להתראות ילדים 3: הנקמה

אם בפרק הראשון הוא דרס צרפתים זעירים, ובשנה שעברה התעלל ביוצאי חלציו - אז אין פלא שעפר שלח ידע מראש מה יקרה בחופשת הסקי שלו השנה

תקציר הפרקים הקודמים, לטובת אלה מכם שנרדמו בגיליון החגיגי במלאת שנה ל"בלייזר" ולא שבו להכרתם עד היום: בתחילתה של הסדרה הזאת - שאינה ארוכה יותר מההריון של שרה ותומר קמרלינג, זה רק נראה ככה - יצאנו חברי ל' ואני לצוד ילדים אירופים בערבות השלג של צרפת. היה מדובר, כזכור (אם כי לא ברור למי) במעשה של חסד, סיכול ממוקד לטובתו של הקורבן: חזקה על ילדים אלה, מטבע בריאתם מזרעו של המן, שיהפכו ברבות הימים להיות אנטישמים גמורים, שלא לדבר על צרפתים במשרה מלאה. ל' ואני, חמושים במגלשי סקי, טכניקה מזעזעת ומשקל גוף מלא, התכוונו רק לגאול אותם ממצוקה עתידית זו קודם שהיא מתרגשת.

 

בפרק ב', שהוגש לכם בשנה שעברה (שרון עוד היה ראש ממשלה, פרס עוד היה מפא"יניק, מכבי ת"א עוד היתה קבוצת כדורגל), שבנו אל המדרונות בהרכב מתוגבר. הפעם נגעה הכותרת "להתראות, ילדים" לא למושא הציד, אלא ליוצאי חלצינו אנו: בשיאו של הטקסט, אם היה לו שיא אי פעם, חלף בני לנגד עיני במהירות של ג'יאנקרלו פיסיקלה כשהוא נזכר שהשאיר את הניוקי על האש, בדרכו אל התהום, הסלעים, או משהו גרוע מזה. היה רגע של חרדה, בסיומו הצלה מופלאה ופגישה מחודשת נוגעת ללב של אב ובנו, וסיום טרגי: מכיוון שאיש או נער לא שבר רגל, נדרנו לחזור בשנה הבאה.

 

אוקיי, אין ברירה 

 

אין מניאק שיעצור את הזמן, נהגנו לומר בימים שחשבנו שאולי יהיו לנו ילדים, אם בנות אי פעם באמת יסכימו לעשות את זה איתנו. לצערנו ולצערכם, הזמן אכן חלף והגיע העת לפרק ג', ובו - מכיוון שכל דבר מתחלק לשלושה חלקים, ומגלש שהיה תלוי על הקיר במערכה הראשונה סופו להתפרק לך מתחת לרגליים בשלישית - מגיע הרגע הבלתי נמנע. הנקמה.

 

ההשפלה

 

נקצר ונגיע לסוף (ואחר כך נחזור להתחלה, אל תחשבו שיוצאים מזה כל כך בקלות): ביום חמישי, כשהשמש הואילה לצאת מן העננים לרגע והשלג הפסיק להכות לנו בפנים, נחת ל' על 90 וכמה קילוגרמיו בתוך ערמה של שלג. מכיוון ש-ל' עדיין איננו קיפניס ואיננו מייצר תנע של משאית אלא רק טנדר בינוני, לא נשברה מפרקתו. אבל כבודו, ו-ל' הוא איש שיש לו כבוד, שכב מפורק באמצע המדרון, ואין מרים.

 

חברו הטוב, כלומר אני, היה באותה שעה כמה עשרות מטרים מתחתיו, עסוק בשינון של ברכת הגומל. ל', אתם מבינים, לא התרסק סתם: זה קרה לו בנחיתה מקפיצה, בעיצומו של "פארק השלג": רעיון עיוועים אנטי-יהודי, שלפיו לא מספיק שאנחנו נשארים בחיים בשיפוע שאלוהים ייעד אותו לנשרים וליעלים בלבד, אלא כדאי לתקוע בו גם גבעות קפיצה, סיבובים מסוכנים, לופים של 360 מעלות ושאר דברים היאים ללונה פארק. אני עברתי את הקפיצה (ההיא, אל תדאגו. היו גם אחרות) בשלום יחסי, כלומר כשעצם הזנב שלי בולטת רק חמישה סנטימטרים מחוץ לגוף. ל', שיש לו יותר גדול משלי (תנע, נבלות, תנע), לא היה כה בר מזל.

 

ל' הוא כאמור איש של כבוד, ומתוך הערמה בקעה יד מונפת, לאמור "הכל בסדר, אחים, אני תכף בא". אלא שרגש אימהי אי אפשר לרמות: היה לי ברור שהתרחש משהו רע הרבה יותר. בתהליך הבלתי נמנע, שאת הנגטיב שלו תיאר גור וידאל פעם במשפט המדויק "כשחבר שלי כותב ספר טוב באמת, משהו בי מת", התמלאתי אושר גדול. וכדי להיטיב לראות כמה שפר עלי גורלי, חלצתי את המגלשיים, הודיתי לאל על שנים של אימוני ריצה, ויצאתי במעלה המדרון בשעטה איטית - כפי שתיאר פעם זוהיר בהלול את מהלכיו של זאהי ארמלי - אל גווייתו של אחי לנפש.

 

הוא שכב שם, בליל לא ברור של איברים ואיברים לשעבר. לידו, מתמוסס אל תוך השלג, שכב הכבוד של יהודי בגיל העוד-מעט-עמידה, שעשה הרבה דברים בחיים וכולם לא שווים עכשיו כלום. והוא ואני ידענו, בהיר כמו השמש על מדרון מושלג, מי עולל לנו את המעשה המתועב.

 

אחי, אמר לי ל' ונאנח, לא כל כך מהכאב אלא בעיקר מההשפלה, אין ברירה.

 

אמת, אמרתי. אבל מה עושים?

 

הזעם

 

אתם מבינים, אנשים כמו ל' וכמוני - שיש להם עבר קרבי והווה של אחוזי נכות - לא עולים ככה סתם על מקפצות שלג. האמת, אפילו לא סתם ככה. סקי בשבילנו זה לא טכניקה, פעלולים ושופוני; אם היינו רוצים את כל אלה, היינו לובשים מכנסיים צבעוניים שמבליטים, שמים בכיס של המעיל גיליון של "הזמן הוורוד" ושוכרים סנובורד.

 

אנחנו גברים, זאת אומרת עושים סקי כמו שאלוהים התכוון: על מגלשיים תקניים, במדרונות תלולים שגבר יכול לחצות בזכות רגליים חזקות ויכולת התמדה, גם אם יכולתו הטכנית מזכירה את פיני בלילי מול שער ריק. אנחנו רוצים רוח בפנים, תחושה נעימה של סיור בוקר על גדר המערכת בצפון, עצירות רק לבירה מזדמנת - ובעיקר לא להשתקף במראה של כל האירופים האלה, שחולפים לידינו בשריקה והילדים שלהם עושים מדרונות שחורים עם מוצץ בפה.

 

והרוח מכה לנו בפנים, סתם, זה לא אנחנו (צילום: רויטרס)

 

והנה, כמו שאמר פיני גרשון על רענן כץ, מהרסינו ומחריבינו ממנו יצאו. הנה שני ילדים שבקושי הגיעו לגיל דו-ספרתי, שרק בשנה שעברה העלינו אותם בפעם הראשונה על ה"סקימולטור" והם אמרו בנימוס "תודה, אבא", שאם היינו רוצים (ואנחנו רוצים, אלוהים, כמה שאנחנו רוצים) היינו יכולים למרוח אותם אל הקיר בתנועה אחת מיומנת של יד שמאל וקול פצפוץ מחליא היה נשמע - אתם צעירים ולא קראתם את פטריק קים, לכו תעשו שיעורי בית - הנה שני המוקוסים הזעירים האלה, שבוע שני במצטבר על המגלשיים, מתעקשים שחייבים ללכת למסלול עם המקפצות.

 

רק לפני שנה הם אמרו תודה אם הצליחו לשים את הנעליים בלי ליפול. רק בתחילת השבוע, הטי-באר על יד המלון נראה להם כמו משימה בלתי אפשרית. ועכשיו הם מצחקקים מאחורי כף היד (מדובר בילדים אינטליגנטיים, והם יודעים לזהות סכנה קיומית כשהם רואים אותה) מתחתית המדרון, אחרי שהשלימו את הסלאלום וקפצו ונחתו נחיתה מושלמת ועשו פירואטים של מתעמלת סינית בת 12, ומחכים שהקשישים יגמרו לאסוף את עצמם ויואילו סוף סוף לרדת למטה.

 

אחי, אני אומר, צריך לקחת אותם למסלול ארוך במיוחד, הרבה מאוד כוח רגליים. פניו של ל' אורות: הוא יודע לזהות אמת צרופה כשהיא נתקלת לו באף.

 

בלי הפסקות, הוא אומר. בלי מנוחה. מי שצמא ישתה את השתן שלו.

 

מי שרעב, אני קופץ על העגלה, שיאכל לעצמו את הכבד.

 

אין תלונות, אומר ל' ומזדקף, גבר שהלך לאיבוד ומצא את עצמו. בעיות סעד-מין-כלכלה דרך הסמל, והסמל איננו.

 

רק ככה, אני אומר.

 

שנינו מסתכלים אחד בשני, שני גברים מצולקים שמצאו משמעות. מחשבה אחת, צלולה וחדה וטהורה ומזוקקת כמו ויסקי סינגל-מאלט בגיל שיכול להזמין גרושה לסרט, ממלאת את שנינו: סלה רונדה.

 

המזימה

 

הרונדה, אם לא יצא לכם, הוא הסיבוב הגדול. הדולומיטים, שרשרת ההרים המשובחת בחלקה המרכזי-מזרחי של איטליה, מקובצים לרכסי משנה שכל אחד זכה לשם משלו; אחד מהם, מעל עמק ואל-גרדנה יפה התואר, זכה משום מה לשם "גרופו סלה". אולי עבר שם ישראלי וזימזם את "בין הרי הסלע הכהים/ בין הרי הסלע הגבוהים", אולי נמלטה זעקת "אמן סלה" מפי האיש הראשון שטיפס אל הפסגה, אולי נגמרו לי הרעיונות האוויליים. אם זה באמת מעניין אתכם, תפתחו גוגל.

 

בכל מקרה, בשלב מסוים התכנסו חכמי השיווק של האזור והגו רעיון גאוני: שרשרת של מעליות ומדרונות, נד נד עלה ורד, שתוליך את הגולש המאושר ממדרון לקרונית, 40 קילומטר ברוטו של התקדמות בלי לחזור על אותו פתית שלג פעמיים - וחזרה לאותו מקום. הסלה רונדה. ולא זו בלבד, אלא שהרונדה פועלת לשני הכיוונים: עם השעון ונגדו. ולא, קיפניס. מדובר בשני סטים נפרדים, לא בזה שבכיוון אחד אתה גולש בעלייה ויורד במעלית.

 

הסלה רונדה הוא יום סקי מושלם: אתה יוצא בבוקר, חמוש ברגליים שנחו לילה, במצב רוח טוב ובשטר של 20 יורו בכיס של הסקי-פס, שיהיה משהו להוריד על בירות וצ'יפס בדרך. אתה מטפס במעלית הראשונה, וחיצים ירוקים (כיוון אחד) וכתומים (השני, קיפ) מכוונים אותך הלאה, אל המעלית הבאה והמדרון הקרוב. רוב המדרונות אדומים, שזה מספיק מאתגר ומהיר אבל לא ממש דורש טכניקה עילאית - עובדה, ל' ואני כבר עשינו את שני הכיוונים בביקור הקודם. אתה גולש לכפרים עם שמות כמו קנאציי ואראבה, חולף דרך ארבעה מעברי הרים, מזמר בין פסגות ורוקד עם סלעים. בסופו של יום, עייף ומה זה מרוצה, אתה נוחת בחזרה על עקבותיך מהבוקר.

 

במרץ אפילו מתקיים "המרתון של הסלה רונדה": בשבע בערב יוצאים זוגות-זוגות של גולשים אל המסע הגדול, פנסיהם לראשיהם ומגלשיהם עטורים, ומשלימים אותו עד חצות. יבוא יום, כשניפטר מהילדים זאת אומרת, שגם ל' ואני נהיה שם. שורקים כמו הרוח במורד החשוך, צועקים בהתרגשות זה לזה כמו צנחנים שיצאו לראשונה מהמטוס ולא יכולים להכיל את ההרגשה, חשים אחווה עילאית של מי שכובשים את ההר - ומתרסקים כיאות מדי מורד-שניים, מחפשים תוך קללות אחר שיניים אבודות ומייחלים למקלחת חמה. יבוא יום.

 

עד אז, זה מה שעובר לנו בראש: הרונדה ארוכה היא ורבה. הילדים, ארור שמם וזכרם, רכים בשנים המה ושריריהם טרם עוצבו. וחשוב יותר, הם לא ניחנו בחוכמת הפר הזקן. בקילומטר הראשון הם יגלשו כמטורפים, יקפצו כגדיים באוף-פיסט (השלג הלא כבוש בצידי המסלול), יעשו תעלולים כנגד כוח המשיכה וישאלו אחד את השני בקולות הסופרן המאוסים שלהם, איפה אבא שלך ואבא שלי. אחר כך, ככל שיעלה היום, יתחילו השרירים לכאוב והגידים לומר שירה. בצהריים הם יבקשו לעצור לאכול, אבל אנחנו נסביר להם שחייבים למהר, כי היום ארוך ואולי לא נספיק את המעלית האחרונה. מנוחות יקוצרו, הפסקות שירותים יינתנו במשורה. לפי החשבון שלנו, בשתיים וחצי גג הם יתחילו ליילל - ואנחנו נחדש את סמכותנו המרוסקת כאבות, ונחזור להיות זכרי האלפא של השבט.

 

אחי, אני אומר ל-ל', מחלץ אותו מתוך השלג ומתמוטט בעצמי בחיפוש אחרי שיווי המשקל האבוד, אין ספק שעלינו פה על משהו.

 

הנפילה

 

בערב אנחנו מסבירים לילדים את התוכנית. אושר גדול; בעיני עצמו, כל אחד מהזאטוטים הוא מר סלה, רונדולר מוסמך שמדליה לצווארו. כל אחד מהם רואה את עצמו חוזר לבית הספר ומראה לחבר'ה, כולל ההיא שאומרים שהיא כבר לובשת, איפה היה ומה עשה. ל' ואני, שני שועלי קרבות מצולקים, מחייכים את החיוך המוכר של וייל אי. קויוטי למשמע ה"ביפ ביפ" של הרואד-ראנר המתקרב. הפיתיון נבלע. עכשיו צריך רק לחכות בסבלנות שהדג יקפוץ מעצמו לסירה.

 

בבוקר אני פותח את החלון, וכמו בספר ההוא של סראמאגו, מוכה בעיוורון לבן. בחוץ שלג. לא שלג רך וקליל, כמו זה שדרכו גלשנו כל השבוע. לא משהו שאתה אומר לעצמך שתכף החתול עם השרשראות יגרוף הצידה, והמסלול יהיה פריך לגלישה כמו שצריך. שלג במפלים. שלג כמו בסרטים על משלחות הקוטב שאבדה דרכן, כמו זה שתחתיו אבדו שיירות שלמות של פילים על רוכביהם. עכשיו אני יודע מה היה המראה האחרון שראו מערות האף של ג'ים מוריסון.

 

הילדים באקסטזה. עם כל הכבוד לסלה רונדה, שלג כזה פירושו דבר אחד: יום שלם של "צ'מפיונשיפ מנג'ר" במחשב הנייד. לאלה מכם שהמחלה לא נגעה בהם, מדובר במשחק אוטיסטי במיוחד שבו הילד (רק ילדים משחקים בזה; אם אתם לא וכן, זאת אומרת לא ילדים וכן משחקים, עדיף שתודו שאתם ישנים בלילה עם גרביונים מתחרה וחזייה עם התמונה של דייווין מקדימה) מקים קבוצה, ואחר כך מתבונן כזומבי בנקודות על המסך המייצגות משחק כדורגל אוטומטי לגמרי בעודו צווח לחברו "ראית איזה גול שמנו?!". בקיצור, מדובר בסכנה לציוויליזציה המוכרת לנו, הוכחה שהיה יותר טוב אם הקומוניסטים היו מנצחים במלחמה הקרה, ומשחק ששני המוקוסונים מכורים לו לגמרי.

 

במשך עשר דקות בערך ל' ואני מעמידים פנים שהיה כדאי לעסוק במשהו חינוכי יותר. אחר כך אנחנו פורשים ידיים לצדדים, שמים מעיל, ומוודאים שהילדים יודעים איפה הפלאפון ("כן", עונה אחד מהם בהמהום לא ברור בלי להסתכל ומיד צורח; נסתבר שממש באותו רגע, אחת הנקודות פיספסה פנדל). וזהו, חומקים אל העיירה.

 

סלווה ואל גרדנה, או וולקנשטיין במקורה הגרמני - האזור היה שייך פעם לאוסטריה, ויושביו הרבה יותר טבטונים מאשר איטלקים - נפרשת לפנינו מבעד למסך הלבן. אנחנו מגששים אל בית הקפה הסמוך, מזמינים "פורסט" ועוד אחת, ואחר כך עוד אחת כי השלג כבד, ועוד אחת כי מי יודע אם נצליח לחזור.

 

מסביב אנטישמים בגילאים שונים, מגלגלים שיחה בשפות לא מובנות - מן הסתם ציטוטים מתוך הפרוטוקולים של זקני ציון. לנו יש הרבה מה לסגור; בחוץ השלג נערם, בפנים נערם האלכוהול ונערמות המילים. מה נאמר, אש הקרב אין פה, אבל איזה חום לב (וחום הוורידים המתפשטים) שרוי במקום הזה, יא משלטנו.

 

השעות חולפות. הפלאפון לא מצלצל. או שהכל בסדר, או שהחדר בוער והם לא מוצאים אותו, או שהגג קרס עליהם ועל הפלאפון. אנחנו בוחרים באפשרות א', פשוט כי כל אופציה אחרת תכריח אותנו לזוז מהמקום.

 

הצחנה

 

אחר הצהריים אנחנו גוררים את עצמנו דרך השלג, שיורד כמו הגשם של עשר השנים ב"מאה שנים של בדידות", בחזרה למלון. הזאטוטים לא זזו סנטימטר; גם הנקודות על המסך נראות בדיוק אותו דבר. אלוהים, יש סביבם כבר מעגלים של אבק. אם נרים אותם יישאר רק הסימון של הגופה, כמו פרק מעוות במיוחד של CSI.

 

אבל כמה אושר יש בחדר הקטן. מאושרים הילדים, שאפילו אינם יודעים מה נחסך מהם. מאושרים אבותיהם, שנסעו עד קצווי איטליה ושילמו תעריפים של עונת השיא וקנו סופר סקי-פס ובכלל לא אכפת להם שיום הסקי האחרון ירד לטמיון. מאושרת החדרנית, שלא היתה צריכה לסדר מיטות ואינה צריכה לעמוד בצחנת החדר.

 

הסלה רונדה יהיה פה גם בשנה הבאה, ואולי גם אנחנו. אבל גם אם אכן נבוא ונצא לדרך, גם אם בסופו של יום אכן ייבבו זבי החוטם מכאבי שרירים ופרקים ולא ירצו עוד להראות לנו איך עושים זאת נכון מהמקפצה הגדולה, גם אם יודו בפני עצמם שאין כמו אבא - נקמה מתוקה שכזאת ספק אם תהיה לנו.