לא חלמתי שתלכי ממני

15 שנה הוא צעד עם מכבי ת"א באש ובדשא - ואז, יום אחד, זה פשוט נגמר. אבל עומר ברק לא רוצה לספר על הרגע שבו אתה מפסיק לאהוב את הקבוצה שלך: הוא רוצה לספר על הרגע שבו היא מפסיקה לאהוב אותך

החלק הכי קשה היה להוריד את הפוסטר. בין שלל התמונות שיש לי בחדר - הציורים של שאגאל ודאלי (כדי להיראות מתוחכם), התמונה של ניו יורק עם מגדלי התאומים (לאווירה רומנטית), מודעת הבירה הישנה (להראות שאני גם בחור קליל ומשעשע) - תמיד היה שמור מקום של כבוד לפוסטר השנתי של מכבי ת"א. ואפילו לכתוב את המשפט האחרון בלשון עבר זה לא קל.

 

הורדת הפוסטר היתה קשה משתי סיבות. האחת - כי כמו דביל הדבקתי אותו לקיר במסקנטייפ, ועכשיו לך תקלף את זה משם. הסיבה השנייה היא שלא היה שום אירוע מכונן שגרם לי להוריד אותו: לא תבוסה משפילה (למרות שאלוהים יודע כמה כאלה היו בזמן האחרון), לא איזה כעס רגעי, אפילו לא רגע של גילוי משמעותי לגבי מכבי ת"א. היה רק מבט אחד לעבר הקיר, תחושת מחנק צובטת, ובעקבותיה שאלה בלתי נמנעת: מי, לכל הרוחות, הבחורים האלה בצהוב שתלויים על הקיר שלי?

 

האמת, אני לא יודע. לא יודע מי זה יוג'ין טריקה, לא מכיר את אבי יחיאל ולא מסוגל להבדיל בין סאלם אבו סיאם ליובל שפונגין גם אם תצמידו לי אקדח לרקה. כן, היו שם כמה פרצופים שזיהיתי - למשל תמיר ולירן כהן, ואפילו ארז מסיקה - כי הם באמת הצטלמו בפוזיציה הטבעית שלהם, על הספסל. אבל היו שם גם הקרואטי והגמד ממכבי חיפה, שלא ממש ברור לי איך נדחפו לצילום הזה, ולידם כמה פרצופים אלמוניים לחלוטין. אבל בין שלל החולצות בצבע הצהוב-רדיואקטיבי הזה, שעונש מוות יהיה התחלה טובה למי שבחר בו, עמדו גם הגיבורים שלי.

 

הם היו לבושים בבגדים אזרחיים, אבל את הפנים שלהם לא התקשיתי לזהות: דריקס, קלינגר, אובארוב וברומר. נכון, היו חסרים שם כמה (אני באופן אישי קצת כעסתי על איציק זוהר שלא טרח להגיע ליום הצילומים הזה), אבל זאת היתה ללא ספק מכבי שלי. מכבי שלי, ש-16 שנה אחרי שהתאהבתי בה, לא נשאר ממנה שום דבר.

 

הגליץ' של ספקטור

 

הפכתי לאוהד מכבי בגיל שש. בכוונה אני מקפיד כאן ובוחר במילים "הפכתי לאוהד", כי התאהבתי בה רק חצי שנה אחר כך; אבל על אהדתי לקבוצה הצהרתי ביום הראשון של כיתה א'-1 בבית הספר היסודי "מגן" בתל אביב, מסיבה שאין מוצדקת ממנה: כדי לא לחטוף מכות.

 

לשני הבחורים שאחראים לטירוף הצהוב שפשה בי קוראים נדב ואיל. אני בטוח שהם גדלו להיות בחורים נפלאים, אבל אז הם היו גנגסטרים עם שכרון פוסט-גן חובה, ששאלו כל ילד בכיתה איזה קבוצת כדורגל הוא אוהד - מכבי או הפועל. רק כדי להבהיר את העניין, עד אז בכלל לא הייתי מודע לעובדה שמישהו משחק כדורגל מחוץ למגרש השכונתי הקטן שלנו; אבל הם שאלו, אני ראיתי מה קרה לילד האחרון שענה "הפועל", ובגלל שלא היה אכפת לי מכדורגל אבל כן היה אכפת לי להשאיר את כל העצמות הקטנות שלי במקום, עניתי "מכבי".

 

ברקוביץ' פתח ברייס. את השני לידו אני לא מכיר  (צילום: ראובן שוורץ)

 

בו במקום צורפתי למועדון האוהדים המאולתר שהוקם בכיתה שלנו. במבט לאחור אני לא ממש בטוח שזה היה מועדון אוהדים מייצג של העיר תל אביב - היו בו 30 אוהדי מכבי מתוך כיתה של 32, חלקן בנות שהצהירו בגאון שהן הכי אוהבות כשמכבי "קולעת גול" - אבל לא חטפתי מכות. לא מהסיבה הזאת, בכל אופן. וזה היה העיקר.

 

כשחושבים על זה, הפעם היחידה שהייתי אפילו יותר קרוב לחטוף מכות בגלל מכבי ת"א היתה לפני שנה, כשהצהובים ניצחו בפנדלים את מכבי הרצליה. שיר האליפות של מכבי מ-1996 הושמע בפול ווליום, הגביע הונף אל על כי החבורה של לוני בכל זאת תהיה בשנה הבאה באירופה - ו-35 אלף אוהדים משולהבים לא ידעו מה לעשות עם כל השמחה המתפרצת הזאת, אז הם עשו את מה שתמיד עושים: שרים לאבי נמני.

 

בעצם קבלו תיקון: 34,998 אוהדים שרו לנמני. השניים הנותרים היו אהובת נפשי דנה ספקטור, במשחק הכדורגל הראשון (וככל הנראה האחרון) בחייה, ועבדכם הנאמן, שגרר אותה לכל העסק הזה. "תגיד", היא שאלה אותי, "נמני לא בבית"ר ירושלים?". כן, ניסיתי להסביר לה, אבל יש שמועות שהוא חוזר בעונה הבאה והם נורא שמחים בגלל זה. "ואתה?", היא חקרה. "אני לא", השבתי.

 

הדבר הבא שאני זוכר, וגם זה זיכרון די מטושטש עם פסקול שמורכב בעיקר מביפים של מוניטור, הוא את דנה - שגם היום אין לי מספיק מילים כדי להודות לה - מבטיחה ל-30 בחורים בחולצות צהובות שהיא "תכתוב עליהם בעיתון מה שהם רוצים" אם הם רק יעזבו את הבחור שמתחבא מתחת לכיסא. הבחור שהתחבא מתחת לכיסא, למען הסר ספק, הייתי אני.

 

15 שנה לפני, באותו איצטדיון ממש, הכל נראה כל כך אחרת. אחרי עשור נורא ואיום ריחפה רוח חדשה ברמת גן. זאת היתה רוחם של הצעירים מליקה, שוהם, ברומר, מקאנאקי, נמני ודריקס, רוח שאי אפשר היה שלא לתת לה לסחוף אותך. השחקנים של מכבי טרפו את הדשא ותמיד רצו לנצח. רק עכשיו, מול דפי הסטטיסטיקה, אני מגלה שהיתה לנו אז עונה בינונית-פלוס; אם הייתם שואלים אותי לפני ההצצה החטופה הזאת, הייתי מוכן להתערב איתכם על החתימה של איציק זוהר שלמכבי של אותה שנה היה רצף של 30 ניצחונות לפחות.

 

עם מי אני אמור להסתגר היום, עם ליאור ז'אן? אופיר חיים? (צילום: חגי אהרון)

 

הייתי מוקסם. מהופנט. מרוחף, אם יש דבר כזה. היא לא היתה מושלמת, מכבי של אז - למען האמת, עם כל מבט נוסף על המספרים היבשים ברור שהיא היתה די רחוקה מזה - אבל היא היתה מכבי שלי. ולי זה הספיק כדי להתאהב בה טוטלית. גזרתי כל תמונה מהעיתון, ניהלתי אלבום לכל שחקן, אספתי כל פיסת מידע שיכולתי, חיכיתי לשבת (זה היה לפני שהיום הזה הוגדר רשמית כ"זה שתקוע בין המשחקים של שישי לאלה של ראשון") כמו שבחורה מחכה ל - אתם יודעים מה, עזבו. בואו פשוט נגיד שחיכיתי לו הרבה יותר מאשר ליום שני.

 

אני מקליד את כל המילים האלה עכשיו עם חיוך מטופש ונוסטלגי שמרוח לי על הפנים כבר איזה חצי שעה (לעזאזל, עוד רגע אני מקפל את המחשב ומסתגר בחדר עם האלבום של אמיר שלח כדי לעשות איתו דברים שאסור לכתוב, ובטח שלא לקרוא), ובאמת מנסה להבין לאן כל זה נעלם.

 

עם מי אני אמור להסתגר היום, עם ליאור ז'אן? אופיר חיים? משה מישאלוב? איציק שמש? לא, רק תגידו לי מי, כי רשימת השחקנים שלי באמת מתחילה להיגמר. רק לפני 15 שנה, ואף אחד לא יכול לשכנע אותי אחרת, השחקנים של מכבי עלו למגרש במיוחד בשבילי. הסמל של מכבי נראה להם בדיוק כמו שהוא נראה לי: קשקוש מכוער של כדורגל עם מה שנראה כמו ציקלופ ודולפין, אבל זה ממש לא העניין. העניין הוא שאפילו אם הסמל היה זוועתי, גם אני וגם הם ידענו דבר אחד - כולנו, ללא יוצא מהכלל, היינו מוכנים למות למענו.

 

האיקס של דריקס

 

אני יודע מה אתם חושבים: שאני לא אוהד אמיתי, שאני מפונק, שרק בגלל חארות כמוני יצא שם כל כך רע לאוהדים של מכבי - אוהדים שאם רק נהיה לה קצת קשה, הם נוטשים. אני יודע שתגידו את כל זה, ולכן תרשו להמליץ לכם מעומק ליבי לדחוף את זה לאיפה שהשמש לא זורחת, כי אין לכם שמץ של מושג מה פירוש "קצת קשה".

 

"קצת קשה" זה כשחלוץ החוד המרכזי שלך נקרא לירון בסיס, כמו שקרה לנו ב-1998. קצת קשה כשהשחקנים בטוחים שמטרת המשחק היא לפגוע כמה שיותר פעמים בשלט "קורנפלקס תלמה", שנמצא פלוס-מינוס 30 מטר שמאלה מהשער, כמו שקרה לנו בשתי העונות שבאו אחר כך. קצת קשה זה אם ההנהלה, שעוד נגיע אליה, משחררת כל שחקן בית שאי פעם אהבת (דריקס, שלח, זוהר, צרפתי, בן לוז, אדרי, בן דיין, והרשימה עוד כל כך ארוכה שזה לא ייאמן). קצת קשה זה כשהקהל לובש שחורים ושורק בוז במשך שנתיים רצופות - לשחקנים שלו. וקצת קשה זה כשהוא עושה את כל זה בשביל השחקן הכי לא נכון.

 

כדי שלא יובן כאן אחרת, אין לי דבר וחצי דבר נגד אבי נמני האדם. למען האמת, בתקופה הקצרה שכיסיתי ככתב את מכבי ת"א, הוא היה היחיד שתמיד החזיר טלפונים - מה שבהחלט נותן לו מקום של כבוד בפנתיאון המרואיינים שלי. הוא גם האדם היחיד שעדיין מגיע בקביעות לבקר את מני לוי ועוזר בסתר (לא, אשכרה בסתר) ליותר ילדים ומבוגרים ממה שאי פעם תדעו. הוא שקט, הוא צנוע, הוא איש נפלא. ומה לעשות שכל זה לא משנה את העובדה שכשחקן, אבי נמני הוא הדבר הכי גרוע שקרה למכבי ת"א.

 

אבי נמני. רגע, רגע, אל תקפצו עלי (צילום: טל שחר)

 

רגע, אל תקפצו. גם ככה דנה לא לידי עכשיו, ולי באמת אין שום כוונה לכתוב עליכם משהו טוב בשום עיתון. אני לא אלאה אתכם בסטטיסטיקות על נמני, ואם אתם רוצים נדון בזה באריכות בזמן אחר (כשלא תהיו חמושים, למשל), אבל את נמני אני יכול להשוות רק לשחקן אחד: לריבאלדו, עוד אחד שהדרך הכי קצרה לתאר אותו היא "הקבוצה זה אני". שביום טוב שלו הכל טוב, אבל ביום רע כל הקבוצה נראית זוועה - מה שמסביר למה ברצלונה נראתה איתו כמו שנראתה, וגם למה היא נראית כמו שהיא נראית בלעדיו.

 

אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר ריבאלדו, או אפילו על נמני; אנחנו כאן כדי לדבר על מכבי של נמני. מכבי שתלויה לגמרי בשחקן אחד. מכבי, ש-30 אלף מאוהדיה מודים על בסיס כמעט שבועי בשירי הלל משיחיים לאיש שמציל אותה פעם אחר פעם מעסק ביש של ממש. מכבי ששכחה איך לא מזמן היא לא היתה צריכה שאף אחד יציל אותה משום דבר.

 

ואני יודע מה עוד אתם חושבים, אבל זאת לא אכזבה רגעית מהעונה הנוכחית. כלומר, נכון שיחסית לרמת הציפיות היא מאכזבת בצורה שקשה לתאר, אבל כבר היו לנו עונות גרועות יותר. וזאת גם לא העובדה שמכבי לא מתמודדת על האליפות, או שהפועל עכו העיפה אותה בבושת פנים מגביע המדינה. זאת אפילו לא האליפות שלא ניקח גם בעונה הבאה. זאת רק ההרגשה הזאת של להתעורר בוקר אחד ליד פוסטר שאתה רואה כל יום, ופתאום לשאול את עצמך מי זאת בכלל הקבוצה הזאת.

 

איפה הלהט, זה מה שאני רוצה לדעת. איפה התשוקה למשחק. איפה הכיף, ההנאה, הסקס-אפיל. לאן נעלמו כל אלה, ולמה במקומם קיבלנו ערמה של חבר'ה שעושים טובה שהם בכלל עולים על הדשא? איפה הקבוצה ההיא שהתאהבתי בה ממבט ראשון?

 

אתם יודעים מה, לא אכפת לי אם מכבי תידרדר עכשיו לליגה הארצית, ותמצא את עצמה מתמודדת ביום שישי ב-14:30 נגד הכח יפו ומכבי טמרה. באמת. לא אכפת לי למצוא את עצמי בוהה באסופת שחקני בית צעירים - שהפעם לא ישוחררו, לשם שינוי - בעודם מושפלים מדי שבוע 4:0 במגרש של העיירה שלומי או משהו כזה. אני רק מבקש דבר אחד: שלשחקנים האלה, יהיו מי שיהיו, יהיה אכפת מהמשחק הזה ומהקבוצה הזאת. אז, אולי, אני אוכל לחזור ולדבר ב"אנחנו".

 

די, נמאס לי להיות היחיד במערכת היחסים הזאת ששם זין. נמאס לי להגיע למגרש רק כדי למחוא כפיים לאיל ברקוביץ' כל פעם שהאדון מואיל בטובו לרדת לגליץ', או בשלושת החודשים האחרונים, בכלל להיות ברדיוס של האיצטדיון בזמן המשחק. בכלל, מי זה ברקוביץ'? מי זה רוסו? מי היה האבי יחיאל הזה שחלף כאן, ומה פתאום בלסינג קאקו לבש את החולצה הצהובה? מתי, בדיוק, קיבל הצמד דריקס את הרציקוביץ' החלטה שאם לא משחררים שחקני בית, רומסים את האגו שלהם עד עפר?

 

אגב דריקס, כשעוד הייתי "הכתב של מכבי" ניסיתי במשך חודשיים לקבוע איתו פגישה. התירוץ הרשמי היה שעכשיו, כשאני מכסה בקביעות את הקבוצה, רצוי שאכיר את המנכ"ל; הסיבה האמיתית היתה שעכשיו, אחרי שראיינתי ארבעה רמטכ"לים ושני ראשי ממשלה, רצוי שאשב מולו ואגמגם ש"אני... אה... יודע שזה קצת קיצוני, אלי, אבל אני אוהב אותך. רק רציתי שתדע".

 

בסוף לא נפגשנו ולא מילמלתי, כי לאלי לא היה אכפת. גם לא לאף אחד מהאחרים - ברומר, קלינגר, אפילו אובארוב, האיש שבגללו החלטתי שאני רוצה להיות שוער. 15 שנה אחרי שהתאהבתי, גיליתי שאני מנהל מערכת יחסים חד-צדדית לחלוטין.

 

אני שוב יודע, ומבטיח שזאת הפעם האחרונה, מה אתם חושבים: שהנה, יצא המרצע מן השק. שקברניטי הצוללת הצהובה פגעו בי מבחינה מקצועית, והנה אני מוצא לי נקמה. אבל לא, חברים, זה ממש לא העניין. כי מי שנעלב זה לא העיתונאי הקטן שבי. זה האוהד הענק שפעם הייתי.

 

האבן של הלב

 

את מכתב ההתפטרות שלי מהעיתון הגשתי יום אחרי שמכבי הפסידה להפועל ת"א בגביע הטוטו. באימון שלמחרת ה-3:0 הייתי בטוח שאמצא אותם בדיוק במצב שאני הייתי: דיכאון טוטלי. כעס טוטלי. אבל שטראובר חייך, וסטרול התלוצץ וג'ובאני התנהג כמו ג'ובאני. היחיד שבאמת לקח ללב היה ארז מסיקה, דוגמה קלאסית לשחקן שהגיע למכבי מפרדס חנה, והלב שלו צהוב יותר מכל הילדים האלה שגדלו במחלקת הנוער.

 

גשם זלעפות ירד באותו יום, והיה קור אימים. אני ועוד שני כתבים, אחד של One והשני מ-Ynet, הצטופפנו תחת מטרייה אחת וחיכינו יותר מ-40 דקות שמישהו ייגש לדבר איתנו. התירוץ הרשמי היה שאנחנו צריכים משהו לחזור איתו למערכת; הסיבה האמיתית היתה ששלושתנו, עם כל הכבוד לעניינים המקצועיים, היינו קודם כל אוהדים. אוהדים שבורים.

 

אבל הם לא דיברו. כל אחד מהם נכנס למכונית שלו, פתח את שער הברזל וחלף על פנינו בלי להניד עפעף. הגדיל לעשות ברקוביץ', שיצא, נעצר, גרם לנו לרוץ אליו - וברגע שהגענו דפק רייס שלא היה מבייש את מיכאל שומאכר, והשאיר לנו פס של מים ועלבון.

 

אחרונים יצאו חברי ההנהלה. "אלי!", צעקתי לעבר דריקס, רטוב כולי. "אלי!!". הוא לא הסתובב. אולי זה לא הוא, חשבתי. אחרי הכל, מה הקשר בין הגבר המקריח והעגלגל הזה לחלוץ שכל כך אהבתי לראות? ואם כבר מדברים, אז מי זה הרוסי הזה שדומה ללוחם הגדול אלכסנדר אובארוב?

 

אלה לא השחקנים שאני מכיר. אלי דריקס של 1995, ואני בטוח בזה, היה עוצר את האוטו, מלטף לי את הראש, מכניס אותי פנימה ומדבר איתי עד מחר - לא כדי להרוויח כמה מילים טובות בעיתון, אלא כדי להציל אוהד רטוב מהגשם. שורה של 1995, ואני משוכנע בזה, היה פותח את החלון של האוטו ומבטיח שכשיתבהר קצת ניקח כדור ונלך לשחק. אחרי הכל, איך אפשר להגיד לא לילד שמחכה לך כבר שעה מחוץ לשער?

 

אבל אפשר. מתברר שאפשר. כי ברומר הוא לא אותו ברומר, וקלינגר הוא לא אותו קלינגר, ומכבי היא לא אותה מכבי. מישהו, אני לא בטוח מי, כישף אותם. הפך את לבבות הזהב שלהם ללבבות של אבן. מישהו הפך את הקבוצה היפה והמקסימה שלי לקבוצה אפאתית, זקנה ומגושמת, חסרת חשק ורגשות.

 

אז שלום לך, מכבי. אני יודע שהבטחתי לך שלעולם לא תצעדי לבד, ותדעי לך שאני מוצא את עצמי יושב ובוכה כי כל השערים שראיתי אותך מבקיעה רצים לי עכשיו בראש. הנה אובארוב, שמעביר לשלח, שמוסר לשוהם, לזוהר, לנמני, לקוסולאפוב, שמחזיר לפיינסטיל, שמוצא את גולדברג ומעביר לצד השני, לוודז'ינסקי, ששם את הכדור לאלון ברומר על הרגל, שמבשל לראש של דריקס. גול.

 

אני לא ממש יודע איך להיפרד. את מוזמנת לשאול את כל החברות שלי לשעבר, פרידות זה אחד הדברים שאני עושה ממש רע. בעצם, כשאני חושב על זה, כבר נפרדנו. את עזבת מזמן - ורק אני, האידיוט, פשוט לא שמתי לב. לא לזה שאני לא אוהב יותר; לזה שכבר אין את מי לאהוב.