בהוצאת זמורה-ביתן, "הוא נמכר יפה, אבל אפילו לא התקרב לרב מכר. הסרט התגלה כפרסומת הטובה ביותר שיכולתי לקוות לה. לפני שהסרט יצא הספר מכר 50,000 עותקים. אחרי הסרט הוא מכר 250,000. אז מן הסתם זה לא בדיוק הזיק לקרירה שלי."

 

טובות ההנאה שמציע הקולנוע לאיש הספרות גולשות גם מעבר לטבלת המכירות: "בזמן הצילומים החיים שלי השתנו לחלוטין", מעיד וואלאס, "היו אוספים אותי מהבית בלימוזינה, מטיסים אותי במחלקה ראשונה בכל רחבי הארץ, והשתכנתי במלונות הכי טובים. זכיתי לפגוש את כל המשתתפים בסרט ואפילו היה לי תפקיד קטן. אני הייתי המרצה בכיתה שאליה מגיע הגיבור (איאן מקרגור) כדי לחפש את אהובתו. זאת היתה חוויה נפלאה בשבילי, היה לי נורא כיף, ואני אשמח לעשות את זה שוב".

 

ואיך כל הפיתויים האלה משפיעים על הכתיבה שלך? יש חשש שסופרים יתחילו לכוון לבלוק באסטרים במקום לבוּקר?

 

"אם סופר כותב ספר במחשבה שיעשו ממנו סרט אחר כך, אני חושב שבהכרח הספר יהיה פחות טוב ממה שהוא יכול היה להיות. אני חושב שאם מעבדים ספר של סופר צעיר לסרט זה עשוי להשפיע עליו לכתוב עוד ספרים בסגנון הזה, כדי שיעשו מהם סרטים. במקרה שלי, הייתי בן ארבעים כשעלה הרעיון של הסרט וכבר הייתי מבוסס היטב בדרכי הספרותית, כך שזה לא השפיע על הכתיבה שלי בכלל. כבר כתבתי באופן מסוים ואני לא חושב שאי פעם אשנה את הרגלי הכתיבה שלי. מי שפוזל לעולם הקולנוע, שפשוט יכתוב תסריט".

 

הספר עצמו יצא לאור ב-1998. הוא מספר על אדוארד בלום, אגדה בחייו, ועל בנו המבקש להכיר את האיש שמאחורי המיתוס רק כשהאב כבר שוכב על ערש דווי. עוד ב-1998 הציע וואלאס, שהאמין שהספר שלו הוא חומר מצוין לקולנוע, למספר אולפנים בארה"ב לעבד אותו לסרט. הספר התגלגל מיד ליד כמה שנים שבמהלכן לא היה ברור אם יזכה אי פעם להגיע למסך. הבמאי שאימץ אותו בסופו של דבר היה לא אחר מסטיבן שפילברג. אך לפתע, מסיבות שאינן ברורות, חזר בו שפילברג והחליט לעבור לפרויקט אחר. וואלאס התייאש וכעת היה בטוח שסרט כבר לא ייצא לפועל. אולם, להפתעתו הרבה, זמן קצר אחר כך, ב-2001 , קרא טים ברטון את התסריט והחליט לביים אותו. עד מהרה נכנסו העניינים לפעולה והחלה העבודה על הסרט.

 

איזה חלק לקחת אתה בתהליך?

 

"היה לי חלק קטן מאוד בעבודה על הסרט מפני שלדעתי התרומה שלי היתה קודם כל כתיבת הספר, מלכתחילה. אני לא יודע כלום על עשיית סרטים ומכיוון שזו לא המומחיות שלי לא הרגשתי נוח להגיד להם מה לעשות. מה שכן, נפגשתי עם התסריטאי, ג'ון אוגוסט, והייתי מאוד מרוצה ממנו, כי ראיתי שהוא הבין את הספר והבנתי שבידיים שלו הספר יזכה לטיפול מכובד ואמנותי - ואכן, זה בדיוק מה שקרה. הוא כתב תסריט נהדר ואני בטוח שאלמלא התסריט המצוין הזה הסרט לעולם לא היה נעשה".

 

מה בנוגע לבימאי, טים ברטון, שמחת שדווקא הוא יהיה זה שיביים את הסרט?

 

"בכנות, אני לא רוצה לומר שום מילה רעה על סטיבן שפילברג, כי אני חושב שהוא במאי נהדר, אבל התרגשתי מאוד כששמעתי שטים ברטון רוצה לביים את הסרט. אני מת על טים ברטון ואוהב את העבודות שלו והרגשתי שהוא יוכל להתמודד עם החלקים הפנטסטיים והמשוגעים בספר באופן ששפילברג לא היה מסוגל. אז כן, שמחתי מאוד שהוא החליט לעשות את הסרט. והאמת, גם הופתעתי מאוד. כי בהתחלה זה לא נראה לי כמו סרט שהוא היה רוצה לעשות. אני חושב שהוא עשה עבודה נפלאה".

 

כלומר, אהבת את האדפטציה ואת מה שהם עשו עם הסיפור שלך. כי לאמיתו של דבר הספר מאוד שונה מהסרט.

 

"הספר מאוד שונה מהסרט ואני חושב שזה ממש טוב, מפני שכמו שאמרתי, לכתוב ספר ולעשות סרט הם שני דברים שונים. בסרט אתה יושב בקולנוע שעה וחצי, ואת הספר אתה כמובן לוקח הביתה, וקורא בו שבוע, או כמה לילות - כך שהחוויה היא שונה לחלוטין. לכן אני חושב שהם היו חייבים לשנות את הספר על מנת להפוך אותו לסרט מצליח. אבל למרות ההבדלים, בסוף הסרט ובסיום קריאת הספר אתה נשאר עם אותם רגשות. כמעט כל מי שדברתי איתו בכה בסוף הסרט ואנשים רבים מגיבים באותו אופן בתום הקריאה".

 

אני חושבת שהספר הוא יותר אישי מהסרט, פחות פנטסטי. באיזו מידה הוא אוטוביוגרפי, האם הוא מבוסס על היחסים שלך עם אביך?

 

"היחסים עם אבא שלי שמשו לי השראה לכתיבת הספר, אבל עם זאת שום דבר שהתרחש בספר לא התרחש בחיים האמיתיים שלי. המצאתי את הכול - הרי מעולם לא פגשתי ענק... ובכל זאת, היחסים בין האב לבן בספר, שהם יחסים מרוחקים למדי, בהחלט מבוססים על היחסים שהיו לי עם אבא שלי ולא הייתי מסוגל לכתוב את הספר אם זה היה אחרת. קשה לי להגיד שהספר עזר לי להתפייס עם אבא שלי, משום שבזמן הכתיבה לא חשבתי על זה ככה. לא חשבתי על זה כחוויה תרפויטית. פשוט כתבתי סיפור. רק אחרי שהספר התפרסם, בתום הכתיבה, יכולתי לבחון אותו בדיעבד ולומר שהסברתי לעצמי המון דברים שלא ידעתי לפני שכתבתי אותו. כלומר, זה לא שכתבתי אותו סתם. העובדה שהוא הסביר דברים רבים על אבא שלי ועל עצמי היתה רק הדובדבן שבקצפת".

 

מה אתה עושה עכשיו?

 

"אחרי שהסתיימו הצילומים על הסרט וכל העניין סביבו דעך חזרתי די מהר לחיים הרגילים שלי. לכתוב כל יום, להיות בבית וללמד. לא הייתי אומר שמשהו מהותי בחיי השתנה".