אולטרא סול

ניר קיפניס היה ברומא, מילאנו וברצלונה - ועל הדרך פיצח את הקוד הגנטי של ה"אולטראס". אתם יודעים, אלה שהם קצת יותר מדי משוגעים בשביל לקרוא לעצמם אוהדים שרופים

עוד לא חלפה שעה מאז שהבל-בוי הניח את הטרולי בחדרי בעדינות מספקת כדי לא לשבור את בקבוק הגלנפידיך קוארן-רזרב; עוד לא חלפו 45 דקות מאז שמזגתי לעצמי כוס ראשונה; עוד לא חלפה חצי שעה מאז שהתאכזבתי מכך שכל ערוצי הפורנו הם בתשלום - וכבר אני דוהר עם י' ו-ד' על אופניים בוויה דל קורסו, נגד כיוון התנועה, ושר באיטלקית רצוצה שירי "קורבה-סוד". ולא, לא מדובר בהכלאה בין זונה מפולין לאבקת כביסה, אלא ביציע האולטראס המיתולוגי של אוהדי רומא.

 

למי שלא אמון על מקורות התרבות של אבי רצון, נגלה שבתחילת חודש מרץ שברה רומא את שיא הניצחונות הרצופים לקבוצה בסריה A באיטליה. ולא רק ששברה אותו, אלא עשתה זאת בסטייל, עם 0:2 חלק בדרבי מול לאציו השנואה - ולמרות היעדרו של טוטי, האיש הנערץ ביותר ברומא (ואנחנו מדברים על עיר קתולית שלגמרי במקרה מתגורר בה גם האפיפיור). אבל למען האמת, אני לא כאן בגלל השיא. אני כאן בגלל י', אוהד רומא שחי בטעות בתל אביב, גופו בשדרות רוטשילד וליבו באולימפיקו.

 

י' החליט לטוס לאיטליה כדי לראות את משחק הבית של רומא מול אינטר, ועל הדרך לקח גם אותי, תוך הבטחה מפורשת לפתוח בפני את הדלת הסודית למערה החשמלית של האולטראס הרומאים. ושלא תטעו: למרות מיקומו הגיאוגרפי, הוא בפירוש אחד מהם. רק לשם המחשה, ברגע שהוא מפעיל את הלפ-טופ הצמוד שלו עולה תמונה של הזאבה, הסמל של רומא, כשהיא טורפת בהנאה את הנשר של לאציו.

 

רק מה, הטירוף של י' עדיין לא מסביר למה אנחנו מנסים עכשיו לנווט אופניים בגודל של האמר, שמיועדים לחמישה נוסעים, כשהעוברים ושבים נפוצים בבהלה לכל עבר כאילו גודזילה הגיעה העירה. אבל שני בקבוקי וינו דה קאזה שנשפכו לכוס הגלנפידיך - דווקא כן.

 

מהר מאוד מתברר שהפעילות הגופנית הנמרצת בליווי האלכוהול פועלת על י', עלי ועל ד', גם הוא פחות ישראלי ויותר אוהד רומא, קצת כמו קוק: אנחנו מתגלגלים במורד הרחוב כשהשניים לא מפסיקים לעשות "פיפ, פיפ", שזה נורא מצחיק אחרי שני בקבוקי יין וקצת פחות מצחיק אם אתה סתם עובר אורח. אבל בדיוק כשאני מגיע למסקנה שזה הדבר המטורף ביותר שאעשה או אראה בטיול-בין-אוהדים הזה, אנחנו מגיעים לאולימפיקו - ואני מבין עד כמה טעיתי.

 

פופו מספר לרורו

 

"האולטראס של רומא הם הכי גדולים באיטליה", מוסר לי י' בגאווה כשאנחנו נעצרים ליד האובליסק שמוצב בכניסה לאיצטדיון. אני לא יודע אם מדובר בהערכה מדויקת, אבל עוד לפני שריקת הפתיחה של ההתמודדות נגד אינטר מתברר לי שהם לפחות הכי גדולים ברומא: לפני שנה בדיוק הייתי באולימפיקו למשחק של לאציו נגד ליבורנו, וכמעט נשאבתי פנימה מהוואקום. אמנם האולטראס של לאציו נתנו שואו, שכלל גם דגלים עם צלבי קרס (מנהג מקובל גם אצל קבוצות מתונות יותר שמארחות את ליבורנו, הידועה בזיקתה לקומוניזם), אבל היה מדובר בסך הכל באלף ומשהו מופרעים. לרומא יש להערכתי הלא רשמית לפחות פי עשרה - אבל מה שבולט אפילו יותר הוא היחס בינם לבין הקהל ה"רגיל".

 

בערך 72 אלף צופים התייצבו לראות את רומא-אינטר, תפוסה כמעט מלאה באולימפיקו בן ה-80 אלף מקומות. במצב נורמלי היית מצפה ש-60 אלף מתוכם יפהקו בנימוס במשך 90 דקות; אחרי הכל, אצל רוב קבוצות הכדורגל - מהפועל עכו ועד ליברפול - היחסים בין הקומץ לצופים השפויים די זהים. יש לך גרעין קשה שלא מפסיק לשיר (במקרה של עכו הוא מונה 20 אוהדים, במקרה של ליברפול כ-10,000), וכל היתר מצטרפים בעיקר בפתיחה או כשמובקע שער. אצל רומא, גם הקהל המכובד-יחסית מזכיר יותר את שער 7 במשחק בית של הפועל תל אביב: כזה שהשתייך פעם לגרעין הקשה, וגם אם ההתלהבות זה לא מה שהיה פעם, משחק טוב מחלץ מהם איכויות של קומץ לכל דבר ועניין.

 

מפגן הפירוטכניקה היה עוצר נשימה (צילום: אייל ברוך)

 

אבל בואו נחזור לקומץ עצמו. לחבר'ה בקורבה-סוד, כמו לכל אולטראס איטלקים שמכבדים את עצמם, יש מערכת הגברה נפרדת מהכריזה של האיצטדיון. מעבר לזה, על קו התפר עם היציעים ממערב וממזרח יושבים כמה אוהדים חמושים במגאפונים, שתפקידם להוליך את הבשורה. אבל אם אצל רוב הקבוצות יש שניים-שלושה אוהדים שיושבים בגבם אל המגרש ועושים שמח, הרי שברומא יש עשרות שרואים את השערים של הקבוצה שלהם רק בטלוויזיה. שלא תבינו לא נכון, כבר יצא לי לראות עידוד דומה, רועש וחם במשך 90 דקות - בטורקיה למשל. רק מה, ההנחה היא שככל שאתה מתרחק מערבה, האוהדים הופכים לעשירים יותר ולקולניים פחות. וזה פשוט לא תופס במקרה הזה.

 

דבר נוסף שמייחד את אוהדי רומא הוא כמויות דרמטיות של גראס ביציע. באופן אישי, בחיים לא הרחתי ריכוז כזה של עשן ירוק - ואתם מדברים, רבותי, עם בנאדם שבילה שלוש שנים מחייו בנח"ל ואחר כך יצא לפנסיה במזרח. למעשה, בשער היתרון של רומא נפלטו רק מצעקות ה"יש" כמויות כאלה של הבל-ג'וינטים, שציפורים שמסלול התעופה שלהן עבר במקרה מעל האולימפיקו צנחו דוממות אל כר הדשא.

 

הבדל בולט אחר בין אוהדי רומא לקהלים אחרים שיצא לי להכיר הוא הרפרטואר: שירי כדורגל בכל העולם נשמעים כמעט תמיד אותו דבר ומבוססים על אותן מנגינות, ורק המילים משתנות בהתאם לשפת האוהדים. במקרה של רומא, נוסף למצעד הקבוע ("גו ווסט" וכאלה מין) יש גם רפרטואר אלטרנטיבי. למשל השיר הפופולרי "פו-פו-רו-פו-פו", שמבוסס על מנגינה של להקה בשם וייט סטריפ וגורם לאולטראס ביציע לקפץ ולנתר כמו פופקורן שהגיע לנקודת הרתיחה.

 

מה שכן, שום "פו-פו" לא מצליח למנוע את האכזבה ממש בסיום המשחק: אינטר, שלחצה במשך רוב המחצית השנייה, זוכה לשוויון מוצדק. בכלל, כשרואים את הסגל של רומא קשה להבין איך היא הצליחה להשיג את רצף הניצחונות שהמילאנזים קטעו. מדובר בקבוצה דלת תקציב, והעונה גם פצועה ומורחקת, שבה ילדים בני 18-17 מוטלים אל הדשא כדי ללחום במיליונרים של מאסימו מוראטי. הקהל, מודע למאמץ, לא מפסיק לעודד גם אחרי השוויון ואפילו אחרי שריקת הסיום. האמת, עם כאלה כמויות של גראס בכלל לא בטוח שהם שמים לב כשהמשחק נגמר.

 

ארט נואו

 

"אכפת לך אם אני אפעיל את הרדיו?", חוקר אותי הנהג בדרך לשדה התעופה. "פשוט יש תחנה שמשדרת בשעות היום שידורים מיוחדים לאולטראס של רומא. אתה מתעניין בכדורגל?".

 

"אפשר להגיד. הייתי אתמול במשחק".

 

"איפה ישבת, במונטה-מריו?", נוקב הנהג בשמו של יציע הכבוד באולימפיקו.

 

"מונטה-מריו?", אני נעלב כאילו שיחקתי עם טוטי בנוער, "ישבתי בקורבה-סוד, עם האולטראס".

 

הנהג מחוויר כאילו גיליתי זה עתה גיליתי לו שהשתתפתי בישיבת הנהלה של חסמב"ה במערה החשמלית. "קורבה-סוד", הוא ממלמל בהערכה, "וול דאן, קורבה-סוד. אגב, איפה אני מוריד אותך? באל-על?".

 

"צצצצ", אני מצקצק בחיקוי לא רע של אדישות, "איבריה. יש מחר בארסה-צ'לסי".

 

כשאני יוצא מהמונית, נדמה לי שאני שומע את הנהג מתמוטט. כנראה שלא יוצא לו להסיע יותר מדי אנשים שעושים את דרכם ל"תיאטרון החלומות".

 

זה המקום לעצור ולהסביר שהכינוי הזה, שהיה שייך בעבר לאולד-טראפורד, נדד בשנתיים האחרונות לקאמפ-נואו בברצלונה - והכל בגלל איש אחד, שכבר היה בעצמו בדרך לאולד-טראפורד וברגע האחרון דפק פרסה מהסוג שהוא מבצע על המגרש ונחת בברצלונה. ככה זה, חברים. רונלדיניו הולך ומשדרג את עצמו לעבר המדרגה העליונה על הפודיום, זאת שעליה ניצבים רק שניים: פלה ומראדונה.

 

24 שעות קדימה, ומחוץ לאיצטדיון נמכרים כרטיסים במחירים שמתחילים ב-500 יורו ונגמרים בכפול מזה. נשמע מטורף, אבל האמת היא שהייתי מוכן לשלם את הסכומים האלה רק בשביל לראות מקרוב את החימום של בארסה. קבלו את החזיון הבא: רונלדיניו ומסי עומדים זה מול זה ומחליפים פאסים קצרים. פתאום נמאס לברזילאי ממגעו הדוקרני של הדשא, הוא עובר לכדורי גובה, ובמשך חמש הדקות הבאות נוגע הכדור בכל דבר אפשרי חוץ מבדשא. עקבים, נגיחות, הקפצות - בברצלונה השואו מתחיל הרבה לפני המשחק. אבל מה שמדהים אצל הכוכב מברזיל והנער מארגנטינה הוא ששניהם מצליחים לשחזר חלק מהרפרטואר הזה גם אחרי שריקת הפתיחה.

 

עוד מעט נגיע למשחק עצמו, אבל אי אפשר לדבר על בארסה ועל האוהדים שלה בלי כמה מילים על הלאומנות הקטאלונית. את יחסי האהבה-שנאה בין הקטאלונים לספרדים, שהגיעו לכדי פיצוץ בימי מלחמת האזרחים, כולם מכירים. גם את הסיפור על כך שבימי שלטונו של פרנקו, המגרש של בארסה היה המקום היחיד שבו הותר לברצלונאים לדבר ביניהם בניב הקטאלוני. מה שפחות ידוע הוא שבשנים האחרונות, עם השגשוג הכלכלי בספרד בכלל ובברצלונה בפרט, נמוגו מעט משקעי העבר. עם כל הכבוד, למשל, לשערים המרהיבים של רונלדיניו בניצחון 0:3 על ריאל מדריד בברנבאו - עד לפני כמה שנים היה קשה מאוד לדמיין סיטואציה שבה הקהל המדרידאי ימחא כפיים לכוכב של בארסה, כפי שקרה בנובמבר האחרון.

 

גם בברצלונה, מתברר, המתיחות היא לא מה שהיה בעבר. אפילו שלושה מתוך ארבעה נהגי מוניות שאני מצליח לדובב הם בכלל אוהדי ריאל מדריד (אם כי יש לציין שכולם הגיעו לברצלונה מחלקים אחרים של ספרד, בעקבות הכסף הבכלל-לא-רע שהעיר מסוגלת להציע היום אפילו למי שהמשרד שלו הוא טקסי). אידיליה? זאב עם כבש? תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. כי הצד השני של מטבע הפיוס הוא שמי שמחפש אולטראס, לא באמת ימצא כאלה בקאמפ-נואו של שנת 2006.

 

צ'ל מי?

 

אולי זה הגוון הבינלאומי של של הקבוצה ואולי פשוט הבטן המלאה - באוכל, לא בכעס - שגורמים לקהל של בארסה, איך לומר, לא לצאת מכליו כדי להפגין את אהדתו לקבוצה. מהמקום שלי מעל האולטראס של ברצלונה, בקצה ה"גול" (בקאמפ-נואו מכונים היציעים הארוכים בשם "טריבונה" ו"לטראל", ושני אלה שמאחורי השערים "גול"), אני מנסה ולא מצליח למצוא את הטירוף מרומא, או אפילו מיציע ג' של מכבי חיפה. כמה ילדים עם דגלים ותופים, ומסביבם עוד כמה מאות ששרים במשך כל המשחק וקולם כמעט לא נשמע בתוך 100 אלף הצופים שמסביב. ועוד מספרים לי שיחסית למשחקים אחרים, הקהל של בארסה בטירוף היום.

 

מה שמטריף את הקהל הוא כמה הערות שזרק לפני המשחק מאמן צ'לסי, ז'וזה מוריניו, על התיאטרליות המוגזמת של הברצלונאים; העקיצות האלה גורמות להם להפגיז אותו בקללות כאלה שאפילו אני - אחד שרכש כל הספרדית שלו כשחיכה לקטעים ב"המורדים" שבהם מככבת לואיסנה לופילטו - מצליח להבין. אבל במשך רוב המשחק יושב ההמון בשקט, יונק מדי פעם סיגר או נוגס בנקניקייה. הקומץ מצידו מיואש כל כך מהדממה היחסית, שהוא שולף פעמיים תוך 90 דקות את נשק יום הדין: שירת ההמנון של ברצלונה.

 

למי שלא שמע מעולם את "התקווה" המקומי, הרי שהוא מחולק למקטעים שבסוף כל אחד מהם צריך למחוא כפיים שלוש פעמים ברציפות, ומסתיים בשלוש קריאות "בארסה". השתיים הראשונות רגילות, והאחרונה מתהדרת ב-ר' שמתגלגלת על הלשון: "בארסה, בארסה, באררררררסה". ושקטים או לא, כש-100 אלף קטאלונים שואגים ביחד "באררררררסה" עומדות לך מהצמרמורת אפילו השערות בתחת.

 

דווקא אחרית המשחק מוציאה מהאולטראס את המיטב. הם מרגישים שבארסה של העונה הזאת מסוגלת לעשות את מה שעשתה רק פעם אחת בעבר - לזכות בתואר האירופי הגדול - ואולי בגלל זה, חגיגות התיקו-שכולו-ניצחון על צ'לסי נמשכות עמוק אל תוך הלילה. מאות אולטראס ממלאים כל פינה בראמבלה המפורסמת; הסאונד, לפחות לאוזני הישראליות, מזכיר תרגיל אוגדה. וכמובן שכמעט כל משטרת ברצלונה נמצאת בקרבת מקום. עשרות ניידות וכוחות מיוחדים, מגובים כל העת במסוק משטרתי שחג מלמעלה.

 

מה שמפתיע הוא שדווקא אוהדי צ'לסי, שישבו כל היום בשמש ושרו שירים שמספר המילים בהם עומד ביחס הפוך לכמות האלכוהול בדם, לא נראים בשטח אחרי ה-1:1 המאכזב מבחינתם: חלקם עזבו את האיצטדיון ישר לשדה התעופה, והיתר כנראה קרסו אל המיטות בידיעה שגם אלופת אנגליה של השנתיים האחרונות לא יכולה אפילו לדגדג את ההארלם גלוב-טרוטרס של הכדורגל האירופי.

 

סי אנד סן-סירו

 

התחנה האחרונה במסע שלי היא מילאנו, עיר מנומנמת עם כוסיות מז'אנר דוגמנית-העל, כמה מסעדות נחמדות, כנסייה מפורסמת אחת, בית אופרה אחד - ושתי קבוצות כדורגל שלעיתים נדמה כי הן הדבר היחיד שיכול להקפיץ למילאנזי הממוצע את הווריד במצח. וזה נכון בעיקר כשבאיירן מינכן, השכנה מבוואריה, קופצת לביקור של להיות או לחדול אצל מילאן.

 

ה"דואומו" המפורסמת של מילאנו, צהריים. מסביב כבר נראים כמה עשרות בווארים, אבל עוד לפני שאני מספיק לשתות בירה של צהריים - אין ברירה, צריך להקל מעט את היובש מהוויסקי שבמלון - וכבר העשרות הופכים למאות. אחרי הבירה השנייה הם מונים כמה אלפים, ואני אומר לעצמי שזה קצת כמו "הציפורים" של היצ'קוק (רק עם גרמנים, שזה הרבה יותר מפחיד).

 

את האמת צריך להגיד: רוב האוהדים של באיירן דווקא די מנומסים. אבל כמה ליטרים של בירה מצליחים בכל זאת לחלץ מההמון קריאות קצובות של "מילאן, מילאן, ואפאנקולו". המילאנזים מצידם לא ממש מתים על החזיון, ולמרות שאלפים מהם גודשים גם הם את הכיכר, הם מחליטים שלא להיגרר לפרובוקציה ולנקום בסטייל איטלקי: על כר הדשא. כדי שיהיה להם כוח ללחום בבעלי בריתם ההיסטוריים, הם טוחנים כמויות בל-ייאמנו של נקניקיות חזיר ופרושוטו מצוין ושוטפים הכל פנימה בעזרת בירה מוראטי קלילה, הרכב תזונתי שלא ממש מצליח להסביר את הגזרה הדקיקה של רובם. אבל לא באנו לדבר על דיאטה.

 

כבר כתבתי כאן בעבר על כוחו המאגי של האיצטדיון על שם ג'וזפה מיאצה, הידוע יותר בשם "סן-סירו", אבל מה לעשות שהמקום הזה - קצת כמו הכותל, רק הרבה יותר אסתטי - מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש. ההלם מתחיל כבר בחוץ, כשהמבנה המרשים שרק ה"אליאנז ארינה" במינכן יכול להתחרות בו מבחינה ארכיטקטונית, נגלה לעין. אבל המראה החיצוני, מרהיב ככל שיהיה, לא מצליח אפילו להתחיל להכין את הצופה לחוויה שמחכה לו בפנים.

 

אם במשך כל שנות "בלייזר" הצלחתי להשיג מקוראי איזשהו ערך מוסף למילת הכבוד שלי, אבקש כי תזכרו רק זאת: אל לו לאדם לטעון שנכח במשחק כדורגל אירופי של ממש עד שלא הזדמן לסן-סירו. אולד-טראפורד מרשים, אנפילד מרגש, הקאמפ-נואו עצום ממדים, הברנבאו מרשים ולו רק בשל היותו חלק משכונת מגורים, האליאנז ארינה מרהיב, וטדי מפחיד - אבל לצופה אובייקטיבי אין ולא יכולה להיות חוויה מרגשת יותר מביקור בביתה של מילאן. ותאמינו לי שאני אומר את זה כמי שכדורגל איטלקי הוא בפירוש לא כוס הוויסקי עם קרח שלו.

 

האולטראס המקומיים נופלים מבחינה מספרית מאלה של רומא. אבל בעוד הנחלאווים הרומאים זורמים חופשי לפי הקצב, הרי שהמילאנזים (למרות כמויות מרשימות לא פחות של מריחאונה ביציע) מזכירים יותר גדוד צנחנים בכל הנוגע למשמעת ולתקתוק. והצבא הסדיר שלהם לא מפסיק לעודד אפילו לשנייה אחת.

 

הפעם האחרונה שביקרתי בסן-סירו היתה בשנה שעברה, בדרבי המילאנזי שאוהדי אינטר פוצצו. מפגן הפירוטכניקה - עוד לפני הארטילריה על דידה הפרובוקטור - היה עוצר נשימה, אבל העידוד במהלך המשחק התבטא בקצת קללות לשופט, פה ושם מחיאות כפיים ורק מדי פעם שירה. הפעם, בגלל הפחד מהעונשים שמטילה אופ"א או בגלל שהם שומרים את הכל לדרבי הקרוב, נדמה שקצין התחמושת של האולטראס נרדם בשמירה: פה ושם אבוקות, כמה זיקוקים ושניים-שלושה חזיזים. אבל השירה האדירה מחפה היטב על האש הדלילה מכיוון המסייעת.

 

יכול להיות שזה המשחק, שבו מילאן דומיננטית כבר מהרגע הראשון, יכול להיות שאלה ההתגרויות של אוהדי באיירן מצהרי היום או ההשתלחות של אוליבר קאן בשבצ'נקו לאחר החמצת הפנדל, אבל האוהדים של מילאן פשוט בטירוף. גלים מקיפים את המגרש, השירים לא פוסקים לרגע. השיא מגיע עם השער המדהים של קאקה, שמכניס את כולם לאקסטזה מטורפת לצלילי אחד משירי העידוד החביבים ביותר ששמעתי לאחרונה. מהמילים הצלחתי להבין רק משהו עם "מאגיקו", רוצה לומר באיטלקית "קאקה הקוסם" - והאמת, צודקים.

 

אחד היתרונות הבולטים של יציעי האולטראס באיטליה הוא שעוד לא נולד היס"מניק המקומי שיעז להיכנס לשם. כתוצאה מכך, בזמן שרוב היציע עסוק בלשיר שירי תהילה לקוסם מברזיל, ארבעת החבר'ה שמאחורי פותחים קופי-שופ: הגל הבא מעלה לאוויר טבעת עשן שעולה מעל סן-סירו כמו סמל אינדיאני עתיק. אני לא מבין גדול באינדיאנים, אבל אם קראתי נכון את סימני העשן, זה היה משהו כמו "הפדיחה של השנה שעברה באיסטנבול מתה, השנה אנחנו אלופי אירופה". אם כי באינדיאנית זה נשמע כמובן טוב יותר.

 

ולנו יש פלולות

 

אולטראס, אני מבין בסוף הסיבוב האיטלקי-ספרדי-איטלקי שלי, הם קודם כל עניין של גיאוגרפיה, או נכון יותר של סוציו-גיאוגרפיה. אלה ממילאנו למשל, ובמיוחד הצנחנים של מילאן, משקיעים את הנשמה בעידוד ובפירוטכניקה - אבל האלימות, למעט מקרים נדירים, מהם והלאה. והאמת, זאת חוכמה די קטנה כשאתה אוהד של הקבוצה הכי עשירה באיטליה, שלגמרי במקרה הבעלים שלה הוא גם ראש הממשלה המכהן. על מה שעושה הכרס הנפוחה לברצלונאים כבר דיברנו; ואת ההפך אפשר לראות אצל הרומאים.

 

רומא העיר מתרחקת היום יותר ויותר מהצפון העשיר של המגף, כשעם כל יום שעובר היא מרגישה יותר את כובד משקלו של המטבע האירופי. מבחינתי זה מסביר לא מעט מהטירוף ביציעי האולימפיקו, ובטח את מה שקורה בערך שבוע אחרי שאני עוזב את איטליה: כמה אולטראס רומאים תוקפים אוהדים של מידלסבורו האנגלית לפני משחק גביע אופ"א, ופוצעים שלושה מהם. ואלה, בסופו של דבר, הפנים השונות של האולטראס. השבעים שביניהם מפציצים בפירוטכניקה, שירה ועידוד מצמרר; הרעבים, הדפוקים, שולפים סכינים ומייצרים פצועים. אבל האמת היא שבשביל להבין את זה לא צריך להרחיק עד רומא. מספיק להגיע ליציע המזרחי בטדי.