"הים שבפנים" - עיניים עצומות לרווחה

None

"הים שבפנים" בבימויו של אלחנדרו אמנבר הוא זוכה פרס האוסקר לסרט הזר. מה זה בא ללמדנו? שגם מליון אנשים יכולים לטעות. כיוון שהוא טרם ירד מן המסכים, ראיתי לנכון להזהיר את חובבי סרטי האיכות.

 

35 ש"ח לכרטיס לא הולכים ברגל – זה יקר ממחיר קומבינציה בסושיה שלי, מעל לתעריף שומר הטף. למעשה, ב-35 ש"ח יכולתם לקנות 10 חבילות של קיסמי שיניים שיעזרו לכם להחזיק את העיניים פקוחות למשך שעתיים.

 

על מה ולמה

 

"הים שבפנים" מביא את סיפורו של רמון (חוויאר ברדם), בחור הסובל משיתוק בכל גופו זה 26 שנה, בעקבות תאונה. כל רצונו הוא למות וחייו מרוכזים במטרה זו. חוליה (בלן רואדה) עורכת דינו נלחמת עבורו ועבורה, שכן היא עצמה סובלת ממחלה כרונית, ומתאהבת בו. רוזה (לולה דואניאס), צעירה קשת יום ואם חד הורית מתאהבת גם היא באיש הדכאוני והרגיש ומנסה לתת טעם לחייו ללא הצלחה יתרה. לדעתי, לו היה רמון מטופל באנטי דפרסנטים (נוגדי דיכאון) כגון סרוקסט, או לפחות מתקשר לורדה (רזיאל-ז'קונט), הוא היה מוצא טעם לחיים והסרט היה נחסך מאיתנו.

 

כף רגלי השמאלית

 

דמותו של רמון היא ברת הזדהות: האיש הנעים והמשעשע מטיב עם בני משפחתו ועם שתי ידידותיו וכותב שירה נהדרת באמצעות עט שהוא אוחז בפיו. בחיי שאין לו שום סיבה מיוחדת לרצות למות. על אחת כמה וכמה כששתי חתיכות מאוהבות בו. אני מצאתי את דמותו מעצבנת ובסוף הסרט, מודה ומתוודה, אף יחלתי למותו.

 

כיוון שלאורך כל הסרט רמון אינו משתנה או מתפתח ואינו מפתיע, דמותו משעממת ומעייפת, וממצה את עצמה כעבור שעה. מדוע נמתחה העלילה לשעתיים? אה, כן, בכדי לתאר את תלאותיו של אדם שרוצה למות, את מלחמתו בבני משפחתו האוהבים, במערכת המשפט ובדת.

 

מעוף הציפור

 

הזויות ביותר היו מספר סצנות, בהן חולם רמון שהוא עף עד לים, למקום בו אירעה התאונה. לבד מסחרחורת ותחושה שה"נשיונל ג'אוגרפיק" השתלט על הפריים, לא חוויתי דבר. לעומתן, הסצנות המצולמות מתחת למים יפות ומרגשות ומשתלבות היטב בסיפור.

 

אלחנדרו אמנבר יודע לביים. בזאת נוכחתי בשניים מסרטיו הקודמים – "האחרים" (עם ניקול קידמן) ו"לשון הפרפר". יש לו עין רגישה וצילום שנצמד לעלילה ולעור של הדמויות. לכן צפייה ב"ים שבפנים" היא כמעט פואטית ולפרקים נסבלת.

 

רומיאו וחוליה

 

סיפור אהבתם הטרגי של רמון וחוליה עורכת דינו, הסובלת ממחלה כרונית, הוא סיפתח מצויין להתפתחות בעלילה, אולם אף הוא בסופו של דבר נחנק על ידי רמון, בעצם, על ידי אמנבר, שכתב את התסריט. אמנבר לא מסתפק בחוליה ומכניס לסיפור את רוזה. מערכת היחסים בינה לבין רמון מאולצת ומשחקה מוגזם ולא אותנטי. במהלך הסרט לא ברור בדיוק מהי תרומתה של דמות זו לסיפור. רק הסוף הצפוי והמיותר (סצנת המוות הפאתטית של רמון - אל תגידו לי שאתם מופתעים) מצדיק את קיומה. הקשר בין רמון לאחיינו הצעיר מפיח חיים בפאתולוגיה הקולנועית. הנער הוא היחיד שנוהג ברמון באופן טבעי ו"מכסח" אותו כשצריך. הסיטואציות המשעשעות בין השניים הן קרן אור בשיממון התת-ימי.

 

שורה תחתונה

 

יש צורך בכך? לכו וצפו בסרט רק כדי לחוות את הקלות הבלתי נסבלת של זכייה באוסקר. "הים שבפנים" אינו מומלץ לדיכאוניים, נשים בהריון וקשישים.  יש מי ששיבח את הסרט. אם תבחרו במילה שלו, לפחות הפקידו את ילדיכם בידי ההורים ותחסכו את הבייביסיטר. כך אולי ישאר לכם כסף לקיסמים