המלחמה בסדין: רק בשביל זה צריך בנזוג

יבוא יום ואני אמצא את האיש שהמציא את העניין הזה, של החלפת המצעים, ואסגור איתו חשבון ארוך. מכל הפעולות הבזויות, זו הגרועה ביותר. הורדת זבל, איסוף הסוף של המים של הספונג'ה מכל חלקי הבית, שפשוף הכיור והדחת הכלים, צפייה ב"שישי עם מיכל" - כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הפעילות הזאת, שמזכירה לי כמה נאחס זה להיות לבד

יש פעולות מסוימות שאלוהים בראה כדי שנעשה בזוגות. סקס זו דוגמה טובה. גם ארוחת ערב רומנטית. ואמבטיה גדולה עם קצף. וסרט ב-DVD כשבחוץ רעמים והגשם דופק בחלון. ואימון בחדר כושר. וכמובן, המטלה השנואה עלי בעולם - החלפת מצעים.

 

יבוא יום ואני אמצא את האיש שהמציא את העניין הזה, של החלפת המצעים, ואסגור איתו חשבון ארוך. מכל הפעולות הבזויות והנאלחות, זו הגרועה ביותר. הורדת זבל, איסוף הסוף של המים של הספונג'ה מכל חלקי הבית, שפשוף הכיור אחרי הדחת הכלים, צפייה ב"שישי עם מיכל" - כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הזוועה הלא אנושית הזאת.

 

המלאכה פשוטה לכאורה: כל מה שצריך לעשות זה להתאים סדין אחד למזרן אחד. אבל נסו לעשות את זה כשאתם ניחנים בחוש טכני של אנטילופה צולעת, עצבים של צרעה מרוגזת וסובלנות של גורילה חרמנית. בסיום הפעולה המצעים מתוחים היטב-היטב על המיטה, ואיתם, למרבה הצער, גם העצבים שלי, שמגיעים ברגעים אלו לשיא יכולת המתיחה שלהם ומחכים להתפקע. ביש מזל הוא זה שיתקרב לסביבותיי בשעה שאני נאבק בסדין הסורר המסרב להסתדר.

 

אמא דווקא קנתה לי ביריות מיוחדות לסדין, אבל חברי הטוב גנב אותן

 

אני מושך מקדימה, הוא יוצא מאחורה. אני מנסה ליישר, הוא מתקמט (במקרה הטוב) או נשלף החוצה (במקרה הרע). נשמע מוכר? אמא שלי קנתה לי ביריות מיוחדות כדי לתפוס את הסדין, אבל חברי הטוב מ' (השם המלא שמור במערכת) גנב אותן ברגע שעיניו נחו עליהן.

 

אז נכון, כמות הקלוריות שאני שורף בסשן ממוצע של החלפת סדינים יכולה היתה להשתוות בשקט לשיעור ספינינג מתון, ואפילו בלי השרירים התפוסים, אבל זה בטח לא הופך אותה לכיף.

 

בימים כתיקונם אני מוותר מראש על הניסיונות להכניס את השמיכה לציפה. לרוב אני לא מהמתייאשים, אבל לילה אחד, אחרי שהצלחתי להיאבק בשמיכה שעתיים ושכנעתי אותה להיכנס למקומה הלא-טבעי בעליל, התעוררתי כשאני כפות בתוך בליל של בדים שעד לפני כמה שעות היה המיטה שלי ועכשיו נראה כמו ניסוי לא מוצלח ב"שנקר". שלא לדבר על הסדין המתוח היטב, שברגע שקצה ישבני נוגע במיטה נשלף למוות מכל צד אפשרי והצליף בי.

 

ציפה? קטן עלינו. הוא תופס, אני משחיל, ואז הוא משחיל, ואני נהנה

 

כשהיה לי בנזוג, המלאכה היתה הרבה יותר קלה. הוא מניף את המזרן מימין, אני מאגף אותו משמאל ומביא אותה ביישור ומתיחה. אחר כך תורי להרים, ואז הוא מותח, והרי לכם מזרון מדוגם. ציפה? קטן עלינו. הוא תופס, אני משחיל, ואז הוא משחיל, ואני נהנה. רק בשביל זה צריך אותם.

 

השבוע שוב החלפתי מצעים. בעיני רוחי דמיינתי את כל הזוגות המאושרים שאני מכיר, מחליפים את המצעים יחדיו, באהבה ובעדנה. אפילו בתורה נכתב, כמדומני: "שניים שניים נכנסו לתיבה, ובידיהם כסתות ומגיני מזרון". ובדיוק ברגעים האלה, אני מתחיל לחשוב לעצמי שאולי הלבד, נפלא ומהנה ככל שיהיה, הוא לא המצב הטבעי שלנו. ופתאום נהיה לי חשק גדול שיהיה כאן מישהו שיעזור לי למתוח את המזרון המזדיין הזה עד הסוף.