בין הפטיש לשטן
קמבודיה היא עוני, רעב, בורות, נחשלות, שחיתות, יתמות ובעיקר בכי ממושך. מפעלי הבנייה האדירים ששרדו מתקופת השגשוג שלה עומדים בניגוד גמור לכתישתה המואצת במאות האחרונות, על ידי אויבים מן החוץ וצוררים מבפנים. גם ביום טוב לא רואים מכאן את המחר
ספי בן יוסף, פנום פן
פורסם: 16.05.06, 11:09
קמבודיה היא בכי ממושך. את זה אני יודע עכשיו, אבל לא ידעתי כשהחלטתי לבקר בה בשנת .1990 קמבודיה היא בכי שהתחיל עם סיום הקולוניאליזם הצרפתי ותחילת עצמאותה, אם תופת היא אכן סוג של עצמאות.
כל מה שנותר מקמבודיה של אימפריית הקמר העתיקה נהרס עם השנים ונבלע בג'ונגל. היום עמלים צרפתים, צאצאי הקולוניאליסטים של פעם, לחשוף שוב את תפארת הקמר העתיקה.
עד כמה שהדבר אולי מעורר תמיהה, לא היתה בקמבודיה באלף השנים האחרונות תקופה רגועה, שבעה, חפה מזדון שטני, כמו התקופה שבה שלטו בארץ הזאת הצרפתים, דחוקים בין שטחי ההשפעה הסיניים, היפניים וההולנדיים מחד, לבין אלו של בריטניה הגדולה מאידך.
כל מה שנותר מהתקופה הזו מתמצה בשני סוגי שרידים: האחד הוא ארכיטקטורה צרפתית מהמאה ה,19- שמבצבצת פה ושם מבעד לעיי החורבות
המתחם המלכותי פנום פן קמבודיה (צילום: וילמה מאור)
מקמבודיה המודרנית לא נותר דבר, זולת העוני, הרעב, הבורות, הנחשלות, השחיתות, היתמות והבכי. אפילו כוח להתגעגע לימים טובים יותר אין להם, לקמבודים. בקמבודיה כולה חיים רק כ10- מיליון תושבים, ובהשוואה לארצות אחרות באזור היא נראית מאוד דלילה.
תולדות הארץ הזו הן מלחמה ארוכה שהתקיימה עם כל שכניה, בהפסקות חסרות משמעות. בקצה ההיסטוריה היו אלה הסינים שגבו מס עובד מהקמבודים, עד שבאו הצרפתים והפכו את קמבודיה לחלק ממושבת אינדושין שלהם. רק אחרי מלחמת העולם השנייה, משחולק העולם מחדש, מצאה עצמה התערובת האנושית הנקראת קמבודים בגבולות חשופים, בלב לבו של מאבק בין לאומנות וקומוניזם. הם המליכו עליהם למלך את הנסיך הסוציאליסט נורודום סיהנוק, שהצליח לשרוד במהלך המאבק בצרפתים, במשך מלחמות האחים בין משפחות האצולה דוברות הקמר, לאורך שלטונן של הממשלות הפרו-מערביות ואפילו מול אלה שהתנגדו להן. הוא זה שייסד את הקמר רוז,' גלה מארצו וחזר.
חולה וזקן, ניצח סיהנוק מארמונו שעל גדות המקונג על סימפוניה צורמת של עוני מחריד, עם מלחמת אחים שאין לה סוף, עם ראשי ממשלה שאין גבול לשחיתות שלהם, עם זיכרון ממבול ההפצצות האמריקאיות שנחת פה בשנות השבעים, עם זיכרון הטבח של מיליון וחצי קמבודים בידי פול פוט וקלגסי הקמר רוז,' עם זיכרון הכיבוש הווייטנאמי שעדיין אין חושפים את מוראותיו, ועם תככי הסינים, התאים, הווייטנאמים, האוסטרלים והאמריקאים, שלא מפסיקים ללבות את הרוחות הרעות גם כיום.
אם זה נשמע כמו אוסף חסר היגיון של אירועים ושמות, זה לא מקרי. כך, בכל אופן, נראה הדבר בעיניי אחרי שהגעתי אל קמבודיה כדי לראות את ארמונות הענק של אַנגקור תוֹם, את מקדש אנגקור וָואט ואת היכלות בָּא-יוֹן וטֶה-פְרום שבנו קיסרי הקמר, היכלות שהוחרבו במלחמות האחים, נבלעו במבוכי הג'ונגל ועכשיו מתגלים אט אט בעזרת מאמציהם של חופרים צרפתים.
כשעמדתי מול פלאי הבנייה הללו ראיתי ארץ שהיצורים השבעים ביותר שבה הם לא תמיד בני האדם – ארץ שמשדות האורז שלה מבצבצות עדיין עצמות אדם, שבעיבורי בירתה פנום פן ניצב מקדש ובו הר מגולגלותיהם המרוטשות של קורבנות הקמר רוז,' ובליבה מוצגת מפת אימים מזוויעה של המדינה, עשויה כולה מגולגלות הטבוחים ומעצמותיהם.
המלך ה"אדום" גוֹוע היום מסרטן בסין, ובנו, רקדן ורווק מזדקן, הובא מצרפת, ארצו האמיתית, למלוך תחתיו על שרידי ההיסטוריה של ארץ הולדתו. עניינו האמיתי עכשיו הוא לאסוף את שבריה, שעודם זרועים ללא סדר, ולאחותם מחדש, אף שעל פני השטח הדברים נראים כאילו הכל בסדר.
בפנום פן מסתובבים בינתיים אנשים שמחפשים עבודה אפילו תמורת חמישה דולר לחודש, ולא מוצאים.
שדות הקטל
צ'ונג-אק הוא מקום "שדות הקטל." האתר הזה הוכר בעולם בזכות הסרט "דמעות של שתיקה," שמתאר את המציאות בדיוק מדהים. בדרך לצ'ונג-אק, הקרובה מאוד לפנום פן, עברתי ברובע הזונות הווייטנאמיות. מאז נסיגת הווייטנאמים מקמבודיה בשנת 1990 נותרו עד היום אלפי נערות שהגיעו משם כחלק ממדיניות וייטנאם להפוך את הארץ למחוז וייטנאמי בשם קמפוצ'יאה. את פרנסתן הן מוצאות כיום בעיקר בזנות. שתיים אותתו לי בחיוכים צחים. הן נחמדות, אבל מן הסתם נגועות באיידס.
הנוף מסביב שטוח כמו שולחן. שדות ועוד שדות ועוד שדות. מעט התושבים באזור מתגוררים בבקתות עץ וקש. אלפי דקלי סוכר זקופים ניצבים בשולי השדות ומסמנים את גבולות האיכרים. הדקלים האלה, כך התברר לי מאוחר יותר, היו מכשירי עינויים בידי הקמר רוז.' כפות הדקלים משוננות כמו מסור, ובאמצעותן ניסרו המטורפים של פול פוט את קורבנותיהם.
בלב השדות השקטים האלה נמצא אתר "שדות הקטל." לכאן הובאו מאות אלפי אנשים מפנום פן, שאותה החליטו הקמר רוז' לנקות מ"יסודות עירוניים חתרניים ובאושים." כאן טבחו אותם ברובים, בחרבות, בקלשונים, באלות ובמסורים.
צ'ונג-אק מחרידה בצמצומה. בסך הכל סְטוּפּה בודדת בלב השדות, המכילה "הר" בגובה 26 מטר עשוי כולו מגולגלות אדם
גולגלות קמבודיה (צילום: וילמה מאור)
סיפרתי לשני סטודנטים קמבודים שעמדו שם, ונעצו בי מבטים מופתעים, שאני מישראל ושגם לנו יש שואה משלנו, תוצרת היטלר, ושגם לנו חוסלו מיליוני יהודים בשואה. הם חייכו חיוך של התפעלות ושתקו. אחר כך נמוג חיוכם והתחלף במכוכה, עד אשר לחש לי אחד מהם: "מה שעבר על היהודים זה באמת נורא, אבל היטלר לא היה יהודי ואילו פול פוט היה קמבודי."
כדי להשלים את התמונה, ביקרתי גם בטוּל סלֶנג, שבתוך פנום פן. פעם היה זה בית ספר תיכון, אחר כך הפך לבית סוהר של הקמר רוז.' חדרי הלימוד חולקו במחיצות לְבֵנים לתאי כלא שהזכירו לי את מרתפי האינקוויזיציה בטולדו. מיטות העינויים, כתמי הדם, שלשלאות הברזל החלודות ומכשירי העינויים נותרו כולם במקומם. על הקירות תלויות עשרות אלפי תמונות קטנות של המעונים שמתו כאן. בקצה הבניין, על הקיר, ניצבת מפת ענק של קמבודיה, עשויה כולה מגולגלות ומעצמות אדם. הכל אמיתי.
פרום הקטן
הרחק מפנום פן, על גדות אגם טונלֶה שבמרכז קמבודיה, מגובבים בתיה של סיאם-ריפ, או בעברית "הניצחון על הסיאמים" – שם יומרני למדי לאוסף הרחובות המוצלים תחת עצים טרופיים. היום סיאם-ריפ נמצאת בידי טייקונים מרחבי אסיה, שמשקיעים בבניית מלונות מפוארים, והתיירים שבאים לכאן נהנים מאווירה כמעט בינלאומית: חיוכיהם של צוותי המארחים מתוקים מדבש, המיזוג עובד כמו שצריך ומחיר ארוחה אחת של תייר עשוי לכלכל משפחה קמבודית במשך זמן לא קצר.
את העיר הקטנה, שהיא אי מנותק מלבה האמיתי של הארץ, חוצה נהר סיאם-ריפ, ואין לדעת היכן מסתיימת העיר ומתחילים הכפרונים שמקיפים אותה.
מקדש אנגקור סיאם ריפ קמבודיה (צילום: וילמה מאור)
בגיהנום הזה גדל פרום סוּקוֹנטָה. כשהיה ילד, הופיעו הקמר רוז' של פול פוט והפרידו אותו ממשפחתו. פרום נשלח למחנה ילדים. מחנות כאלה הוקמו בכל קמבודיה – מחנות לגברים, מחנות לנשים, מחנות לנערים ומחנות לילדים.
כדי שהגזע הקמבודי לא ייכחד, היו גברים ונשים נבחרים אחת לזמן מה ונפגשים לצורכי פרייה ורבייה. לאחר ביצוע מצוות המפלגה, הם היו מוחזרים לעבודה במחנותיהם, עם תעודות חתומות שמעידות כי בתאריך זה וזה מילאו אחר הוראות המפלגה, העם והמולדת.
במקביל לביצוע ההפריות הללו, ל"טובת עתידה של קמבודיה," עמל המנגנון "לבער את קמבודיה מהרע שבה," כלומר לטבוח את כל תושבי הערים. כך הוצעדו מאות אלפים מתושבי פנום פן אל מחוץ לעיר ונטבחו. כך הושמדו 60 אלף תושבי בטאמבנג ועוד תושבים עירוניים מכל רחבי קמבודיה.
במחנות העבודה, שאוכלסו בכפריים "טהורי גזע," עסקו קציני הקמר רוז' במלוא המרץ בבניית קמבודיה חדשה, ובראש וראשונה ב"ייצור" גזע חדש של קמבודים. האיכרים, שממילא בקושי הצליחו להוציא את לחמם מן האדמה עוד לפני ימי הזוועה, הוכרחו עתה לעבוד בפרך, תחת פרגולי המשגיחים. בערבים נאלצו לשמוע הרצאות על מלחמת המעמדות. מאות אלפים מתו אז במחנות מעבודת הפרך, ממלריה, מרעב, או שהומתו בידי משגיחי הקמר רוז.' אם מישהו לא היה מצליח למלא את מכסת עבודתו היומית, הוא היה נענש בהצלפות שוט, ואם לא היה מת מההצלפות היה בדרך כלל מת מזיהום פצעיו באקלים הטרופי של ארץ המרורים הזו.
פרום הקטן היה חביבו של מפקד המחנה שלו, ולכן הצליח לקבל "חופשה" קצרה ממחנה העבודה. הוא הגיע איכשהו לכפרו, שם נודע לו כי כל משפחתו נרצחה על ידי שליחי פול פוט. הסיבה: למשפחתו היו קרובים בעלי רכוש בפנום פן. כיוון ששיטתו הייתה חיסול משפחות שלמות, ברח הילד מכפרו וחזר למחנה. אלא שבינתיים נודע לממונה על הכפר כי הילד הצליח לשרוד, ומשלחת יצאה אל המחנה כדי לטפל ב"בעיה."
מפקד מחנה הילדים, שאהב את פרום, הבריח אותו ליער. שם הוא חי, ניזון משורשים, חרקים ולטאות, עד שהמחפשים נואשו וחזרו לכפר בידיים ריקות.
לאחר מכן הועבר פרום הקטן למחנה נוער, שם אולץ לעבוד לפי מכסות הנערים. בזכות קסמו האישי ותבונתו זכה הילד ליחס מיוחד גם ב"סטאלג" הנערים והפך לטבח ולרועה הפרות של המחנה.
כששלטון הקמר רוז' התבסס בכל קמבודיה והאמריקאים סולקו סופית מהארץ, יחד עם כל הזרים האחרים, החל פול פוט בניסיונות להקים מחדש את קיסרות קמר העתיקה. יחידותיו סגרו את המלך האדום, נורודום סיהנוק, בארמון שבפנום פן, אף שהגה את התנועה המטורפת הזו. הם החלו להילחם בווייטנאם, במטרה מוצהרת לכבוש מחדש את כל דרום המדינה, שנקראת בפיהם "קמבודיה התחתונה." זה היה האות לווייטנאם, שהיתה כבר מעצמה מקומית, לפלוש אל קמבודיה.
צבא המטורפים של פול פוט הובס עד מהרה. מלכם האדום הוברח לסין וישב בגלות בבייג'ינג. הקמר רוז' נסו מערבה אל גבול תאילנד ושם ישבו עד ,1992 אז חזרו וחידשו את מלחמת האזרחים, שהשתוללה לסירוגין בקמבודיה עד לפני כעשר שנים.
קמבודיה הפכה לפרובינציה וייטנאמית ושמה הוסב לקמפוצ'יאה. הווייטנאמים החלו להשליט מעט סדר באנדרלמוסיה
שהותירו הקמר רוז.' הקמר ביטלו, למשל, את המטבע הקמבודי, שנתפס בעיניהם כמכשיר קפיטליסטי לדיכוי העמלים. הם ביטלו את המסחר – תועבה מערבית, לטענתם – וחיסלו את מוסדות ההשכלה והמחקר, "מוקדים ריאקציונריים מיותרים" לשיטתם.
בקמבודיה של ימי המעבר מהטרור של הקמר רוז' לצבת הברזל של הווייטנאמים הייתה אווירת "איש הישר בעיניו יעשה." בעיקר נתפסו רכוש ובתים של מתים ונרצחים ושל אלה שנעלמו במחנות ובג'ונגל. כך נתפס גם בית משפחת קרוביו של פרום בפנום פן, וכך הופקעו מידי הילד בן ה13- אדמות משפחתו בכפר ובקתת הבוץ של הוריו.
פרום הקטן לקח את הפרות אשר רעה במחנה הנערים, שהווייטנאמים ביטלו וסגרו, וחזר לכפרו כחסר אדמות, אך כבעליו של בקר רב. הילד היה עשיר גדול. אבל אט אט, בלי שפרום הצליח להבין כיצד, נעלמה פרה אחר פרה מעדרו והוא שוב הפך לחסר כל. כשהפך לקבצן עני, שוב לא רצה בו איש בכפר. שכן רחמן אחד צייד אותו בשלושה קילוגרמים של אורז, כדי שיילך איתם לפנום פן ואולי יצליח למצוא שם מישהו ממשפחתו. שלושה קילוגרמים של אורז היו מטבע עובר לסוחר באותם ימים. תמורתם אפשר היה להשיג הסעה בעגלה או מחסה מפני המונסון.
מטבע עובר לסוחר נפוץ אחר בימים ההם היה בשרן של הנשים. כל מי שנקלע למצוקה והיה יכול, סחר בגוף אשתו, בתו או אחותו. המחיר הזול ביותר שולם עבור ילדות הקמר רוז,' שדעתן נטרפה עליהן בהמוניהן במעבר החד מילדות כפר שבויות בידי לוחמי הג'ונגל, לילדות מתאבדות בשליחות המפלגה, ואחר כך לפליטות בזויות שנאנסו במחנות השבויים של הצבא הווייטנאמי הכובש, בטרם שולחו אל סימטאות פנום פן בחוסר כל.
פרום הגדול
פרום בן ה13- פנה לבית יתומים ושם זכה לקבל עבודה כטבח. בלילות היה חולם על בני משפחתו שנרצחו ועל פרותיו הגזולות, ובימים היה מבשל מרק אורז לרעבי בית היתומים. לילה אחד בא אליו אביו בחלום ואמר לו שהוא רוצה לראותו משכיל. נאמן למצוות רוח האב, פנה הנער למנהל בית היתומים בבקשה שיאפשר לו ללמוד.
חמש שנים למד פרום קרוא וכתוב, אנגלית וחשבון, עד שבגר והצטרף לצבא קמבודיה, שבינתיים כבר שוחררה מעולה של וייטנאם. הצבא היה עסוק בעיקר בהתנגשויות חוזרות עם מחתרת הקמר רוז,' ששבה והגיחה ממעבה הג'ונגלים שעל גבול תאילנד.
במהלך שירותו בצבא קמבודיה גילה פרום סוקונטה שיש לו ממשלה שמוכרת את דרגות הקולונל של צבאה לכל המרבה במחיר, שהקולונלים מוכרים את הנשק שהם מקבלים מארצות הברית כדי שיוכלו לקנות את דרגותיהם גם בשנה הבאה, ושהכסף שמגיע לממשלה נעצר בכיסי השרים. לכן הוא אוכל אורז רקוב פעם ביום בעוד שאיכרי ארצו, עליהם הוא מגן מפני הקמר רוז,' אוכלים אורז יבש, אבל לא רקוב.
פרום ברח מן הצבא והיה למורה לאנגלית בכפר ליד סיאם-ריפ שליד
מקדש בא יון אנגקור סיאם ריפ קמבודיה (צילום: וילמה מאור)
פרום התחתן ובנה לו ולרעייתו בית כלונסאות על תעלת מים עטורת סבכי ג'ונגל בשולי סיאם-ריפ. נפגשנו כשנטפלתי במצלמתי לשני ילדיו שרחצו בתעלה. כשנפרדנו, נתן לי פרום פתק עם שמו וכתובתו, וביקש שאשלח לו ספרי לימוד באנגלית. על הפתק היה כתוב: from sokunthe, candy maker, siemreap "יצרן סוכריות"? שאלתי אותו בתמיהה.
"זה יותר מכובד ממוביל סוחרים של דגים מסריחים," אמר פרום. "אבל אם יגיעו הספרים באנגלית אולי אוכל למצוא עבודה טובה יותר."
שלחתי לפרום את הספרים כשחזרתי לארץ. אחר כך הסתיימה מלחמת האזרחים, סיאם-ריפ גדלה ובלעה את בקתתו של פרום, והוא נדד הלאה. כמה שנים אחרי כן, כשבאתי לחפש אותו, אמר לי אחד השכנים שמר סוקונטה שט לפנום פן עם כל משפחתו על הסירה של אגם טונלה הסמוך, ושהוא כנראה לא יחזור עוד.
- סיפורו המלא של פרום סוּקוֹנטָה יופיע בספר של ספי בן יוסף שעתיד להתפרסם בקרוב – "לא תמיד, לא בכל מקום"
מודיעין שלום
איך מגיעים: מתאילנד – בטיסה מבנגקוק לפנום פן או לסיאם-ריפ. אפשר לחצות גם במעבר היבשתי בפויפט. טיסות מוצעות גם מווייטנאם, לצד חצייה ביבשה. אופציה נחמדה מווייטנאם: שיט בספינה מצ'או-דוק לעיבורי פנום פן. הסדרת ויזות אפשרית מתאילנד, מווייטנאם וגם בגבול עצמו.
לינה: מבתי מלון יוקרתיים ועד מיני-הוטלס וגסט-האוסים ב-10 – 15 דולר ללילה (כולל מזגן ושירותים מערביים.(
אוכל: מארוחות שרפרפים עממיות ברחוב (מרקי נודלס, תבשילי אורז, ברווזים צלויים – מחירים מגוחכים לארוחה מזינה, טעימה ומשביעה,( דרך מסעדות ממוזגות ומושקעות (פירות ים, סיני, צרפתי, קמרי, בינלאומי – עדיין זול מאוד) ועד למסעדות פאר (בעיקר במלונות היקרים.(
כסף: המטבע המקומי נקרא ריאל 4,000) ריאל 1 = דולר.( אפשר לשלם בדולרים בכל מקום.
שפה: האנגלית של המדריכים, הנהגים ושאר המעורבים בשירותי תיירות לא משהו, אבל אפשר להסתדר. סתם ככה ברחוב צריך לתרגל שפת סימנים.
תחבורה פנימית: מוטו (הגירסה הקמבודית לטוק-טוק התאילנדי.( לא כסף במונחים ישראליים.
מתנות הביתה: פריטים אמנותיים בעבודת יד (תיקים, פסלונים,( כלי אוכל אסיאתיים, תכשיטים.