אצל ש' וא', זוג חברים שלנו, אין דלת בין חדר השינה לשירותים. זה לא שהיא נשרפה או נגנבה או נאכלה על ידי טרמיטים; בביתם החדש לחלוטין של ש' וא' - הבית שיותר שעות הוקדשו לתכנונו מאשר לטלסקופ החלל האבל - הוחלט על רצף טריטוריאלי: כשא' שרוע על מיטת האפיריון הצרפתית בחדר השינה, לפחות שלושה מחמשת חושיו נמצאים בקשר בלתי אמצעי עם ש', הישובה על האסלה הוונציאנית בשירותים. ולהפך, כמובן.
למה אני מספר לכן את זה? כי יחידת ההורים של ש' וא' היא דוגמה, מעט קיצונית אמנם, לתפיסה רומנטית שנכנה אותה כאן "נטורליזם", ושהרציונל שלה הולך פחות או יותר ככה: אהבה אמיתית לא יכולה לצמוח במקום שאין בו פתיחות מוחלטת. הכל בחוץ, פיזית ורגשית. אין בלופים, אין משחקים, אין טריטוריה פרטית. הנטורליסטים ידברו על הכל, יעשו הכל אחד ליד השני ולא יזייפו שום דבר. כשהנטורליסט פוחד, בת זוגו הנטורליסטית פוחדת איתו. כשהיא מדוכאת - הוא מדוכא איתה. וכן, לפחות אצל ש' וא', כשהוא אוכל משהו רע - היא תלווה את התהליך.
הקונספט הזה לא נולד, כמובן, משום מקום. מגיל אפס מלעיטים אותנו באידיאל הרומנטי של סימביוזה מלאה: שירים על נשמות תאומות, סרטים על חצאים של שלם, ספרים על שותפות מטפיזית. בשום דבר מזה אנחנו לא באמת נתקלים במציאות, אבל זה כי משהו לא בסדר בנו, לא באידיאל. זה אנחנו שלא מצליחים להתרומם מעל הגשמי, זה אנחנו שמתבוססים בביצה של פשרות ואילוצים. אם רק נלמד להתמזג באמת, אם רק נשכיל להסיר את כל החסמים, העכבות והמסכות - אזי נדע שפיצחנו את המהות המזוקקת של הקיום הזוגי.
כל ההקדמה הזאת נועדה להגיד רק דבר אחד: אם אתן מהנטורליסטיות, ומאמינות בהיעדרן המוחלט של מחיצות במערכת יחסים זוגית - שום דבר שאני אגיד בפסקאות הבאות לא ישכנע אתכן. אנחנו נפרדים בשלב האקסיומות ואין לנו אפילו התחלה של דיון. תמשיכו להתחבר, להתפרק, לנבוח ולנפוח - או מה שזה לא יהיה שאתן עושות עם הבן זוג שלכן - ואל תיתנו לי להפריע לכן (כל עוד אתן לא עושות את זה לידי).
לכל השאר - התכנסנו לדבר על משהו קצת יותר חשוב מדלת בשירותים.
סמיילי וחצי
נתחיל מהסוף: אני טוען שהתפקיד המרכזי של אישה במערכת יחסים הוא להיות שמחה. זה לא תפקידה היחיד, כמובן. היא צריכה גם להיות יפה ככל האפשר, וגם נחמדה, הגונה, קשובה, סבלנית ועוד רשימה ארוכה של דברים שאין בהם שום חידוש. אבל שמחה? זה נשמע קצת מוזר. קודם כל, לעומת כל שאר הרשימה, זה הרי לא משהו שאפשר לשלוט בו גם אם רוצים. ומה זה בכלל כל הדיבור הזה על תפקידים? ואם כבר, אז למה רק האישה?
אז בואו קודם כל ניפטר מהסיפור של התפקידים. כן, בזוגיות יש תפקידים (מהנטורליסטים הרי נפרדנו לשלום). התמהיל המדויק משתנה מזוג לזוג, ויש כמובן יוצאים מהכלל, אבל גם אם הדברים מעולם לא סוכמו במפורש - יש חלוקת תיקים בבית. אנחנו הגברים, למשל, אמורים להיות החזקים, ולא רק במובן הפיזי. כשנכנס פורץ הביתה אנחנו נצא אליו, גם אם רועדות לנו הביצים. זה התפקיד שלנו. זה חלק ממה שאנחנו מביאים לחבילה. ואנחנו בדרך כלל נהיה אלה שנתקן את מה שצריך לתקן (או לפחות ננסה. וניכשל. ונזמין את "ניסים ידי זהב" שישאל שאלות מתגרות בכוונה כדי שהאישה תשמע. לא, אני באמת לא יודע איפה השיבר. מה את צוחקת, זונת אינסטלטורים).
עוד תפקידים? בבקשה: ברוב המקרים הגבר הוא המפרנס העיקרי בבית. נכון, זה נובע בין היתר מאפליה בשכר, אבל זה לא משנה את העובדה שלמעט מאוד גברים יש את הלוקסוס לעשות באמת מה שבא להם. להישאר בבית עם הילדים, למשל. או לשבת שנתיים ולכתוב ספר. או אפילו להיות עובד סוציאלי.
והאישה בדרך כלל ממונה על עיצוב הבית. בואו נהיה כנים: אלמלא הגיחות שלכן לאיקאה, עדיין היינו יושבים של הסט שלוש פלוס שתיים שירשנו מההורים כשעזבנו את הבית. אין ספק שתהיו מאושרות אם יום אחד נופיע בדלת עם פסל אבסטרקטי שמתאים בול לחלל בפינה הדרום-מזרחית של הסלון - אבל זה לא יקרה. אתן תעצבו, אנחנו נשתוק.
אתן גם תקבעו לאן הולכים ומתי. מה חשבתן, ש"שרת החוץ שלי תדבר עם שרת החוץ שלך" ו"אני צריך לאשר עם רמה ממונה" זה בדיחה פרטית שלכם? מדי ערב, במיליוני בתי אב ברחבי העולם, מתייצבים גברים ליד הדלת עם לא יותר ממושג קלוש לגבי מחוז חפצם. המתוחכמים שבהם לא ממש עומדים ליד הדלת, אגב. למודי ניסיון הם רואים טלוויזיה עד שתגמרו לעשות את כל מה שנשים עושות תחת ההגדרה העמומה ההיא, "להסתדר".
אז סיכמנו שיש תפקידים, וגם סיכמנו שלא רק לאישה. ועדיין, להיות שמחה?
חיוך גורלי
נמשיך במובן מאליו: נעים יותר לחיות עם אדם שמח. ואולי זה לא כל כך מובן מאליו, בייחוד אם את צעירה ו/או טיפשה ומשוכנעת שהרבה יותר מעניין להיות אפלה ומסתורית. אז תרשו לי לגלות לכן משהו על גברים: אנחנו לא אוהבים סיבוכים, וממש שונאים דרמה. סליחה, תיקון קטן - המוצלחים שבינינו שונאים דרמה. הבוקים מקבלים אותה בהכנעה נבוכה, מושכים כתפיים וממלמלים לעצמם: "טוב, לך תבין נשים". הלוזרים מוחמאים מזה שהם עומדים במרכזה של מהומה ושמישהי סוף סוף עושה מהם עניין. אבל גבר רציני מסתכל על כל השתיקות והיגון והדמעות והקריזות ואומר לעצמו דבר אחד: מה אני צריך את זה?
ועוד משהו שחשוב לכן לדעת על גברים: אנחנו רואים את עצמנו אחראים לאושר שלכן. קחי את זה לאן שאת רוצה - תתעצבני מהפטרנליזם או תתפעמי מההזדהות - אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. כשאתן עצובות אנחנו מרגישים שנכשלנו, כשאתן שמחות - הצלחנו. מכירה את זה שהוא פותח את המקרר, אומר "אין מה לאכול" ואת לוקחת את זה אישית למרות שבשום מקום לא כתוב שאת אחראית על האוכל? עכשיו קחי את זה, תכפילי פי מאה ותקבלי את מה שאנחנו מרגישים כשאת מבואסת. אנחנו שואבים כוח מהאושר שלך, אנחנו מסופקים ממנו. אנחנו מרגישים גברים.
וזאת אולי הנקודה הכי חשובה בכל הסיפור הזה. כי לכל מה שנאמר כאן עד עכשיו אפשר פשוט לעשות 180 מעלות ולשאול למה אני נטפל דווקא לנשים. מה, גבר דיכאוני זה כזה שוס? וסדנאות הוויפאסאנה שאנחנו מעבירים אתכן זה מתכון לאושר? והפסיביות, והעצלות, וההתמרחויות על הספה. הכל נכון, והכל באמת מיותר, ובוודאי עדיף לחיות עם גבר מלא אנרגיה ושמחת חיים. אבל הטענה שלי פשוטה עד כאב: לנו יותר חשוב שאתן תהיו שמחות משלכן חשוב שאנחנו נהיה שמחים. הכדור הזה הרבה יותר במגרש שלכן מאשר בשלנו.
לא הוגן? אולי, למרות שאני יכול לחזור קצת אחורה ולפתח את הדיון על חופש העיסוק, למשל. האם זה הוגן שידידי ג', שתמיד חלם להיות מוזיקאי, נרקב בהייטק בזמן שאשתו מפתחת כבר שמונה שנים משחק ילדים? (אגב, בהחלט ייתכן שבסופו של דבר דווקא היא תביא את המכה עם איזה אקזיט נחמד לחברת צעצועים בינלאומית, אבל זה כבר נושא אחר). בכל אופן, הנקודה היא שג' נושא בעול הפרנסה המבאסת כי הוא זה שמסוגל להביא את המינימום הדרוש לקיום המשפחה. הכדור, במקרה הזה, במגרש שלו.
ושמחה היא הטריטוריה שלכן. אולי דווקא בגלל שאנחנו כל כך קשים וסגורים ומחושבים ופסימיים. מישהו חייב לזרוק קצת קלילות אופטימית לתמהיל - וזה לא יבוא מאיתנו. אין לכן מושג כמה אנחנו אסירי תודה כשזה בא. זה כמו קסם. לא, זה כמו החומר הפלאי הזה שפותח סתימות בכיור: קודם הוא תוסס, אחרי זה ממיס את הג'יפה, ובסוף הכל נפתח ומתחיל לזרום.
זה גם סקסי בטירוף, אגב. מדהים לפעמים כמה זמן, אנרגיה ומשאבים אתן מקדישות להיבטים הפיזיים של המיניות שלכן - ומזניחות את היסוד הנפשי. אני מודה, בנקודה הזאת יש גברים שיחלקו עלי, אבל עזבו אותנו מביצ'יות וממלכות קרח. שמחת חיים היא האפרודיזיאק הכי יעיל בטבע, מכפיל-המיניות הכי חזק שיש (בגבולות הסביר, כמובן. לרגע אני לא מייחל לעולם של גונזילות שמחות).
מה שמשאיר אותנו עם סוגיה אחת אחרונה: איך, לעזאזל, את מעמידה פנים שאת שמחה? התשובה הפשוטה היא כמו שאת מעמידה פנים שאת גומרת. טוב נו, לא את. את גומרת כל פעם, כמו מפולת שלגים, ותוך 90 שניות גג. אבל בואי נדבר על אלה שלא. הן עושות כאילו כדי לחסוך זמן ובלגן וגם כדי לגרום לגבר שלהן להרגיש טוב עם עצמו. אז לא יקרה שום דבר אם קצת תבליגי וקצת תחייכי וקצת תיזמי. באמת שלא.
התשובה היותר מורכבת היא שזה מעגל קסמים. מנה קטנה של שמחת חיים מצידך גוררת מנה קטנה של שמחת חיים מצידו, שבתורה הופכת את השמחה שלך לקצת פחות מאולצת - וחוזר חלילה. פשטני? לא חושב. סתם פשוט.